בכל פעם שאני חושב, שמערכת המשפט הישראלית לא תוכל עוד להפתיע או לזעזע אותי, קורה עוד משהו. הפעם זה סיפור קטן ולא נורא קריטי, אבל מרתיח בכל זאת.

אמי שתחיה ואני מנהלים משפט נגד קרוב משפחה. ירושה, כסף, לא סיפור נעים וגם לא רלוונטי לעניין שלשמו התכנסנו. אתמול (רביעי) היה אמור להיערך דיון הוכחות, ובכך היה אמור להסתיים סיפור שנגרר כבר כמה שנים טובות ועולה לרוב הנוגעים בדבר (מהצד שלנו) בעצבים ובריאות.

בקדם משפט, שנערך לפני כשמונה חודשים, טען העו"ד של הצד השני שלבית הדין למשפחה אין סמכות לדון בתיק. כבוד השופט שוחט שמע את טענתו ודחה אותה, בקבעו שדווקא כן יש לו סמכות.

אז מה אתם חושבים שאמר כבוד השופט האוויל אתמול? נכון – שאין לו סמכות לדון בתיק, ולכן הוא מעביר אותו לבית משפט השלום. החוצפן הזה גם אמר שהוא לא זוכר אם השאלה התעוררה או לא – למרות שפרוטוקול הקדם-משפט מוכיח בפירוש שאכן התעוררה השאלה. למעשה, על זה נסוב רוב הדיון בקדם-משפט. הוא גם הוסיף, בעזות מצחו כי רבה, שהוא נורא מצטער על בזבוז הזמן שנגרם ושהוא "לוקח על עצמו את האחריות". כמובן שאין לכך כל משמעות – אין שום דרך לממש את האחריות הזו, היות ששופטים בישראל, בנוסף לשכרם הנדיב והפנסיה הנדיבה עוד יותר שלהם, גם חסינים בפני (כמעט) כל דבר אווילי ושערורייתי שהם עושים בעוד ישבנם הדשן מונח על כורסת העור.

אז לקיחת האחריות שלו שוות לתחת, ואין מי שיפצה אותנו על החודשים שיחלפו עד שהתיק יידון – לעזאזל, בגלל החגים יעבור חודש מזורגג עד שהתיק בכלל יועבר לבית משפט השלום. לא שהייתי עושה את זה במציאות אבל אוח, כמה שהשתוקקתי באותו רגע לגבות את האחריות של כבוד האידיוט שוחט עם איזו אלת בייסבול עסיסית.

שיטות העבודה של הקלגסת

נישאר לרגע בענייני חוק ומשפט. קראתם על עמוס סולמי ושמעון כהן? מדובר בשני אנשים שישבו כמה שנים טובות על רצח שלא ביצעו  – בשנת 77. אז למה הם שוחררו רק עכשיו? כי חוקר המשטרה שהפליל אותם, אחד דניאל מרוז, הוקלט לאחרונה כשהוא מודה שעינה את השניים במטרה לסחוט מהם הודאה. עוד נשמע מרוז אומר בהקלטה שמדובר בנורמה במשטרה ושבכירים אחרים (ביניהם סנדו מזור, שנקשר בעניין דומה גם בפרשת כנופיית מע"ץ) היו מומחים לדבר. בלכ פעם שהיה מקרה קשה שהחלונות הגבוהים דרשו לו פיתרון מהיר, היה אחד ה"מומחים" נכנס לפעולה, משקר בבית משפט, מפברק ראיות, מפוצץ במכות את החשוד הראשון שנפל לידיים – וראה זה פלא, יש הודאה ו\או הרשעה. שמחה וששון,  לכל ילד בלון.

מי שחושב ששיטות כאלה פסו מן העולם עם פרישתם של חלאות כמו מרוז ומזור (היום שגרירנו ברומניה, והאיש שביקש אזרחות רומנית בעודו מכהן בתפקיד) – שימשיך לחלום. המשטרה הייתה ועודנה גוף כוחני, מושחת וכושל שהאמת אינה מעניינת אותו כהוא זה. מה שמעניין אותם הוא להשליט את שררתם על הזולת, להעניש כל מי שרק נתפש כמערער על סמכותה הקדושה ולרצות את הבכירים מהם. יידע כל אזרח הנופל לטלפי הקלגסת שהוא אינו ניצב בפני גוף שוחר חוק המבקש לגלות את האמת, אלא בפני אויבים המעוניינים לרמוס את זכויותיו ולהרוס את חייו. נכון, לפעמים זה לא כך, אבל לעתים קרובות עד להבעית זה כן, כך שיותר בטוח להניח שזה כך כל עוד לא מוכח אחרת.

איך אומרים סטונוול בעברית?

ולסיום, בעיתון הארץ פורסמה לפני שבוע כתבה על כך שהמשטרה נוהגת להשתעשע בתקיפת הומוסקסואלים שמסתובבים בגן העצמאות בתל אביב. צוטטו סיפורים מזעזעים של של אנשים שהותקפו באמצע העולם, בלי שום מגע קודם עם הקלגסים. בניו יורק השטויות האלה נגמרו כבר לפני 34 שנה, במקום שנקרא סטונוול – בר קטן שהפך מאז סמל להתנגדות של ההומואים לאלימות משטרתית. לאחר מקרה נוסף מני רבים, בו ניסתה המשטרה לפשוט על בר של הומואים בשם סטונוול, קיבלו כמה שוטרים מכות וגריניץ' וילג' הפך לאזור קרב במשך שלושה ימים, ומאז הפנימה אפילו משטרת ניו יורק – קלגסת בפני עצמה – שבעולם המודרני כבר לא מקובל לתקוף הומואים רק בגלל שהם הומואים. כנראה שההומואים התל אביבים צריכים לגדל לעצמם עמוד שדרה דומה, או לחילופין למצוא דרך להוכיח את ההטרדה המערכתית הזו באופן שאינו משתמע לשני פנים, בדרך שאפילו חותמת הגומי המשטרתית הידועה בכינויה בית משפט השלום לא תוכל להתעלם. כי בריונים לא מפסיקים אם לא מכריחים אותם.

בימים הקרובים נשוב לעסוק בפוליטיקה אמריקאית – בסקרים האופטימים שמציבים את ג'ורג'י בוי בעמדת נחיתות לראשונה מאז 9/11 (הדבר הכי טוב שקרה לנשיאות הכושלת שלו), במסיבת העיתונאים הלא ממש מוצלחת של ווסלי קלארק (שלא פגעה כמסתבר בעמדתו בסקרים) ובפרנויות של הרפובליקאים. עד אז, שתהיה לכולנו שנה ירוקה, מתוקה, רגועה וטובה.