טוף, הבטיחותי לכם דו"ח על מסעותיי, ולא אדם כמוני יאכזב (אולי יתעכב, אבל לא יאכזב). עקב בעיות ביורוקרטיות קשות לא יכולתי לעלות על הטיסה המקורית, ואהובתי נאלצה לנסוע בלעדיי, בעוד אני הולך להילחם בטחנות הניירת ולבטל את צו עיכוב היציאה שעדיין נשאר על כנו (טוב, סוחר סמים נוראי). מסיבה זו מצאתי את עצמי נוחת כעבור שלושה ימים לא בסחיפול, כי אם בשדה התעופה הבינ"ל (תהרגו אותי אם אני זוכר את שמו) של בריסל.

 

אהובתי ואני החלטנו שבעיר שהאטרקציה העיקרית שלה היא אנדרטה לפדופילים אין לנו הרבה מה לחפש, וקבענו להיפגש דווקא באנטוורפן. אנטוורפן עיר נחמדה, אבל הגענו ביום שני שכמסתבר הוא היום הכי לא מתאים. מקומות רבים פשוט סגורים כל היום, ואלה שלא נפתחים רק אחרי הצהריים. מה שלמדנו באנטוורפן הוא בעיקר שבאירופה, ההבחנה בין כביש למדרכה הרבה פחות מודגשת מכפי שאנחנו רגילים. השיעור הזה עתיד לחזור על עצמו לאורך הטיול, ורק במקרה לא מצאתי את עצמי מעוך מתחת לגלגליה של איזו חשמלית. למרות הרצון לבקר בקתדרלה המרשימה של העיר, החלטנו לא לחכות שלוש שעות ותפסנו רכבת לספייקניסה – פרבר של רוטרדאם שם התארחנו באותו יום.

 

על ספייקניסה אין הרבה מה לספר, מלבד לציין ששם חנכנו את ביקורינו בקופישופס. רכשנו שני גרם של זן שנקרא אוראנג'באד, והתענגנו עליו עד מאד. מבין שלושת הזנים שדגמנו בביקור, האוראנג'באד הוא ללא ספק הריחני ביותר, וגם השפעתו משובחת.

 

למחרת הלכנו לבקר בעיר עתיקה בשם ברילה. זה מן הסתם עניין של טעם, אבל מבחינתי יש משהו קסום בערים העתיקות והציוריות האלה. טיפסנו במגדל של הכנסייה המקומית, לקחנו שאכטה שהכנו מבעוד מועד והשקפנו על הנוף השטוח להחריד. לאחר מכן יצאנו לטיול בטבע הסובב את העיר. מסלול הטיול הזה נקבע בהתאם לידידים של אהובתי, שהתגוררה בהולנד במשך שנתיים וחצי, וטיול הטבע כלל ביקור בחווה שבה היא עבדה פעם. נחמד. בברילה גם למדנו לראשונה שרמי פורטיס אינו סתם רוקר, אלא ישות כלכלית אדירה. בארץ הוא משחק אותה אמן צנוע, ובהולנד בכל חור יש לו בנק. שערוריה, אני אומר לכם. את הביקור בברילה סיימנו בארוחה משובחת ביותר במסעדה אינדונזית (להולנד יש מיעוט אינדונזי גדול וטוב שכך, שכן בלעדיו היה המטבח שלהם משעמם טיכו).

 

ביום הבא נסענו לטייל באוטרכט. ברכבת לאוטרכט ביצעה חברתי האהובה שגיאה פטאלית כשהשיבה בחיוב להצעת הנישואין שלי. תאריך עוד אין, אבל אנחנו חושבים על האביב הבא.אוטרכט היא עיר גדולה, והחלק העתיק שלה הוא מרהיב. חבל רק שהגשם החליט לרדת דווקא באותו יום, מה שקצת הגביל אותנו. כמו כן, החלטנו לא לשלם שמונה יורו כל אחד כדי לעלות במגדל הקתדרלה, והסתפקנו בסיבוב בכנסייה, בביקור במוזיאון לתיבות נגינה (מומלץ בחום – דברים מרהיבים!) ובנשנוש אוכל רחוב למינהו. משם תפסנו רכבת (אחלה דבר, רכבת) לאמסטרדם.

 

אמסטרדם!

 

אח, אמסטרדם! איזו עיר. הגענו בערב, אז הסתפקנו בערב שקט בבית. אני הלכתי עם המארח שלנו שיריק לחברים שלו לראות את הולנד נגד צ'כיה. היה מאד מעניין לראות משחק בלי להבין שום דבר – גם בטלוויזיה וגם בסלון. מדי פעם אמרו החבר'ה משהו באנגלית כדי שאבין, וכמובן שענו לשאלותיי, אבל רוב הזמן הם דיברו הולנדית. שפה מוזרה, יא?

 

טוב, המשחק נגמר בצורה מבעסת למדי (3:1 לצ'כיה), וחזרנו הביתה במצב רוח לא מרומם. בילינו ערב שקט וקמנו מוקדם ליום של שוטטות. הצבעים, האבנים העתיקות והתעלות חוברים כולם ליצור קסם נינוח שפשוט מזמין טיולים רגליים. עוד דבר שמאד מצא חן בעיניי באופן אישי היה שאמסטרדם כל הזמן הזכירה לי, באדריכלות ובהרגשה הכללית, את עיר הולדתי ברוקלין. טיילנו עד שנפלנו מהרגליים, אבל לא לפני שרכשנו גרם וחצי של "אורות הצפון" (יעני נורת'רן לייטס, שבהחלט שווה את כל הסופרלטיבים שמרעיפים עליו) ושתי מקטרות זכוכית יפות – אחת מסולסלת, שמקררת את העשן הנשאף, ואחת צבעונית ויפה, שמשנה את גווניה עם העישון.

 

חזרנו "הביתה", לדירה הנעימה של שיריק וסילביה, נחנו קצת, אכלנו ארוחת ערב ויצאנו לרקוד. הלכנו חצי שעה ברגל למקום שנקרא "שביל החלב" (מלקווך), שם ראינו להקה דרום אמריקאית שניגנה מין תערובת של רוק וסלסה בכיכוב אקורדיון. היה משעשע, אבל מרקיד.

 

פיט-פיט-פטריה

 

למחרת קמנו בסביבות עשר,אכלנו ארוחת בוקר קלה והלכנו לוונדל פארק – הפארק הגדול של העיר – כדי להתנסות במה שעבורי היה פעם רביעית ועבור אהובתי פעם ראשונה: פטריות הזיה. המגרעת העיקרית של הפטריות היא טעמן המזעזע, והצטערנו שלקחנו את הסוג הטרי ולא הסוג היבש (הקטן בהרבה בנפחו). שטפנו את הטעם באיזו סודה וחיכינו. לא לקח הרבה, אולי עשר דקות, והדשא החל לזוז ולרקוד לנו מול העיניים. אלא שמן השמיים לא שיתפו פעולה, החל לרדת גשם ונהיה קר, והתוכנית להעביר את הטריפ בחיק הטבע נגוזה. התחלנו לעשות את דרכנו מחוץ לפארק, כשבדרך עצרנו להתחממות בבית הקפה. הזמנו שוקו חם, שהיא לא יכלה לגעת בו ואני לקחתי רק שלוק להתחממות, ואז יצאנו מהפארק ועצרנו מונית.

 

זו הייתה מן הסתם הנסיעה ההזויה בחיים שלנו. הנהג דווקא יצא בסדר, אבל בהתחלה זה לא נראה ככה. בהתחלה הוא לא ידע לאן אנחנו צריכים, וכשהוא אמר שהוא כן יודע כמובן שלא האמנו לו. אני עוד ניסיתי (תוך כדי טריפ) להשוות את שמות הרחובות על פניהם חלפנו עם המפה המקומטת שבידי, אבל מהר מאד הכריעה אותי זרות השמות. תמונה אחת נחרטה בזיכרוני לנצח – פנייה חדה מרחוב עתיק אחד למשנהו, כשהבניינים הישנים, בצבעי שחור-לבן דרמטי, נראים כרוכנים לעברנו…

 

בסוף הגענו חזרה לדירה, ואפילו בדיוק במחיר שהנהג אמר כשעלינו למונית. שילמנו ודשדשנו למעלה. המארחת המקסימה שלנו לקחה הכל בסבבה והמשיכה לעבוד בחדרה בזמן שאנחנו התמקמנו על המזרון שלנו בסלון. במשך כל החצי הראשון של הטריפ לא יכולתי להפסיק לפהק – פיהוקים אדירים, בולעי יקום, מצחיקים להפליא. אהובתי, מנגד, המשיכה להצמיד את ידה לפיה בצורה היסטרית, וכמובן שעכשיו כל שעל אחד מאיתנו לעשות הוא לפהק ו\או להצמיד יד לפה בהבעה מודאגת, כדי להביא את השני למצב כפית. לאחר כחצי שעה של חוסר מנוחה התמקמנו במצב מאוזן ומחובק, והעברנו את שארית הטריפ באהבה רבה, כשמהחלון ניבטים דרקונים סיניים ירוקים ושעירי גבות, שכרכשו בגביניהם ונהמו אלינו באישור.

 

טוב, בערך בחמש וחצי בערב זה עבר, ברובו המכריע, והיינו כשירים לרדת לסופרמרקט המקומי ולרכוש מצרכים לארוחת הערב שהבטחנו לבשל. כמו הרבה דברים אחרים, גם הסופרמרקט בהולנד הוא חוויה רגועה. הכל מרווח, מסודר, ארוז יפה, סחורה משגעת…תענוג. מכל הדברים החביבים שיש שם ואין פה, הכי התלהבנו מחבילות קטנות וארוזות יפה של תערובת פירות ים (יורו וחצי סה"כ). בערב יצאו מארחינו לבלות ואנחנו נשארנו בבית, כדי לסיים לרדת מהפטריה באופן רגוע.

 

אין איאקס, יש שסק

 

היום האחרון עבר בשוטטות נעימה באמסטרדם, ברכישת הדגימה האחרונה של העשבייה המקומית – ווייט ווידו – ובלגימת בירה בחברת שיריק וסילביה. דווקא היום הזה היה שמשי וחם, מהסוג שהיה הופך את הטריפ שלנו למוצלח עוד יותר. לא נורא.

 

בערב היינו אמורים לחתום את הטיול באמסטרדם ארינה, במשחק של איאקס אהובתי נגד ר.ק.ס. למה לא הסתייע? כי הזמן (בין תום המשחק לטיסה) היה דחוק והתוכנית הייתה לשים את התיקים בלוקרים של תחנת הרכבת מבעוד מועד, כדי שלא נצטרך לחזור לדירה. אלא שכל הלוקרים היו תפוסים, ובמקום ללכת למשחק העברנו את השעות האחרונות לבד בדירה, בנעימים.

 

זהו, בשובנו קיבל את פנינו האדון שסק, הלא הוא כלבנו האהוב, וגרם לנו אפילו לשמוח על שובנו לארץ אבות. עד כאן יומן טיול, ובימים הקרובים נחזור לעסוק בענייני דיומא. בינתיים – שיהיה יום ירוק.