הפרנויה של הרפובליקאים והקלטת המרשיעה של פאוול
Posted on: 29 בספטמבר 2003
טוב, אורלי אזולאי "גנבה לי" את הסקופ (במוסף לחג של ידיעות אחרונות, לא מצאתי ב-YNET), וסיפרה בצורה לא רעה גם על עלייתו של ווסלי קלארק וגם על הפרנויות של הרפובליקאים, שלא מוכנים בשום פנים לוותר על האובססיה שלהם לקלינטונים. אליבא ד'תיאוריית הקונספירציה, קלארק ינקה את שדה המועמדים, ואז יתפנה בעצמו למען הילארי וישמש כסגנה. קשקוש כזה לא נשמע כבר הרבה זמן, שכן חוזקו העיקרי של קלארק כמועמד הוא בהיותו סמכות צבאית (דבר שהילארי חסרה לחלוטין). אבל הרבה מאד קולות של הימין – ולא רק צווחנים כמו ראש לימבו המאוס ואן קולטר הסהרורית – מתעקשים להיאחז בה. שיהיה להם רק לבריאות.
בינתיים יש סיפור הרבה יותר מעניין. ג'ו קונאסון המעולה מסלון מגזין והניו יורק אובזרבר מדווח על קלטת וידאו, מתאריך 24/2/2001 (שישה חודשים וחצי בלבד לפני פיגוע התאומים), בו אומר קולין פאוול במסיבת עיתונאים עם שר החוץ המצרי עמרו מוסא, שמדיניות הסגר על עיראק עובדת, ש"הוא לא פיתח שום יכולת משמעותית בנוגע לנשק להשמדה המונית" וש"הוא אינו מסוגל להקרין יכולת קונבנציונלית על שכניו". הציטוט הראשון הוא המרשיע, אבל גם השני חשוב. הציטוטים הללו מוכיחים, גם למי שמתעקש לעצום עיניים, שהניאו-שמרנים נאחזו סתם בפיגוע כדי לממש את הפנטזיה שלהם בנוגע למזרח תיכון חדש, בדומה מאד לאסטרטגיה הגדולה של שרון בלבנון. זה גם ייגמר באותו אופן.
ולמי שיקנה את הטיעון המופרך של קונדוליסה רייס, לפיו "ככל שהסיפור התפתח, השתנתה התמונה", נפנה לדיווחו של כתב "הארץ" נתן גוטמן (במורד האייטם) על כך שיו"ר ועדת המודיעין של בית הנבחרים, הרפובליקאי פורטר גוס, והדמוקרטית הבכירה בוועדה, ג'ין הרמן, שלחו לראש ה-CIA מכתב המגנה אותו על כך שהקייס של הממשל למלחמה הסתמך בחלקו הניכר על מודיעין מ-1998. אילו היה מודיעין מהותי וחדש יותר, שני הפוליטיקאים הבכירים הללו לא היו מתבזים במשלוח מכתב שכזה. לא היה שום מודיעין חדש. רייס משקרת. ובאותה נימה: הארץ עגולה והים רטוב. שיהיה לכולנו יום ירוק.
4 Responses to "הפרנויה של הרפובליקאים והקלטת המרשיעה של פאוול"
30 בספטמבר 2003 at 5:03
אהלן ניר.
אני ממש לא חושב שהדמוקרטים הם כוחות האור, רבים מהם גם כן פלוטוקרטים במידה מקוממת, נגועים בשחיתות וכו'. אבל הממשל הנוכחי הוא, מה לעשות, המסוכן ביותר מזה עשרות שנים. לא מדובר רק על המלחמה חסרת האחריות הזו, אלא גם ובעיקר על המדיניות הכלכלית והסביבתית שלו.
מדובר בממשל ריאקציונרי להדהים, שמוביל במודע מדיניות של עיקור תיקוני מפתח לחוקה מתוכנם, של זיהום סביבתי בקנה מידה חסר תקדים, של התנערות מהסכמים בינ"ל ושל הסתגרות מהקהילה הבינ"ל – במקביל לציפייה שהשאר העולם פשוט יאמר הן לכל גחמה – ושל הרחבת הפערים החברתיים על מנת לקבע את שליטת בעלי ההון. הידעת שבוש הוא הנשיא הראשון בהיסטוריה שבתקופתו אבדו יותר מקומות עבודה מכפי שנוצרו?
לגבי רייגן – רייגן, על כל מגרעותיו, היה קדוש וגאון לעומת בוש. על אף היותו אדם דתי יחסית, לא עלה על דעתו לחבל בחומת ההפרדה בין דת ומדינה כפי שעושה זאת דבליו האוויל. אני לא יודע אם אי פעם היה לארה"ב נשיא נבער כמו בוש, או אחד שהיה שבוי באופן כל-כך מוחלט בידי כוחות ריאקציונריים.
לגבי ניל יאנג – אמן גדול, אבל לא ממש רלוונטי לטעמי כפרשן פוליטי. אז מה אם הוא תמך ברייגן? מה זה אמור להגיד לי? אתה חושב שאני ליברל בגלל שאני רוצה להזדהות עם אלילי תרבות הפופ? באמת.
לגבי הגזענות הדרומית והדמוקרטים – זה נכון, במידה מסוימת. היות שהרפובליקאים היו מפלגתו של לינקולן, שמרו רבים מן הלבנים הדרומיים על נאמנות לדמוקרטים (שהתנגדו למלחמת האזרחים ולשחרור העבדים). יש מדינות בדרום בהם לא היה מושל רפובליקאי מאז מלחמת האזרחים.
המגמה הזו החלה להתהפך, עם זאת, בשנות ה-60 כאשר ממשלי קנדי וג'ונסון קידמו את זכויות האזרח של השחורים, ובמידה פחותה עוד בשנות ה-30, כאשר ממשל רוזוולט היה באופן כללי ליברלי יותר ופחות אהוד על ידי שמרנים באשר הם. אפשר לציין את נקודת המפתח במעברו של סטרום ת'ורמונד הגזען מהדמוקרטים לרפובליקאים על רקע מפורש של התנגדות לזכויות אזרח לשחורים ושימור ההפרדה הגזעית. כיום הרפובליקאים יותר חזקים ברוב מדינות "חגורת התנ"ך",
בכל מקרה, בשום פנים לא ניתן לומר שהדמוקרטים התנגדו לזכויות האזרח יותר מהרפובליקאים, אלא להיפך. בגלל זה הפכה המפלגה הרפובליקאית למקום המפלט של כל הגזענים (כמו ת'ורמונד, כאמור) שמאסו בתמיכת הדמוקרטים בזכויות האזרח.
לגבי ההתעסקות שלי בפוליטיקה האמריקאית – קודם כל, כל מה שקורה שם מקרין ומשפיע לכאן – בוודאי שהמלחמה בעיראק כך. דבר שני, אני גם אזרח אמריקאי, במקביל להיותי אזרח ישראלי, ולכן רק טבעי שזה יעניין אותי. מצטער אם אותך לא.
שנה טובה.
30 בספטמבר 2003 at 15:07
הכי חשוב – אני שמח שעמדת בפיתוי להתכסח וענית תגובה לעניין, מה שלא כל כך נפוץ במקומותינו
וודאי שאני לא חושב שאתה צריך לשנות את דעתך בגלל ניל יאנג או מישהו. פשוט נסיתי להראות שיש גם אנשים טובים שהם רפובליקנים, ואנשים רעים – לפעמים מאוד רעים – שהם דמוקרטים. זה לא אור-מול-חושך, זה אנשים.
מה שקורה בוושינגטון משפיע גם כאן, ברור, פשוט לפעמים נראה לי שאתה נכנס יותר מדי לתככים הקטנים שלהם. אבל מצד שני פה גם שמעתי לראשונה על ווסלי קלארק (נראה מעניין אבל עלול להתגלות כאהוד ברק "גיבור המלחמה שוחר השלום" לא?)
בכל אופן אני אולי לא מסכים אתך הרבה, אבל טוב שיש אותך
30 בספטמבר 2003 at 21:00
אכן יש צד צודק וצד טועה. כמו שנאמר בכותרת הספר של יועץ הבחירות של קלינטון (ואהוד ברק…) ג'יימס קארוויל: "אנחנו צודקים והם טועים". כן, יש דמוקרטים שהם חארות גדולים באופן גורף. כמו כן, לרוב הדמוקרטים ה"טובים" יש שלדי חרא (גדולים או קטנים) בארון הפוליטי ו\או האישי שלהם.
אבל בגדול, לעניות דעתי הצולעת, הדמוקרטים ניצבים בצד הנכון של רוב המחלוקות הפוליטיות של זמננו. לא כולן, וכמובן שגם לדמוקרטים יש את האינטרסים הסקטוריאליים שלהם, שועמדים בניגוד לאינטרס הרחב יותר, אבל בגדול זה המצב. כמובן שזכותך לא להסכים.
עכשיו, עד כאן יש לנו מחלוקת פוליטית דו קוטבית רגילה, שבאמת לא יאה לאבסס עליה יותר מדי. אבל בשלוש השנים האחרונות נערכת בארה"ב מתקפה חסרת תקדים על עצם הלגיטימיות של אנשים כמוני ושל הדעות שלנו, כחלק ממתקפה כוללת על יסודות השיטה הדמוקרטית ועל אושיות החוקה האמריקאית. בשלוש השנים האחרונות מנהלים את הבית הלבן, במסווה של "שמרנות" חבורה של רדיקלים מופרעים שחותרים תחת אושיות השיטה הקיימת. כיום אומרים בכירים במפלגה הרפובליקאית ללא כל בושה דברים כמו "אנחנו רוצים להגיע למצב שאף ילד לא יחשוב שזה לגיטימי להיות דמוקרט" ואווירה כללית של "אם אתה מעז לפקפק בצדקת המלחמה אז אתה בוגד" טהסתה חסרת בושה נגד כל מי שנתפס כמתנגד לעמדתנו (המונח "טוגני חירות" אומר לך משהו? ואני לא אכנס לכל עניין המלחמה עצמה, אליה התעקש הממשל להיכנס על סמך טיעונים כוזבים בעליל, בעלות היסטרית ותוך שריפת גשרים דיפלומטיים שעל שרידיהם החרוכים הוא נאלץ כעת לחזור, על גחונו).
לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב התעקש ממשל כלשהו להעביר תקציבים למוסדות דת. מתקפה חסרת תקדים נערכת על זכויות האזרח (בחסות חוק הפטריוט הנתעב ואווירת הבהלה הכללית שלאחר 9/11) ועל הסביבה (בחסות "מדע" רוויזיוניסטי המכחיש את תופעת ההתחממות הגלובלית, וכן תאוות בצע פשוטה).
וכמובן – שערוריית אנרון ודומותיה, הקשורה קשר הדוק לממשל הנוכחי ולמדיניות העסקית שאותה הוא קידם וממשיך לקדם (מדיניות של דה-רגולציה, ושל הסתמכות על חוש האזרחות הטובה של העסקים הגדולים – הסמכות שהוכיחה את עצמה כה יפה בפרשת אנרון).
שוב, לא מדובר בעסקים כרגיל. מדובר בהפקרות מוחלטת ושבירת כל הכללים. לא מדובר בשחיתות עסקית רגילה, אלא בכריתת הענף עליו יושב כל עולם העסקים האמריקאי, והם דחקו את זה מסדר היום, בכוונה תחילה, באמצעות מלחמה מפוברקת לחלוטין.
אז האנשים הם לא שחור ולבן, אבל העמדות בהחלט כן. אנחנו צודקים, הם טועים. הם מסכנים את עתיד העולם ואת האינטרסים של כל אזרח ואזרח (למעט אלה שנהנים באופן ישיר מין המחטפים והחמס, כמו נגיד בעלי מניות בהליברטון ובכטל) בשם צדקנות ויהירות, ואנחנו מנסים לעצור בעדם. פשוט ככה.
לגבי ווסלי קלארק ואהוד ברק – זו השוואה מעניינת שאתייחס אליה ברשותך באחת מרשימותיי הקרובות.
לגבי מלותיך האדיבות – חן חן. טוב שיש גם אותך, כדי שלא אעשה זחוח מדי ואבדוק את עצמי 🙂
Comments are closed.
29 בספטמבר 2003 at 17:33
מאיפה כל האובססיה הזו למעללי הפוליטיקאים האמריקנים? יש לזה טון של ילד מתלהב מנוער מרצ, במיוחד עם סגנון ה"כוחות האור הדמוקרטים מול כוחות האופל הרפובליקנים" שכמוהו זכור לי רק מעימות "דיטר הטוב ותומס הרע" ממודרן טוקינג, בשלהי שנות השמונים.
היתכן שצריכה קבועה של גראס אכן מזיקה לחשיבה הצלולה?
החיים, רחביה היקר, אינם שחור מול לבן. חשוב, למשל, על שתי העובדות הבאות:
1. לאורך כל ההיסטוריה של ארה"ב, מדינות הדרום הגזעניות מהוות בסיס שליטה וכח חשוב של המפלגה הדמוקרטית. הרבה מההתנגדות שקנדי נתקל בה בביטול ההפרדה הגזעית הגיעה ממפלגתו שלו
2. ניל יאנג, שהלוואי על כל הכותבים באינטרנט הישראלי ביחד מאית מהרגישות ויכולת ההבעה שלו, מזוהה כרפובליקאי והיה תומך נלהב ברייגן. אגב, אני ממליץ לך להקשיב לדיסק האחרון שלו. תגלה דברים מעניינים.
(לא שאני בעצמי רפובליקאי או דמוקרט או ליברטריאן או אני לא יודע מה… באמת, להיות מעורב רגשית במהלכים של איזה פוליטרוקים בארה"ב… אבל לפחות תבגר קצת את תפיסת העולם שלך!!)
והכל באהבה רחביה, שנה טובה!
נ