(האייטם המובטח שלי על הגמרים האזוריים עלה בוואלה)

מאת: מוסה גבאי
************************

חותמת האשרור של יריב גדול

טדי ברוסקי הוא שחקן נפלא , ספורטאי ענק ואדם גדול, שמאחוריו שורה אינסופית כמעט של רגעים גדולים על המגרש ומחוצה לו. האיש היה לב ההגנה בקבוצה שזכתה בשלושה סופרבולים, וסיפור השיקום שלו מארוע מוחי הינו מופת של אומץ ונחישות. רבים גם זוכרים בחום את התמונות שלו משתעשע על הדשא עם שני בניו הקטנים ערב הסופרבול השלישי שלו. אתמול – בתום משחק חלש של ההגנה בהנהגתו, נוסף עוד רגע אחד לרשימה: שניות לאחר תום המשחק ברוסקי פילס דרכו אל פייטון מנינג (הפעם דרך גדודי צלמים ולא דרך האופנסיב ליין של הקולטס) כדי לברך אותו ולאחל לו בהצלחה. אחרי שהשביע אותו מרורים לאורך שנים ארוכות, הוא היה הראשון לחבק את יריבו הותיק. ומי שראה את מנינג, היבשוש בדרך כלל, משתפך במסיבת העתונאים כשהוא מדבר – שוב ושוב -על הרגע הזה, יכול להבין כמה משמעותי הוא היה עבורו. כי כדי להפוך לאחד מהגדולים באמת, אתה זקוק ליריבים גדולים באמת. יותר מכך – אתה צריך לזכות בהערכתם של יריבים כאלה. טדי ברוסקי מבין את זה, כי טדי ברוסקי שייך לחבורה של הגדולים באמת.
  

המשקל האמיתי של הקוף על הגב

בשבועות האחרונים ניטש במלוא עוזו הויכוח הבלתי פוסק בשאלת פייטון מנינג –  וינר אגדי או לוזר אולטימטיבי . הויכוח הזה הוא מן הסתם כבר נחלת העבר, אבל על דבר אחד דומה שאין מחלוקת : האיש די צנון.תמיד התלמיד הכי טוב, תמיד שקדן, חרוץ ויסודי. תמיד אומר את הדבר הנכון, ונראה שגם מאמין בו. מדקלם את כל הססמאות המקובלות, וגם חי לפיהן. שנים הוא שב וטוען בראיונות עד כמה הוא לא חושב על מקומו בהיסטוריה, עד כמה הדיון בשאלת הוינריות זר לו, עד כמה הביקורת מבחוץ לא נוגעת בו.אתמול, דקה לסיום המשחק, כשהוא סיים להביא את קבוצתו מפי התהום אל סף הארץ המובטחת, כל המסיכות הללו נסדקו. דקה לסוף, הכדור בידיים של האיש האחרון שהיית רוצה לראות מולך במצב כזה, ופייטון מנינג מוריד את הראש ולא מסוגל להסתכל, ברגע שכולו אמת ואנושיות. וזמן קצר לאחר מכן, כשמרלין ג'קסון חוטף את הכדור ומנינג קם מהספסל, הפנים שלו נראות כמו מישהו שנולד הרגע מחדש.
 
קרה לכם פעם, במהלך מסע בצבא או טיול רגלי ארוך, שהפסקתם להרגיש את התיק שאתם סוחבים? ורק אחר כך, כשהתיישבתם לנוח והסרתם אותו מעליכם, הבנתם עד כמה כבד הוא היה בעצם? ככה בדיוק – רק פי אלף – הרגיש מנינג ביום ראשון.דומה שרק כאשר סוף סוף הוסר מעליו הנטל, ומלאכת השכנוע העצמי כבר הפכה מיותרת, הוא הבין באמת כמה שקל הקוף הזה שישב לו על הגב.

העקביות של המאמן המושמץ

פייטון לא היה לבדו מול הביקורת כל השנים הללו. טוני דאנג'י זכה גם הוא לחלקו הנכבד בענין, וגם עבורו השלים המשחק אתמול מסע ארוך אל עבר הגאולה. מענין שהתקשורת  האמריקאית נמנעת מלאזכר את מותו הטרגי של בנו לפני הפלייאוף  של השנה שעברה. מכיון שהאמריקאים לא בדיוק מצטיינים באיפוק, ובודאי אינם כאלה שיוותרו על מסחטת דמעות פוטנציאלית, אני מעז לנחש שהדבר נובע מבקשתה המפורשת של המשפחה. אם כך אכן הדבר, זו רק דוגמה לדרך האצילית בה מתנהל האיש הזה.  דוגמה אחרת היא האופן העקבי, הסבלני והמתמיד שבו דאנג'י תמך בהגנה המושמצת שלו לאורך העונה כולה. יותר מתמיד, אנחנו חיים בעידן של סיפוקים מיידים, של מדיה עצבנית ואלימה ואוהדי ספורט חסרי סבלנות. מול כל המגמות האלה התייצב דאנג'י מדי שבוע, אחרי עוד מפגן מזעזע של ההגנה שלו – ספג את הביקורות, שמע את הקולות, ולא מש מהאמת הפנימית שלו: "זו ההגנה שלי, ואני מאמין בה. אני יודע שיש לנו מה לתקן, אבל משוכנע שאנחנו יכולים לעשות זאת". הוא לא נכנע לקולות שדרשו להחליף את זה ולזרוק את ההוא. הוא לא הפסיק לגבות את השחקנים שלו.הוא לא הפסיק להאמין בהם. בשקט, בסבלנות ובהרבה עבודה הוא תיקן את הדרוש תיקון, והמשחק ביום ראשון (כמו השניים שקדמו לו) היווה גמול ראוי לכך. גם לאבי סמית' נהג באופן דומה עם הקווטרבק שלו, ועכשיו יש לשני המאמנים הללו דייט בעוד שבועיים במיאמי.

צביטת החרטה של אדג'

והערת אגב לסיום – כשג'וזף אדאי פרץ לתוך האנד-זון דקה לסיום המשחק, וה RCA  דום איים להתפוצץ מהטירוף שאחז בקהל – איפה אתם חושבים היה אדג'רין ג'יימס? האם הוא ישב מול המרקע היכן שהוא? אם כן, יכול להיות שלרגע אחד, קצר וחולף, עברה בו צביטה עזה של חרטה?

************************