טוף, כרגיל הצטברו יותר מדי עניינים, חלקם ישנים וחלקם טריים יותר, אז אודרוב, לתוכנית האמנותית:

 

אמרתי לכם, או לא אמרתי לכם שעזמי בשארה – הוא אישית, לא בגלל דעותיו – אפס קטן ונאלח הסובל מתסמונת אין עמוד שדרה? אמרתי, שחור על גבי פיקסל. כן, אני יודע שזו מגרעת נוראית, אבל אני אוהב להיות צודק.

עכשיו, שיהיה ברור – אזרח פרטי לא חייב שום דבר לאף אחד, ובהחלט זכותו להגיד "השטאזי, שכבר הבהיר שהחוק לא מעניין אותו, גמר אומר לשלול את חירותי, ואני דווקא בא לי על חירותי, ואם לא בישראל אז שיהיה בקהיר".

גם לחבר כנסת, מנהיג מפלגה ומי שקרא ללא הרף לאחרים לבדוק בפרובוקטיביות ובגישה עוינת בתכלית את הגבולות ביחסיהם עם המדינה, בורח מן המערכה ברגע שהיא בעצם מתחילה באמת, יש את הזכות הזו – אבל אז זה אומר משהו עליו, על כל פועלו ב-11 שנים ויותר בהם התיימר להנהיג את "ערביי 48", ועל הנוזל הדלוח שזורם לו בוורידים איפה שלמנהיגים אמיתיים, לפעילי צדק אמיתיים, ולסתם אנשים שלמלה שלהם יש משמעות כלשהי, זורם משהו עם קצת ברזל.

מעבר לבגידה בבוחריו, מדובר בבגידה בעיקרון הכי בסיסי של הזהות הפלסטינית פוסט הנאכבה – הצומוד. למי שלא מכיר את המונח, "צומוד" הוא עיקרון שאומר דבר נורא פשוט – לא עוזבים שוב את האדמה. נצמדים, בציפורניים, בראס בן אמו, אבל נצמדים. זה לא אני המצאתי.

שוב, זכותו של כל אדם פלסטיני כשלעצמו להחליט שהוא לא בהכרח מאמין בעיקרון הזה. זכותו גם להחליט שהוא בעיקרון מאמין בעיקרון, אבל מחליט שהמחיר גבוה מדי.

זכותו. אבל כשהוא כל השנים מטיף לזה, חי טוב מאד על חשבון ההטפה הזו, מסבך להרבה מאד אנשים אחרים את החיים עם האידיאלים שלו, ואז מנצל את האפשרויות הפתוחות לו, אבל לא לכל האנשים הקטנים שהוא משאיר מאחור – אז הוא לא יותר טוב מהטינופות המחליאות שהסתובבו בשנות ה-30' עם התואר "אדמו"ר", הטיפו לצאן מרעיתם המדובּל שאסור לברוח מהנאצים לאמריקה או לארץ ישראל, כי שם יוצאים לתרבות רעה, ואז בשנייה האחרונה ניצלו את העובדה שלהם היו הרבה ג'ובות, וברחו כשמלתעות החיה כבר ננעלו על "האנשים הקטנים".

עכשיו, כדי להבהיר, למקרה שעמדתי בנושא לא מספיק ברורה: אני לא מאמין, קטגורית, לשום דבר שהשב"כ ומדינת ישראל אומרים על עזמי בשארה או מפלגת בל"ד בפרט, ועל אף אחד למעשה בכלל. וכן, הקורא דינו, וגם הקורא לאברנטי דיסקין: השב"כ אחושרמוטה צריך את הנחת תום הלב שלי, כי בלי זה הוא לא יוכל לתפקד במסגרת של מדינה דמוקרטית, ואני צריך שהוא יוכל לתפקד. אז אני לא יוצא בכלל בכלל מנקודת הנחה שיש ממש באישומים המיוחסים לבשארה, ומיטיב מאד מאמר מערכת של הארץ להסביר למה. זה לא רלוונטי. אם אין ממש באישומים, אז בשארה פחדן על אחת כמה וכמה. ואם יש ממש, אז הוא טינופת שניצל לרעה את מעמדו והכתים במעשיו – כתם לא מוצדק, אבל סופר טבעי – ציבור שלם.

אמרתי את זה כבר בעבר: אזרחי ישראל הערבים, בהתחשב במצבם האובייקטיבי, מגלים נאמנות מעשית למדינה בשיעור שהוא לא פחות ממדהים.

("מצבם האובייקטיבי": שיעורם הניכר בכלל האוכלוסיה, במיוחד באזורים מסוימים, העובדה שעברו טראומה לאומית מזעזעת, מוקפים מעבר לגבולות בבני "אומתם" ושפתם ותרבותם העוינים למדינה, סובלים אזרחות סוג ב' באלף ואחת צורות; "נאמנות מעשית": לא מסכנים בפועל, במעשה, את ביטחון המדינה, לא משנה מה המאוויים הכמוסים שלהם).

אני לא בא לפתוח פה דיון על הסיבות לתופעה זו, אבל אלה העובדות. כן, יש אזרחים ערבים שביצעו, מבצעים ו\או יבצעו פשעים נגד ביטחון המדינה. אבל אלה כל-כך מעטים שזה… ראוי להכרה, לכל הפחות.

ואז (כן, אני חוזר על עצמי, זה לתועלת עולים חדשים וסתם קשי הבנה), בא עזמי בשארה קטן ומלוכלך, ומסית את האנשים האלה ביודעין לאמץ כיוון שיוביל בהכרח לפיצוץ, וברגע האחרון בורח בדרך שהוא יכול אבל מאמיניו לא. עכבר עכבר, נוס-נוס-נוס.

נ.ב. יכול כמובן להיות שהוא יחזור ויגרום לי לאכול את הכובע, אבל אין לי אלא להסתמך על דבריו האחרונים, לפיהם אין לו כוונה לחזור ולהתמודד עם המצב.

נ.ב. 2: למי שרוצה דעה נגדית, שבעיניי כמובן היא דוגמטית להטפיש, הנה.

 

טוב, ננסה לצמצם

את כל השאר לפסקאות קצרות (אמר הגרפומן…)

 

בארה"ב קיבל הימין הדתי

 סופסוף תשלום ממשי ראשון על תמיכתו בבוש – החלטה של ביהמ"ש העליון שלראשונה אוסרת (מאשררת חוק שאוסר) באופן גורף ומוחלט, בלי סייג לבריאות האם, על סוג מסוים של הפלה. מדובר ב"הפלת חילוץ ודילול", בשמה המדעי, ו"הפלת לידה חלקית" בפי המתנגדים. זו הפלה שקורית רק בחודש התשיעי ורק במקרים של צורך דחוף ביותר שנוגע לבריאות האם – אבל בית המשפט החליט שזה לא מעניין אותו.

הצבעת המפתח בהרכב המלא של תשעה שופטים היתה של כבודו אנתוני קנדי, שלאחרונה הופך לאיש הכי משפיע בעליון האמריקאי . קנדי נימק את החלטתו בשני דברים: האחד שהפלת חילוץ ודילול היא תהליך ממש מהפך קרביים (מה שבהחלט נכון). הנימוק השני, והמקומם בהרבה, הוא ש"הרבה פעמים נשים שעושות הפלה מתחרטות אחרי זה".  (הלינק, אגב, מוגש בחסות הכנסייה הראשונה של דליה לית'וויק הקדושה)

 

אם לא ייבחר נשיא דמוקרט – שגם ישמור על כיסאו לכהונה שנייה – המצב של זכויות האזרח בארה"ב, מול רגישויות דתיות מזורגגות, רק יילך ויחמיר.

 

הלאה: אובאמה מתחזק בסקרים

 (סגר מ-12 הפרש פיגור חודש שעבר לחמש נקודות היום, ערב העימות הטלוויזיוני הראשון), אבל מאבד גובה אצלי (וזה הרי מה שקובע). קודם כל, השיקאגו סאן-טיימס חושף שקשריו של אובאמה עם אותו מואשם בנוכלויות שאיתו עשה עסקת נדל"ן קטנה ולא לגמרי ריחנית, ענפים ועמוקים בהרבה מכפי שמחנה אובאמה ניסה לצייר בהתחלה. (רוצים תקציר הפרקים הקודמים? בקשו ותיענו בתגובות). כרגע יש כמה שאלות קשות שאובאמה יצטרך במוקדם או במאוחר לענות עליהם. העיקרית שבהן, לטעמי לפחות, היא האם הוא ידע שהאיש הזה, אנטואן רזקו, החזיק דירות להשכרה בשכונות עוני במצב מחפיר, עד כדי כך שהוכרח לעשות שיפוצים בצו בית משפט, בזמן שהוא קיבל ממנו תרומה.

התרומה הספציפית הזו היא זניחה – אלף דולר (מתוך כחמישים אלף סה"כ שרזקו תרם לאובאמה במהלך העשור האחרון). אבל זה לא שייך. בזמן שהוא קיבל את התרומה, רזקו עדיין לא תיקן את המזבלות שעליהן גבה שכר דירה ממשפחות עניות. אם אובאמה היה מודע לכך ולקח מהאיש תרומה, הוא פסול מבחינתי.

ואה, כן – נאומו של אובאמה בתגובה לטבח בווירג'יניה טק היה חיוור ודלוח להחריד. חבל. אדוארדס? כלומר, גם הילי-בוב עדיפה על כל דבר שהרפוגניקנים מציעים כרגע, אבל… איכס.

ותודה לקורא היקר רוגל על ההפנייה, והנה לינק לסיפור, עם וידאו ולינקים לתחקיר בן שני החלקים בסאן-טיימס.

 

פרדו קורליאונה לא יודע

מה עוד היה לנו? שר המשפטים, אלברטו גונזאלס (שבוש קורא לו בחיבה "פרדו", על שם האח הבוגד והנרצח של מייקל קורליאונה, ואני לא ממציא את זה), נטחן עד דק בשימוע שלו בסנאט, בו הוא נדרש להסביר את המניעים שמאחורי פיטורי התובעים הפדרליים. גונזאלס כנראה שבר שיא כשהשיב 74 פעמים "אני לא יודע" על שאלות הלקוחות ישירות מתחומי אחריותו, כמו ישיבות בהן מוכח שהוא השתתף. שלל מחוקקים רפובליקאים קוראים לגונזאלס להתפטר ו\או לבוש לפטר אותו. הגדיל לעשות ג'ון מק'קיין כשאמר שגונזאלס צריך להתפטר לא בגלל עצם העובדה שהוא חרפה וביזיון, ועל פי הודאתו שלו מנהל כושל ולא מעורב, אלא בגלל שהעובדה הזו מביכה את הנשיא, שלו חב גונזאלס נאמנות.

על יציאת "להפציץ את איראן" האווילית של ג'ון מק'קיין, אגב, שמעתם? אם לא, גם על זה אפשר לדבר.

 

היהודים שוב מפריעים

תגידו, למה בעצם אנחנו מתנגדים שהסעודים יקנו נשק מתוחכם מהאמריקאים? כלומר, אני מודע לטיעונים העקרוניים, אבל האם הטיעונים הנגדיים נלקחו בחשבון? האם באמת הכרחי לישראל להיראות בכל מחיר כמי שמונעת מכל גורם ערבי באזור לחמש את עצמו בצורה לגיטימית? האם באמת אפשר לטעון שלערב הסעודית אין חששות ביטחוניים לגיטמיים שלא קשורים אלינו? אין צורך בפצצות חכמות? מתי נבין שהעולם קצת התהפך על הראש, ושאנחנו וערב הסעודית, לפחות זמנית, די באותו צד בהרבה דברים?

 

המציאו ת'שחמט וכל זה

האיראנים מאד חכמים (המציאו את השחמט וכל זה…). הקריאה שלהם למערב "בואו אתם תבנו אצלנו כור אנרגיה וככה תשלטו בתהליך ולא תפחדו מייצור נשק" היא כמובן רק טכסיס השהייה, אבל טכסיס טוב, ויש להניח שכל פתרון של ממש יכלול מרכיב שכזה, כי תכלס זכותה של כל מדינה להכין את עצמה טוב-טוב ליום שבו לא יהיה יותר נפט.

 

טוקבקיכסטים

כתבתי טור שמשווה את יום הזיכרון אצלנו ובארה"ב. האמת, הוא יצא לי יותר "דעתני" מכפי שהתכוונתי בהתחלה, וגם וידאתי אצל החבר'ה בוואלה! תרבות (חבר'ה = רונה זילברשטיין המהממת) אם הטקסט סבבה להם או שהם רוצים שאשנה. והאמת היא שיותר זרקתי רעיון מאשר הבעתי באמת דעה נחרצת, ואין לי באמת בעיה עמוקה עם איך שמציינים את היום בארץ (כן, מיליטריסטי, פשיסטי, קלישאות… זה יותר החומרים ופחות המתכון, אם אתם מבינים אותי). אוקצור, למה אני מעלה את זה  – התגובות, התגובות… מעורר מיאוס אליטיסטי עמוק, מה אני אעשה.

 

קצת ספורט

שמעתם את גרשון, אחרי הפנדל מעורר החמלה שהוא בעט נגד חיפה בגביע? "אם זה היה נכנס, זה היה פנדל גדול". כשיוהאן קרויף, סתם שחקן כמובן שלא היה נשוי לדוגזמרת מהממת כמו מלי, רצה להגניב את הקהל עם פנדל יוצא דופן, הוא עשה את זה במצב של 0:4 לזכות קבוצתו במשחק ליגה נטול חשיבות מיוחדת. אבל שימע'לה שלנו יס לו בייסים! הוא יעשה את זה בגביע, בבעיטות הכרעה! אז נכון שאצל קרויף זה גם נכנס, אבל מה זה חשוב. העיקר ששימי שלנו מאגניב ומולטי-טאלנט ו…אמממם, מקורי.

וזה שאלי ארזי, הקלגס לשעבר שמונה למנהל בית"ר, לא קונס את הדוגמנית בסכום חמש-ספרתי על היציאה המסריחה הזו מוכיח, יותר מכל כשליו עד הלום, שהוא לא ראוי לתפקיד.

מה עוד? לראשונה זה שנתיים, תענוג לראות את מילאן לאורך כמה שבועות ברציפות. כמובן שהתענוג העיקרי הוא אל גורדיטו דיוויניו, סניור רונאלדו, שפשוט פורח אצלנו ורואים את זה מגומת חן אחת לשנייה. אבל גם בצ'אמפיונס (שם לשמנמן המבורך אסור העונה לחורר רשתות בשירותנו, יען כי הוא כבר הופיע במפעל במדים אחרים) אין יותר מדי מה להתלונן, והשבוע היינו, עמך רוסונרי, שותפים למשחק הכדורגל הטוב ביותר בכדור הארץ בשנים עשר החודשים האחרונים לפחות (טוב, אולי חוץ מהתיקו 3 בסופר קלאסיקו). העם גם אופטימי במידה זהירה לקראת הגומלין, שם יספיקו 01: או 2:1 ביתיים כדי לעלות למקומנו הטבעי בגמר. וכן, אתם שם באנפילד. אנחנו רוצים אתכם.

ב-NBA יש אחלה פלייאוף, ובארץ יש כל יום ערוץ חדש בתשלום, אבל אף אחד מהם לא מציע שידורים סדירים. צריך לחכות למשחק מספר 3 כדי לראות את אנתוני פארקר הנפלא, שגם אצל הצהובים המגעילים היה קשה לשנוא אותו, נגד וינס קרטר. נביא, נביא הרוג'ר ווטרס הזה (לא באמת, אבל זה היה משפט נכוח מאד).

 

יאללה, מספיק לעכשיו

אווווווהלמרט, לינדנשמוק, בופי וכל השאר יחכו לפוסט הבא.