לא נגד סילוק סדאם, נגד הדרך
Posted on: 26 בנובמבר 2003
כן, כן, אני יודע שאמרתי כמה שעות וזה נהיה ימים, אבל לשמחתי אני בנאדם עסוק בימים האחרונים, אז אתכם הסליחה. לפני שנתחיל בעדכונים מארם נהריים וממסדרונות וושינגטון, צריך להבהיר משהו:
כותב שורות אלה סבור שבעיקרון, בתיאוריה, פעולה בינלאומית (בינ"ל באמת) להסרת סדאם חוסיין היתה עשויה להיות דבר רצוי, נכון וצודק. ההתנגדות היא לדרך הביצוע, לסדר העדיפויות (יש משטרים שהיה ועדיין הרבה יותר דחוף לטפל בהם), לשקרים שליוו את מסע השכנוע שקדם למלחמה, למסע ההכפשה לכל מי שלא התייצב באופן מלא וגורף מאחורי קדחת המלחמה ולכל ההתנהלות שליוותה את המלחמה הזו.
ההתנהלות הנדונה השיגה שתי תוצאות עיקריות – היא גם הפחיתה למינימום את סיכויי ההצלחה הסופית (השארת עיראק עצמאית, מתפקדת ולא מסוכנת לסביבתה) וגם העלתה כמה חשדות לא נעימים – בחלקם מוגזמים בטירוף, בחלקם לא – לגבי האג'נדה האמיתית של יוזמי הפלישה.
כששמעתי את נאומו של בוש בלונדון, וקראתי את הראיון שלו עם סר דייויד פרוסט מהבי.בי.סי, באיזשהו מקום הצטערתי. הצטערתי שהדיבורים שלו – הנאצלים כלשעצמם – לא שייכים למציאות. זה בטח נותן הרגשה נורא טובה להאמין (באופן מוחלט, ללא ספקות, ללא סקרנות כלשהי בנוגע לפרטים כלשהם שעלולים לערער את האמונה הזו) שלא היתה לך ברירה, שמה שאתה עושה נמצא בדרך הנכונה, ושזה הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות כדי להילחם את המלחמה החשובה והצודקת בטרור.
אבל זה לא נכון, וכל הרצון להצטרף לאמונה מרוממת הנפש הזו לא ישנה את זה. בהחלט היתה ברירה. לא היה שום דוחק לתקוף דווקא כשתקפו. אפשר היה לחכות, לעבוד יותר קשה כדי לאסוף תמיכה, לחכות שסדאם ייתן עילה טובה, לחכות שהוא ימות (ואז הפלישה למניעת ברדק היתה נראית הרבה יותר לגיטימית), לעשות עבודה יותר טובה בזיוף ראיות כדי שאולי זה ישכנע מישהו. ארה"ב אינה יכולה לטעון שהיתה חייבת להגיב כשהגיבה. היא לא הותקפה ושום עניין של יוקרה או אמינות לא עמדו על כף.
בגלל שלא נעשה כך, כל העול של מאמץ השיקום נופל על ארה"ב לבדה, ואם הקרב על התשלום הראשון (87 מיליארד, למי שלא זוכר – יותר מקציב מדינת ישראל) היה אינדיקציה, עושה רושם שכבד עליה. אם אומות עשירות אחרות היו מצטרפות למהלך, זה היה מתחלק אחרת. זה עדיין יכול, אם האמריקאים יירדו מהסוס וייתנו לאו"ם שאת עזרתו הם מבקשים קצת סמכויות של ממש.
לא זו בלבד, אלא שמובילי המהלך הזה בממשל לא התעקשו רק לעשות את המהלך הזה – הם התעקשו על עוד דברים. הם (דונאלד ראמספלד, שר ההגנה) התעקשו לעשות את המהלך הזה עם 60 אחוז מהסד"כ שראשי המטכ"ל האמריקאי אמרו שנחוץ. מתברר שזה היה מרכזי מאד לראייה של ראמספלד את עניין הצבא בכלל, כי הוא התעקש על הנקודה הזו בתקיפות חריגה ושם ללעג את כל מי שהתווכח איתו בעניין. כל הצבא אמר לו פה אחד שצריך לפחות רבע מיליון חיילים כדי להשליט סדר, והוא התעקש על 150 אלף. הוא חשב שכמות הכוחות הדרושה לכיבוש בהכרח שווה לכמות שצריך כדי להבטיח את פירות הניצחון. עכשיו אנחנו רואים שמה לעשות, מקצועני הצבא צדקו והתיאורטיקן האזרחי המבריק טעה. אילו היו לו עוד מאה אלף חיילים, ניתן היה גם להפנות כוחות לשמירה שוטפת על הסדר וגם כוחות למאבק בלוחמי הגרילה. לפחות זה היה ריאלי יותר.
הם התעקשו גם לא להכין תוכניות לשלב שלאחר המלחמה, לכל תרחיש מלבד קבלת פנים של פרחים ואורז. אני לא יודע למה, אבל אני יכול רק לשער שבאווירה נטולת הספקות של הפנטגון, להשקיע את הזמן שלך בתכנון למקרה הפחות טוב נראה כמו כשל אמוני. כפירה שכזו.
לסיום, אם המטרה היתה מלחמה בטרור, עצם הבחירה בכיבוש עיראק כצעד ראשון היתה, אה, איך לומר? לא מהמוצלחות. אם הרעיון היה ליצור בסיס בטוח בלב המזרח התיכון, ובו להשתמש כמרכז פעולות נגד הטרור במקומות אחרים, זה פשוט לא עובד. אם באמצע מבצע גדול נגד המורדים (מבצע פטיש הברזל, שמעתם?) מצליחים המורדים לירות מרגמות מתוך בגדד ולטווח על בניינים חשובים (משרד הנפט, מלון פלסטין בו מתאכסנים רבים מהתקשורת, בוודאי ובוודאי שאין לכוח הזה זמן לעזור במרדף אחרי טרוריסטים מחוץ לעיראק.
יכולתו של אל קאעדה לתכנן ולבצע פיגועים מתוחכמים ומתוזמנים היטב לא דעכה מאז ה-11 בספטמבר 2001. האם אין זה סימן שהמלחמה לא מנוהלת היטב? זה כבר לא משנה בכלל אם התנגדנו למלחמה או לא. העובדה היא שנציגי העם נתנו לך ללכת למלחמה, הצביעו לך על מה שביקשת, והתוצאות על הפנים. אני ואנשים כמוני שמתנגדים למהלך העצום והשגוי הזה לא שמחים שהמצב על הפנים, ואנחנו יודעים טוב מאד שאלה שהורגים כיום חיילים אמריקאים בעיראק הם הרעים באמיתיים בכל הסיפור הזה. הם אינם לוחמי חירות אלא חלאות שנאמנות לוריאציות שונות (הוריאציה של סדאם או זו הטליבאן) של חזון זוועה. אבל המלחמה נגדם נבחרה שלא בחוכמה ומנוהלת בחוכמה פחותה עוד יותר. מי שמתעקש להתעלם מהמציאות הזו ועוד מאשים את מי שמצביע על כך בחוסר נאמנות, מגלה סימנים מדאיגים להפרעה נפשית קבעונית.
עד כאן אפולוגטיקה. בעוד זמן קצר (אני כבר מפחד להתחייב על מועד מדויק) נדבר על הניסוי הקריטי שאמור להתבצע בעיראק בעוד חודש, על כמה קטעים משעשעים מביקור בוש בלונדון ועל שאר עניינים שוטפים. עד אז, יום ירוק לכם.
4 Responses to "לא נגד סילוק סדאם, נגד הדרך"
27 בנובמבר 2003 at 15:46
הגרמנים שללו מלחמה מכל וכל. הצרפתים לא והרוסים בוודאי לא. הם רק לא קנו את הטיעונים של האמריקאים ולא תהרשמו שיש להם תוכנית ראויה לאחרי המלחמה. מי צדק? למרבה הצער, הצרפתים. מדובר באחת האומות הצבועות והמעצבנות בזירה העולמית, אלב במקרה הזה הם פשוט צדקו, וכל ההשתלחויות וטוגני החירות והחרמת היין לא ישנו את זה. .
לגבי הסד"כ – אין לי בעיה שתכבוש עם 150,000 ואז תזרים באופן מיידי עוד מאה, **אבל הוא לא עשה את זה**. למעשה, הוא בז למי שאמר לו שצריך. הגנרלים לא חשבו שצריך רבע מיליון לכבוש, אלא רבע מיליון להחזיק, וזה מה שראמי סירב להבין. הרי את המאה הנוספים היה צריך מיד, עם התמוססות צבא עיראק ומערכי השליטה שלה (משטרה, כאלה). אז זה לא לא ממש משנה איך אתה קורא לזה. העובדה היא שחסרים בעיראק מאה אלף איש. מי אשם? ראמספלד אשם. חד וחלק.
ולגבי צבא עיראק – אתה צודק. כל הגישה של "דה-בעתיפיקציה" מוחלטת היתה אידיוטית. אין שום תירוץ לכך שהאמריקאים לא הבינו שאי אפשר היה לקבל רישיון למכירת בייגלה ברחוב בעיראק מבלי להיות חבר בעת', ושלכן איסור על כל חבר בעת' להשתתף במערכי השלטון החדש הוא פשוט אווילי. רק לאחרונה הם מתחילים להבין את זה ולהתיר לדרגים הנמוכים והבינוניים להשתלב. בינתיים זה עלה בטונות של איבה, בהמון אנשים שעברו לצד השני, בזמן שאבד, באמון שאבד… מצטער, אבל זה מה שאני קורא חרא של עבודה. צריך להעיף את בוש וראמספלד כמו שמפטרים כל מנהל שעושה טעויות שעולות לבעל הבית כסף, זמן, יחסים טובים… זה עניין נורא פשוט. עשית עבודה חרא? תחזיר המפתחות.
28 בנובמבר 2003 at 12:10
עד כמה שידוע לי, הצבא גם ביקש עוד כוח לצורך הכיבוש, כפועל יוצא מאסטרטגיית הכרעה שמתאימה למלחמות העבר, נוסח מלחמת כיפור שלנו, או אפילו מלחמת המפרץ 1. ההבדל העיקרי בין הגישות הוא בכמות האבידות שיש לגרום לאויב לפני שבירתו, ואיזה כוח תוקף נדרש כדי להשיג רמת אבידות כזו.
בקטע הזה (בלבד) ראמספלד יצא מלך. פרטים אפשר למצוא בין היתר בספר "מגש הכסף" של עופר שלח.
לגבי דה-בעתיזציה – מעניין אם האמריקאים ניסו, או יכולים בכלל, לשאוב השראה משיקום גרמניה – עם כל ההבדלים. תהליך הדה-נאציפיקציה שעשה המערב ב 45 46 היה שטחי והתמקד בדרגים הגבוהים – זאת, בין היתר, עקב אילוצי המלחמה הקרה, וההכרה שאי אפשר לצפות לשיקום גרמניה אם מונעים משמונה מיליון חברי המפלגה להשתתף בו.
28 בנובמבר 2003 at 23:34
כי גנרלים נוטים לטיפשות, חשיבה מאובנת והתכוננות למלחמה הקודמת.
אבל העובדה שראמספלד צדק בנוגע לכמות הכוחות הדרושה לניצחון במלחמה, אינה פוטרת אותו מאשמה על סירוב להכין די כוחות להבטחת השלום והיציבות.
זו בעצם אותה מחלוקת שהיתה לראמספלד עם הקיצוניים שבין מתנגדי המלחמה. מיעוט שולי מתוכם טען שעצם המלחמה בעיראק תוביל להסתבכות דמויית וייטנאם, וראמספלד לעג להם. אבל ראמספלד לא הביא בחשבון כי הביצה עלולה להתפתח גם אחרי הכיבוש, ולכן הוא לא מלך אלא נפל. כישלון.
ועוד דבר: ייתכן מאד שהגנרלים התייחסו לאפשרות שתהיה מלחמה של ממש על עיראק, ואז ההערכות שלהם היו יותר קרובות לנדרש במציאות. כפי שאירע, צבא עיראק נמוג והתאדה, ולכן לא היתה הכרעה של ממש מול הכוחות המזוינים הנאמנים לסדאם (וזו למעשה הסיבה שההתנגדות גבוהה, כפי שהסברתי באחת הרשימות הקודמות).
לסיום, לגבי דה-בעתיפיקציה: הממשל כל הזמן פימפם, לפני המלחמה ובתחילתה, כמה שוהא לומד את לקחי שיקום יפן וגרמניה, ואחד הסיפורים היה שבוש הלך לישון כל לילה באותה תקופה עם ספר עב כרס על שיקום גרמניה.
אז למה הם עשו שטות כזו? כי הם אנשים של שחור ולבן. למה הם לא הבינו שמדינה הטרוגנית כמו עיראק, המורכבת מכמה קבוצות נפרדות, אינה דומה כלל לגרמניה או ליפן? לא ברור. סך הכל אלה אינם אנשים טיפשים (אפילו לא בוש, שהוא רק נבער ונטול סקרנות). אבל העובדה היא שהם עשו את הטעויות האלה.
Comments are closed.
27 בנובמבר 2003 at 15:01
ראשית סחתיין על היותך אדם עסוק.
המאמר מעניין, ובאמת טוב שהסברת את עמדתך בנושא, כי הצטבר רושם אחר.
בשעתו תמכתי במלחמה, או יותר התנגדתי לאלה ששללו את הלגיטימציה שלה לחלוטין, כמו הגרמנים והצרפתים. אולי מלחמה זה רע, אבל איום במלחמה זו דרך אפקטיבית להשיג דברים. לדעתי היו צריכים לרבוץ לסדאם על הראש עד שיאפשר פיקוח אפקטיבי או לחילופין יעשה איזו שטות.
המאמר הזה מוצלח כעיקרון, יש לי בעייה רק עם נושא הסד"כ -ראמספלד בהחלט צדק בקשר לסד"כ הנדרש לכיבוש עיראק, וזו דוגמה ומופת להתעקשות רצויה של פוליטיקאי מול המלצות אנשי הצבא, דבר שכ"כ חסר אצלנו. חסכון בסד"כ לא רק חסך כסף, לא מן הנמנע שהוא חסך בלגן,ואפילו אבידות.
אין כל קשר בין הכוח שנדרש לכיבוש, לבין הכוח שנדרש כעת לשליטה, ויכל להיות מתוגבר לאחר המלחמה. זה לא רק סד"כ – הוא גם הכתיב להם דרך פעולה השונה מן החשיבה המסורתית ומנצלת כהלכה את הפער הטכנולוגי חסר התקדים בין הצבאות.
אגב קראתי טענה שנשמעה משכנעת, שהטעות הגדולה של ארה"ב היתה פירוק צבא עיראק.