החדשות הכי מעניינות מעיראק דווחו אמנם בארץ, אבל לא זכו להתייחסות של ממש. החטיבה המוטסת ה-82, ששולטת במערב עיראק, מתכוונת לסגת עד ינואר מן העיר רמאדי, שהיא אחת הערים המרכזיות במה שמכונה "המשולש הסוני", ולהשאיר את השליטה הביטחונית בידי הכוחות המקומיים, אותם הם מאמנים מזה כמה שבועות. הרעיון הוא ליצור סביבת ניסוי שבו תיבחן השאלה האם יש סיכוי ליציאה מסודרת של ארה"ב. הגנרל צ'אק סוונאק, מפקד ה-82, אמר כי "אני מאמין שהפטרולים המשותפים שלנו עם המשטרה בין היום לראשון בינואר יאופשרו לנו לעבור לשלב שני בכל הנוגע לביטחון ברמאדי, שבו הכוחות האמריקאים ייסוגו". עם זאת, סוונאק הבהיר כי כוחותיו יישארו בפלוג'ה, עיר אחרת במשולש שעוד יותר פעילה בהריסת האמונה היפה של לבוש וחבריו .

זהו ניסיון חשוב ביותר. אין לי מספיק מידע כדי לדעת אם יש סיכוי ריאלי להצלחה, אם הכוחות העיראקים יכולים לעמוד במשימה ומה הלך הרוח בעיר עצמה, אבל הצלחה כאן תאותת שאולי בכל זאת הסיפור הזה יכול להיגמר בסדר. אני עדיין לא מאמין שאפשר להשאיר את עיראק בחתיכה אחת תחת משטר דמוקרטי – הצ'כים גילו שדבר כזה ייתכן, שחיבור פשוט לא עובד יותר, ומכיוון שהיו נחושים להתקין בארצם דמוקרטיה, בחרו לוותר על השליטה בסלובקיה. זהו מקרה נדיר יחסית שבו מדינה מתחלקת לשני חלקים או יותר בהסכמה ובשקט מופתי. האם יוכלו השיעים לנהוג באופן דומה לגבי שדות הנפט העשירים של כורדיסטאן? והכורדים לגבי המוצא היחיד של עיראק לים, הנמצא לחוף בצרה השיעית? ומה לגבי הסונים, שפעם שלטו בשניים הנ"ל אבל גיאוגרפית אינם שולטים בהרבה מעושרה של עיראק?

בכל מקרה, אם ארה"ב תוכל ליצור מנגנון שיחזיק מעמד אפילו כמה חודשים, כך שתוכל להסיג את כוחותיה לפני שהבלגאן האמיתי יתחיל, זה כבר יהיה יותר טוב מהמצב כרגע. אמנם ארה"ב אחראית למצב בעיראק ואסור לה להוציא את כוחותיה במצב הנוכחי (לא לפני שתנקה ת'בלגאן שהתעקשה להכניס את עצמה אליו), אבל יש גבול עד כמה אפשר לתלות הכל בה. אם יימצאו די כוחות עיראקים שירצו באמת ובתמים להשליט סדר, ואם יהיה רוב באוכלוסיה שירצה לקבל את הסדר הזה, זה בהחלט יהיה בגדר הישג חיובי, ובהנחה שניתן יהיה להשיג הצלחה כזו בכל עיר חשובה, משם והלאה זה יהיה תלוי בעיראקים עצמם.

אבל קודם , אפילו שיש רק 150,000 חיילים בעיראק, אולי אפשר לבקש שיימצאו מספיק מהם כדי לאבטח עיר אחרת, בגדד נדמה לי שקוראים לה? אחרי הכל, אם אתה לא מסוגל לאבטח את הבירה, קשה לצפות שהפריפריה תשב בשקט.

* כאן תוכלו לקרוא ראיון מרתק עם השייח עבד אל-מהדי, סגנו של האיאתוללה עלי סיסתאני – המתון שבין המנהיגים השיעם החשובים בעיראק. מי שרוצה, שישאב מזה עידוד לגבי סיכויי הקואליציה להשאיר סדר בעיראק. אבל יש לזכור שמדובר בפלג הכי מתון. לא תמיד זה מי שקובע את המציאות.

* והנה משהו מעודד – הפגנה נגד הסכם ז'נבה במחנה הפליטים ג'בליה. אם זה מרגש אותם מספיק כדי לצאת להפגנות, כנראה שיש תזוזה חיובית.

* ניצב מזרחי מכחיש הכל. כל התמלולים היו חיוניים לחקירה, לא היתה שום תמונה של פגישה אינטימית. היועץ המשפטי לממשלה סתם הוזה? רואה בעיני רוחו? ואם זה המצב, למה עדנה ארבל לא אמרה ב"פגוש את העיתונות" שזה המצב, אלא אמרה משהו על זה שהוחלט לא להעמיד אותו לדין. אולי הוא צודק, אבל אני לא מאמין. מצד שני, תת ניצב מנחם פרנק, לשעבר מפקד היחידה המרכזית ביחידה המרכזית של משטרת תל אביב, בוודאי גם יכחיש את החשדות נגדו על לקיחת שוחד. ונחשו מה – גם לו אני לא מאמין. כזה אני, איש רע.

 ולסיום, קצת בוש.

1) לקראת ביקורו של בוש בלונדון, ביקש הממשל חסינות למפרע לאנשי הביטחון שלו, במקרה שימצאו לנכון לירות במישהו על אדמת בריטניה. הבריטים סירבו, וכבוד להם על כך. מסתבר שזה לא מנע את קיום הביקור, אז למה לבקש דבר כזה מעליב מלכתחילה?

2) אגב עלבון – כנראה שבוש לקח יותר מדי ברצינות את הסיפורים על האוכל האנגלי. בתוך 650 האנשים שהוא הביא איתו לביקור, נכללו גם חמישה טבחים. מה הוא חשב, שהמלכה אוכלת רק פיש אנד צ'יפס?

3) ולסיום, בוש דפק ביקור בזק מפתיע בבגדד, כדי לאכול בשדה התעופה ארוחת חג הודיה עם 600 חיילים. מחווה מקסימה (ששמו של קארל רוב, היועץ הפוליטי, מרוחה עליה). אלא מה? הביקור היה כל-כך חשאי שאילו היה נודע הדבר למישהו, היה המטוס הנשיאותי חוזר על עקבותיו. כל זה כמובן מחשש מוצדק לביטחונו של הראיס וזה לגיטימי. אבל האם יימצא העיתונאי החריף שישאל את בוש מתי הוא חוזה שיוכל לבקר בבגדד בגלוי? ואולי במקום לבקר אותם בבגדד, הוא פשוט יפסיק לקזז להם בהטבות ולגנוב להם כסף (במורד הרשימה, ב"כמה קטנות") שבית משפט כבר פסק להם?