זה לא הכוש, זה המנוש
Posted 11 בינואר 2008
on:נו, רק נתתי לוואלה מחמאה על שתפסו את מעריב הג'ינגואיסטי בקלקלתו (סליחה ערדי), וכבר הם נפלו בפח משל עצמם. אץ רץ שי אילן לנתח את תוצאות הבחירות המקדימות למועמדות הדמוקרטית לנשיאות בנייו המפשייר ומיהר להצביע על האשם בהפסדו המפתיע של אובאמה: נכון, הגזענות.
עדכון: וגם לזה יש תשובה (באותו הבלוג, בלוג הנשים XX בסלייט):
OK, this is absolutely the last time I post on this subject. … BUT the idea that Hillary is a very accomplished person because she was a star at Yale Law School, got involved in a few minor Washington issues, and had a decent career at the Rose Law Firm in Little Rock before becoming a full-time presidential spouse just doesn't hold water. Lots of people are impressive in their 20s; lots of people are top lawyers in small cities; lots of people have loads of unrealized potential; and none of them would be considered a qualified Senate candidate, let alone a presidential candidate. Hillary may be good at a lot of things, she may be terrifically competent, even brilliant–and for all I know a great president. But that doesn't change the fact that her standing as a national political figure is derived solely from her marriage, and from nothing else. No man with that kind of personal biography would be considered electable.
6 Responses to "זה לא הכוש, זה המנוש"

…מינו, צבעו, או שמו של דג הזהב שלו.
אלה סיבות טובות לבחור במישהו שייצג אותך בתמונת מחזור. הן נראות לי סיבות *איומות* לבחור באדם שיחזיק במושכות השלטון במשך ארבע שנים.
אלא אם כן זהות השליט אינה משמעותית.
(ותודה שכללת גם אותי בברכה. התחשבותך נוגעת ללבי, בלי שמץ של ציניות.)


במירוץ הנוכחי ההבדל בין הדיעות של המועמדים הדמוקרטים המובילים הוא קטנטן עד אפסי. כמו כן, לשני המועמדים המרכזיים אין קילומטרז' פוליטי משמעותי, ועיקר האפיל שלהם נובע לא מהצלחתם בעבר, אלא מן העובדה שהם מציעים (למי שמוכן לקנות את הסיפורים שלהם) רוח רעננה ואדמיניסטרציה חדשה. לכן ההבדל ביניהם והמירוץ כולו מושפעים מאוד מן השמעויות הסימבוליות שבבחירתם: הצלחתן של קבוצות שוליים מבחינה פוליטית-כלכלית (נשים ושחורים) להגיע למשרה הרמה ביותר.
מעבר לכך, ברמה הפרקטית, מאחר ושתי האוכלוסיות הללו אינן נהנות משוויון כלכלי-חברתי, ומאחר והאידיאולוגיה של הדמוקרטים גורסת שהדרך החוצה מחוסר השוויון הזה הוא השקעה רחבה של הרשויות והממשלה (בחינוך, רפואה, סיוע כלכלי וכו'), יש בהחלט מקום להניח שבן מיעוט מסוים יהיה רגיש יותר לבני קבוצתו ויתמוך יותר בתוכניות המיועדות להם. כך שלא מדובר בהצבעה עדרית חסרת היגיון (הגם שלזו בהחלט יש מקום חשוב בהכרעות מצביעים), אלא בחישוב פוליטי שיש לו בסיס.


"במירוץ הנוכחי ההבדל בין הדיעות של המועמדים הדמוקרטים המובילים הוא קטנטן עד אפסי."
בדיוק. וזו – בדמוקרטיה – בעיה גדולה מאוד.
אגב, אני חושבת שהעדר ההבדלים אינו נעוץ בדעות אלא בדרך הצגתן: המועמדים אינם מציגים דיעה ומקווים לראות מי יסכים אתה אלא משקפים לבוחרים את מה שהם חושבים שהבוחרים רוצים.
זהו מצב קלאסי של היזון חוזר חיובי, כמו ששומעים במערכת אודיו שהפלט שלה מוזן אל תוך הקלט.
אתה מכיר את ההסלמה האינסופית שנגמרת בקצר כשאתה מפנה רמקול לתוך הקלט של עצמו? אנחנו רואים עכשיו את אותה התופעה, רק פוליטית.
או במלים אחרות… …אני חוששת שט.ס. אליוט טעה בעניין הבאנג.


כותרת גאונית. יא בהיימה 🙂
אני מוצא יותר אמינות ומציאותיות בסטאר-אקדמי מאשר בקרב דוגמני הדמוקרטיה שאתם משתעשעים בהם, אבל ניחא…


Bravo. It is about time someone delved into this.

Comments are closed.
11 בינואר 2008 at 20:30
הקטע מהבלוג מעניין, תודה.
דווקא טוב שהילארי מנצחת פה ושם (אם כי אני מבין שכמות הdelegates בNH שווה).
ככה למצביעי אובאמה תהיה סיבה לצאת להצביע בסופר טיוסדיי ולא תהיה פאשלה.