טוב, כמה מחשבות בסגנון חופשי על הסופרבול הגדול בהיסטוריה (לפחות בדורנו).

 

קודם כל, אני רוצה להודות בזה לחבר'ה האלה, שכנראה היה להם קר במיוחד וקראו לעצמם Three Dog Night, על שירם Joy to the World שהיווה עבורי את הפסקול של היום הנעים הזה. לא הפסקתי לפזם אותו כל היום, לשמוע אותו בסאונפדיה ולשאוג אותו אגב דהירה ב-110 קמ"ש בכביש החוף בדרך הביתה.

 

הלקח הגדול ביותר של הסופרבול הזה חייב להיות, ותסלחו לי על המיסטיקה, שהקארמה היא בת-בת-בת זונה, ובאותה מידה היא טובה ונאמנה לשומרי חסדה. הג'איינטס, בשבוע 17 ואחרון של העונה הרגילה, עלו למשחק האחרון של העונה הסדירה מול הפטריוטס כשלא רק עצם היותם בפלייאוף מובטח, אלא גם הדירוג המדויק והיריבה הוודאית בסיבוב הראשון. היה להם אפס אחד עגול של תמריץ ממשי לעלות עם הרכב מלא ולהתאמץ. אבל היריבה עמדה להשלים הישג חסר תקדים של עונה שלמה בת 16 משחקים ללא הפסד. והג'איינטס (שכמה עונות קודם לכן חגגו שיא אישי של שחקנם שנשבר במהלך די חאווה, וספגו את התרעמות הכללית שבאה בעקבות כך) הבינו הפעם שלא יהיה נאה לתת לכזה שיא להירשם בספרים בזכות משחק אחרון שניתן במתנה. אז הם הסתכנו בפציעות (שאכן קרו אך לא היו ארוכות טווח) ועלו בהרכב מלא ונתנו משחק הרואי שבו הפסידו בסוף 38-35.

כוחות הקארמה, או אלי הפוטבול אם תרצו, זוכרים דברים כאלה. הג'איינטס שאבו השראה אפילו מההפסד ההוא, התמלאו ברוח הקודש של הספורטיביות האוסול, ושיחקו את הפוטבול הטוב ביותר לא רק אמש בסופרבול, אלא בכל החודש של הפלייאוף.

 

הקארמה, אמרנו, היא גם, יש שיאמרו בעיקר, בתזונה. מי שרימה (ולא משנה מה ההשפעה בפועל של הרמאות) ואחרי זה עוד נכנס לקטע של "אני\אנחנו נזיין את כולכם על שהעזתם לחשוב שאולי ניצחנו בעבר בגלל רמאות ובכלל שאמרתם לנו משהו והענשתם אותנו על שהפרנו בבוטות וביודעין את חוקי הליגה", מה אני אגיד לכם? אנרגיה טובה זה לא עושה. כן, היו קבוצות שלקחו אליפות בזכות רגשי, אבל יש משהו מגונה בלהיות קבוצה עמוסה לעייפה בכישרון, שכולם העריכו ערב העונה שתהיה חזקה מאד, ולהכניס את עצמך לאטרף של "לא נותנים לנו את הכבוד המגיע אז אנחנו נשים זין על כל המוסכמות וכל כללי ההתנהגות המקובלים ונהיה במצב מלחמה עם העולם עד שתכירו בעליונותנו" – נו, באמת. זמבביר עליכם ועל הרגשי שלכם, טוב?

אתם טובים. טובים מאד. אחת משלוש עד חמש גג הקבוצות החד-עונתיות הגדולות בהיסטוריה למרות ההפסד אמש (ציינתי שהפסדתם אמש?). אבל זה פה ה-NFL. אף אחד לא עד כדי כך יותר טוב מכולם כל הזמן. Any given Sunday. הייתם צריכים להפסיד פעם-פעמיים בעונה הרגילה כבר, ואולי אם זה היה קורה היה לי אתמול לילה משעמם ולא משמח בכלל. אז אני שמח בשבילכם שעשיתם 16-0, ועוד יותר שמח שזה כנראה סלל את הדרך להישג של 18-1.

 

מה עוד? אה, טום בריידי. משחק גרוע שלו אמש, ורק מראה שעם עבודת הגנה נכונה אפשר לגבור עליו, אבל הוא בכל זאת אליל. ענק. אחד הגדולים – וגם מאסטר טאי-צ'י. אני לא צוחק. היו כמה וכמה פעמים ששחקן של הג'איינטס רץ לעברו חופשי לחלוטין, ובריידי רק עשה תנועה קטנה הצדה והפחית את עוצמת המכה של ההפלה בשבעים אחוז או יותר. אני משוכנע שהוא לומד טאי-צ'י או אייקידו. והוא טוב, הבנזונה.

מה שכן, בכל זאת קיבלתי את הקתרזיס שלי, מהלך לפני האחרון של המשחק כשג'יי אלפורד הצליח סופסוף להיכנס בקוסם המלעון הזה חזיתית, פול ספיד, ככה ששמעו את המכה עד רחוב העבודה, ולהגשים את האיחוד המיוחל של התחת היפיוף ומזיין הג'יזל שלו עם הרגבים מתחת לדשא לאיבוד של עשרה יארד, מה שהביא למהלך האחרון של דאון רביעי ועשרים…מסירה לא מושלמת. נגמר!

 

לא, לא נגמר. ביל בליצ'יק (הרמאי, מאמן הפטריוטס, המגעיל והדוחה) מאד מאד בוער לו להיות זה שיפסיק את החגיגות ויזכיר שחייבים לשחק את השנייה האחרונה של המשחק. והוא צודק, ואכן איליי מאנינג והחבר'ה דוחים את החגיגות ונערכים בפעם האחרונה על קו ההתנגשות, לכרוע על הכדור ולסיים את השנייה האחרונה.

אבל בליצ'יט, מרגע שאמר את דברו הצודק, לא נאה לו להישאר. הוא אומר אמנם מזל טוב למאמן המנצח, אבל נחפז ויורד לחדר ההלבשה לפני תום המשחק הרשמי שעליו עמד בנפיחות שכזו. לך, לך, תתקווד, יא מגומד. אתה גאון פוטבול, אבל אפילו בלילה שכזה – זה לא הכל בחיים.

 

ומנגד, כמו כדי להביא אותה בסימטריה, עמד מאמן (טום קופלין שליט"א) שפעם ייצג את הצד המכוער של המקצוע, רס"ר משמעת רע מזג ונטול מעוף, קיבל החלטה מודעת להשתנות השנה, ושחקניו עמדו המומים נוכח התגלית שיש לו חוש הומור, ורוח נדיבה, ויכולת להתייחס אליהם כגברים ולא כילדים, והם הגיבו בהתאם. קארמה, אמרנו?

 

ואם בענייני כישרון זה לא הכל עסקינן, לרנדי מוס (התופס בעל הכישורים הגופניים האדירים ביותר בהיסטוריה) עדיין אין טבעת, וכשהקווטרבק שלו היה חייב למצוא אותו פעם אחת אחרונה, הוא לא הצליח להשתחרר ממגיני פינה נמוכים ממנו בעשרה ס"מ. סתם, שיירשם.

 

מה עוד. העם מאד מרוצה שמייקל סטרייהן יזכה לפרוש עם טבעת. העם מאד סקרן לראות אם זהו אכן איליי מאנינג כפי שנכיר אותו מעתה ואילך. כי אחרי שהראה שהוא יכול ככה, עוד פחות יסבלו לו תצוגות כמו באיזה חצי ממשחקי העונה הרגילה השנה.

 

יאללה, פוליטיקה עוד מעט. מקסימום מחר. מבטיח.