עם פרוש פרישת הבלתי נמנעת מהמירוץ, מתחילים להישמע הקולות המוקדמים של הנושא שישלוט במלל הציבורי מיד לאחר פרישתה (4 ביוני ככה, יש להניח, יום אחרי ההצבעות האחרונות, ורגע לפני שהסופרדלגט האחרון יעבור לאובאמה): כולנו אוהבים ומעריכים את הילארי.

אני לא אהיה רשע. יש המון מה להעריך בהילארי. היא פוליטיקאית מצוינת ובהרבה דברים חשובים הלב שלה במקום הנכון. יכול מאד מאד להיות שאם היא היתה בוחרת בן זוג פחות שאפתן פוליטית, שהיה נותן לה בסיס כלכלי יתן, היא היתה מצליחה בפוליטיקה בזכות עצמה. עם זאת, ראוי יותר שהאשה הראשונה בבית הלבן תהיה אחת שעשתה את זה בזכות עצמה, ולא על כנפי הצלחת בעלה הנשיא. בכל מקרה, כל הכבוד להילארי על הכוח, הדבקות, על ההשראה שעוררה בהמון נשים (וגם לא מעט גברים), ובואו נקווה שהיא תירתם כמו שצריך להצלחת המועמד הנבחר.

רק תזכרו שאמרתי: כמות האהבה הבלתי מסויגת שהאשה הזו הולכת לקבל בימים אחרי שהיא תפרוש יהיו משהו שהיא פשוט לא חוותה מעולם. הדמעות תנהרנה כמים. גם אצל צ'לסי. גם ביל ייתן נאום ויתרגש מזה וימחה אחת. You read it here first.