טוף, הבטיחותיכם בוסט, ואז קרשה עליי עייפותיטיס, והלוך הלכתי חרופ ובוסט לא כתבתי, אז הנה:

נגעתי בזה בקיטור בסקופ, אבל מישהו מוכן להסביר לי את החשיבה מאחורי ההתעקשות לבטל את מעמד השפה הרשמית של הערבית? את הטמעת השפה הערבית במדינת ישראל יש להעמיק, לא להסיג לאחור. גם למי שרואה עצמו חי בווילה בג'ונגל זה די אידיוטי לא להבין שהבנת הצלילים השונים שעושות החיות היא כלי בעל חשיבות עליונה לשרידה.

מדובר בעוד ביטוי של מחלת י"ח דבר. לאלה מכם שלא עקבו אחרי הטורים שלי על דברי ימי עם ישראל בנענע (בקרוב הספר, אם תרצה השם), י"ח דבר הם 18 איסורים שהתקינו שמאי ותלמידיו, האוסרים על צורות שונות של מגע עם נוכרים. לכל אחד מהם יש הסבר מנומק ולא פוגעני לכאורה, אבל התוצאה של האוסף יחדיו היא למנוע כל אפשרות מעשית של מגע מנומס בין יהודים לנוכרים. התוצאה הפסיכולוגית של כל האיסורים האלה היא טיפוח תדמית הנוכרי כדוחה ומאוס, אסור לקרבה מחמת הטאבו. התוצאה של זה היא איבוד היכולת לחיות בקרבה כפויה לנוכרי מבלי להתפרץ בזעם – במיוחד אם לזעם יש גם סיבות אובייקטיביות למכביר. לתוצאה של איבוד היכולת הזו קוראים המרד הגדול.

האם יש לכם הרגשה שהערבית משתלטת לכם על החיים? המממם? האם יצא לכם פעם להסתכל על שלטי דרכים, שלטי רחוב, ולראות לכמה מהם יש (או אין) גרסה בערבית? שפה רשמית, עאלק. אבל עצם הרשמיות שבדבר היא כעצם בגרונם של אנשי הכבוד הלאומי הבלתי נדלה. האילוץ להכיר בכך שגם ביום שיוכרז על תום הסכסוך וישראל תקבל מושב בליגה הערבית, ישראל עדיין תכיל מיעוט של עשרים אחוז ערבים ותצטרך להכיר בהם ככאלה. כמו המורה שלי בכיתה ט', איש שכל יודעיו הכירו כרך הליכות ואוהב אדם, שבטיול השנתי בגליל התחתון, מזג אוויר נפלא והכל, פתאום מסנן באיבה "בכל מקום יש להם כפר…”.  במכלול האמונות העמוקות של האנשים האלה מונע מהם לקבל פן מסוים של המציאות, וזה הורס לא רק להם את החיים.

חבל על לימור לבנת. אשה אינטליגנטית ובעלת יכולת ביצועית ניכרת. הדעות הניאנדרטליות שלה, ומה שהשמירה עליהן עושה ללוגיקה שלה, הופכות אותה ללא ראויה לשום משרת השפעה בציבור הישראלי הקיים.

ולענייני ספורט. אמא של סילביו ברלוסקוני פוטאנה. אם היה מחליף מאמן באמצע העונה כמתבקש, היינו גומרים קצת יותר חזק ומגיעים בכל זאת לצ'מפיונס. אממה? לא הגיע, ואולי כדאי שסילביו יקבל ת'סטירה.

ובעניין קבוצות שכן תהיינה שם שנה הבאה – צופית גרנט כמעט גרמה לי לרצות בכל זאת שאברם יפסיד (בסוף לא רציתי והתבאסתי. יופי לכם). החוצפה של האשה הזו מדהימה ממש. “העיתונאים האנגלים תאבי גיליוטינה, צמאי דם…” …אומרת האשה שדחפה לאמא שלה מיקרופון ומצלמה בפנים בדרכה של זו לחדר ניתוח. בשביל האמנות כמובן. לא ייאמן.

ולסיום, משהו משעשע מבית היוצר של ערן ורד הפקות. תיהנו!

עדכון: מבית היוצר של ערן ורד, שיטוטים באינטרטנט, הגיע הלינק הזה, אפרופו צופית גרנט