עיון חטוף בטוריי יגלה שאריאל שרון, ראש ממשלתנו החשוד בפלילים, הוא לא האדם החביב עליי ביקום, וזאת בלשון המעטה גורפת. עם זאת, לא יכולתי להימנע מתחושה של בחילה כשצפיתי (בעל כורחי, במסגרת העבודה) בתוכנית "משעל חם" בערוץ 2 אמש.

כשמראים בטלוויזיה את הקלטות של גלעד שרון אצל דוד ספקטור, או כשמספרים לנו בתקשורת על קלטת שבה נשמע שרון אומר לאפל "האי בידינו", זה רלוונטי לעניין הציבורי, ואין עם זה שום בעיה. אבל לשדר הקלטה, של שיחה בין שרון לאפל, שכל עיסוקה גרגרנות – על זה באמת צריך לשאול (בחיקוי מאנפף של שרון): תגידו, אתם השתגעתם??

למי שהתמזל מזלו ולא ראה: משעל הודיע, בהבעה זחוחה, שיש בידי התוכנית קלטת שבה נשמעת שיחה פרטית בין ראש הממשלה לקבלן. ואכן, נשמעה שם שיחה פרטית בהחלט, בה משתפך אפל באוזני שרון על מעלותיה של איזו מסעדת נקניקים יוקרתית (בחיי, ככה נאמר), שבעליה טענו כי פגשו את שרון ואף הצטלמו עמו בחו"ל, ולראיה התמונה תלויה במסעדתם. בסיום הקטע הגסטרונומי מדגיש אפל כי המסעדה היא "גלאט כשר", וכאשר חוזרת המצלמה מתמליל ההקלטה למשעל, הוא פונה לסניגורו של אפל, שישב באולפן, ואומר לו, בנימה זחוחה ולגלגנית "לא סתם כשר, אה? גלאט כשר!"

נו אז? מה לעזאזל עניין הציבור בקשקוש הזה? מילא להקליט דבר כזה – כשהמשטרה מאזינה למישהו, אין לה ברירה אלא להקליט הכל. מילא לתמלל את זה – אולי בשלב אחר של אותה שיחה כן נאמר משהו חשוב. אבל לשדר את הקטע המסוים הזה בטלוויזיה? למה מה קרה? מה, רק בגלל שמתנהלת חקירה נגד אדם אז זכותו לפרטיות כלשהי מתפוגגת? אפשר ללעוג לעצם העובדה שפרטיותו נרמסה?

אבל האמת העצובה היא שאין מה להתפלא. המשטרה והפרקליטות משתמשות מזה זמן רב בטקטיקה של הדלפות – חוקיות ולא חוקיות כאחת – על מנת להלך אימים על חשודים ונאשמים, לדכא את רוחם בפגיעה זו בפרטיות ולנהל נגדם חזית שנייה – בתקשורת – נוסף על זו שמתנהלת בבית המשפט. ניצב משה מזרחי אומר לכם משהו?

סיפור אישי קטן: פעם נעצרתי בשל ביצוע עבירה פלילית (שאודותיה סיפרתי כאן פעם). במהלך החקירה, מצאה משטרת ישראל לנכון להוריד ולהדפיס אלף עמודים של שיחות פרטיות שניהלתי עם חברים באמצעות תוכנה פופולרית למסרים מיידיים. במהלך ההמתנה לאחד מהדיונים בבית המשפט ניגשה אליי התובעת וסיפרה – בחיוך מלא לעג – עד כמה התרשמה מכישורי הבישול שלי, כפי שתועדו בשיחה על איזו ארוחת ערב שבישלתי לכמה חברים.

לארוחה הזו לא היה כמובן שום קשר לחקירה, וכל מה שרצתה התובעת היה לדכא אותי באזכור של חוסר האונים שלי נוכח הפשפוש בחיי הפרטיים, ולהזכיר לי שבתוקף תפקידה היא גם זכתה לאונן על כמה שיחות אישיות יותר שניהלתי. באותו שלב כבר קשה היה להעמיק את הבוז שחשתי כלפי רשויות אכיפת החוק, אבל היציאה הילדותית והמבחילה הזו הצליחה במשימה.

נדמה לי שכל בר דעת מבין כי אפילו בתרבות הפפראצי האייטם הזה, על אפל ושרון ומסעדת הנקניקים, בקושי ראוי להופיע בתוכנית רכילות סוג ז' – הוא פשוט לא עסיסי מספיק. אין בו שום דבר מעבר לעובדה כי התקיימה חדירה בכפייה לשיחה פרטית. אז איך זה שהאייטם החדשותי המסעיר הזה בכל זאת שודר בפריים טיים, בתוכנית המתיימרת לעסוק בעניינים שברומו של עולם?

התשובה, למרבה הצער, פשוטה. על אף שלתוכנית של מר משעל תחקירנים נהדרים, המביאים לא אחת סקופים של ממש, מר משעל עצמו אינו אלא צהובון מהלך, שכל מטרתו היא בידור זול. זהו האיש שבתגובה למרואיין, שאמר לו "מה, אתה עושה שואו על חשבוני?" הטיח "כן, אני אעשה שואו על חשבונך", ולא הבין לרגע מה לא בסדר בזה. אליבא ד'משעל, הוא המוציא להורג בתיאטרון ההשפלות הפומביות, ומה בעצם הטעם לחייו אם לא ישעשע את ההמונים על חשבון זולתו? הרי להרוויח את לחמו בכבוד הוא לא יודע.