דמוקרטיה היא מונח מורכב, החובק משמעויות רבות. אחת המוכרות והחשובות שבהן היא קביעת השלטון באמצעות בחירות. אפשר להסביר עד מחר שבשביל בחירות צריך תשתית, וצריך זמן, וצריך רשימות מצביעים וביטחון ברחובות, אבל זה לא משנה את העובדה שהאמריקאים, שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, מתעקשים בכל תוקף להעביר את "הריבונות" בעיראק לא לידי שלטון נבחר, אלא לידי ממשלת בובות ממונה, שנציגיה נבררו ביד הכובש. זה אמנם עזר שגם האו"ם (אותו גוף שבאצטלת הלגיטימיות שלו מאסו כל-כך אדוני המלחמה הזו) קבע שמבחינה טכנית לא ניתן לערוך את הבחירות בזמן, אבל זה לא שינה את העובדה הבסיסית: העיראקים למדו שדמוקרטיה זה אמנם נחמד, אבל האינטרס של השלטון חזק יותר.

למרות הפערים בהשכלה וברמת החיים, העיראקים לא טיפשים. הם יודעים היטב ש"העברת הריבונות" המתוכננת ל-30 ביוני לא תשנה דבר וחצי דבר מבחינה מעשית. הם יודעים שמצבת הכוחות של צבא ארה"ב בעיראק לא תיפחת אפילו בפלוגה בודדת לאחר תאריך זה. הם גם יודעים שהסיבה היחידה להתעקשות של הממשל על התאריך הזה, משל היתה לו משמעות בפני עצמו, היא כדי שהנשיא בוש יוכל כעבור חודשיים להתייצב בפני ועידת מפלגתו ולחזור על העמדת הפנים ש"המשימה הושלמה".

עם זאת, גם לצעדים סמליים יש משמעות, והאמריקאים מבינים זאת. לא לחינם הם "גילו" מכתב, שכביכול חובר על ידי אבו מוסעב א-זרקאווי, בו הם שמים בפי המבוקש מספר 1 שלהם בעיראק את המלים "אחרי ה-30 ביוני תהיה הדמוקרטיה ולא יהיה לנו תירוץ". איש אל-קאעדה לא היה משתמש בביטויים כאלה, אבל בדברים עצמם יש טעם מסוים. ברגע שבעל הסמכות העליונה בעיראק, לפחות להלכה, יהיה עיראקי, יצטרכו כל אלה שאינם מיוצגים (או אינם מיוצגים מספיק לטעמם) להיאבק על זכויותיהם מבחוץ. כל הקבוצות, שהאמריקאים חשבו שפשוט יוכלו להתעלם מהן באלגנטיות בעודם קובעים עובדות שרירותית בשטח, מבהירות שכשהמוסיקה תיגמר, אין להם שום כוונה להישאר בלי כיסא.

עוד נדבך חשוב במושג המרכב "דמוקרטיה" הוא חופש הדיבור. לא חופש הדיבור רק למי שמנעים לאוזני השלטון ומאשש את הגרסה הרשמית, אלא חופש הדיבור דווקא למי שמרגיז, למי שלדעתנו משקר, למי שאומר דברים שלא נעים לשלטון לשמוע. משום כך היתה זו טעות קולוסאלית, כמעט בלתי נתפשת, מצד המושל האזרחי פול ברמר לסגור את העיתון של מוקתדא א-סדר, איש הדת הקיצוני והכריזמטי שמוביל את ההתקוממות הנוכחית.

ברמר טען שהעיתון אמנם לא מסית לאלימות, אבל "מפיץ שקרים שמערערים את היציבות". רק שבדמוקרטיה, זו לא סיבה מספקת לסגור עיתון. אם מדובר בשקרים שמוציאים את דיבתו של מישהו רעה, אפשר לתבוע. אבל לסגור בשרירותיות, כי אתה החלטת? את זה העיראקים מכירים טוב. זו אולי "דמוקרטיה עממית", אבל לא דמוקרטיה אמיתית.

שיהיה ברור: מוקתדא א-סדר הוא לא האיש הטוב בסיפור הזה. מדובר בפנאט קיצוני וחשוך, שרצוי מאד שהוא ושכמותו לא יהיו בעלי סמכות בשום מקום. אבל באותה רצוי שהמזרח התיכון יאוכלס בסקנדינבים מאופקים. מי שרוצה להצליח, צריך להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה. האמת היא שסאדר היה דמות שולית למדי, הרבה יותר רעש ממהות, עד שהאמריקאים החליטו במו ידם להפוך אותו לסמל.

מה שקרה הוא שהעיראקים אמרו לעצמם "רגע, רגע, בואו נראה: כשאנחנו מפגינים, יורים בנו; חופש דיבור אין ממש; את הכסף הגדול של הנפט מחלקים השליטים מעל לראשנו למי שבא להם; את השלטון עצמו גם כן ממנים לנו מעל לראש. בסרט הזה כבר היינו. ואם באותו סרט מעפאן עסקינן, אז לפחות שהשחקנים יהיו משלנו ושהפסקול יהיה בערבית".