תסלחו לי שאני פותח בדישה בענייניי שלי, אבל הרגו אותי דה-מארקר. כמו שאמר המאסטרו בפרסומת ההיא, הר-גו או-תי. הלך הכתב בר בן ארי (שם עברי מקסים, אגב. באמת) וליקט את מיטב האקשן הפוליטי\אקטיביסטי מהרשת לכדי כתבת רשת נאה ביותר, עם אזכורים של רוב מי שמגיע לו, כולל העז (בסיוע רם-און אגמון ועבדכם), אדבוקט הצדק ואחרים וטובים, וכולל גם שלוש פסקאות שלמות על פרשת שטרית\גל מור ותרומתי הצנועה לה. להגיד שאני לא מבסוט? אני לא אוהב לשקר לקוראים שלי, אז לא נגיד. אממה? לכל אחד ואחד מסעיפי האייטם האחרים יש לינק שמוביל לפוסט, לווידאו או לטוויט מושא הסעיף. רק לאחד אין. נחשו איזה? נכון, דווקא זה שמוקדשים לו שלוש פסקאות שלמות.
אין לי בעיה שתגידו שהביקורת שלי ארסית. זכותכם האלמנטרית. אבל מה זה ההשתפנות הזו? מילא אנשים קטנים שאין להם לשלם עוכר דין, אבל לכם הרי יש בריטיינר. רותי שטרית באמת מבעיתה כל-כך? אם כן, הרי זה משהו שיש לחקור כשלעצמו (וכאן אני חוזר על ההזמנה לאלפי הבני אדם שקראו את הפוסטים האחרונים – כל מה שידוע לכם על התנהלות מפוקפקת של מאיר שטרית בכל תפקיד ציבורי ארצי, וכן של בריונות דומה מצד רותי שטרית בשירות הקריירה הציבורית של בעלה, זה המקום. מלחמה לנו בו, עד אשר ישוב מדרכו הרעה).
אגב, יש שם גם מופע של רשלנות קטנה, מזן ה"אין לי זין לעשות בדיקה של שתי דקות", אבל זה באמת בקטנה. ההשתפנות היא שמצערת, אבל זו הרי דמותה של אימפריית שוקן מאז ניצח גיא רולניק (לבלר של פלוטוקרטים) את חנוך מרמרי (עיתונאי) בקרב האיתנים על דמותו של העיתון החילוני הלא-צהוב היחיד בעברית. (הוא עדיין לא צהוב, למרות שיש שיצביעו על אלמנטים במוסף כדי לטעון אחרת, אבל נעזוב זה, הוא פחות עיתון היא הנקודה). זה מה שעמוס שוקן בחר וזה מה שיש לו. סבא גרשום לא כאן כדי להגיד מה הוא חושב על זה.

מעניין לעניין באותו עניין, הרמתי טלפון לח"כ דב חנין. דב, כפי שכתבתי לו באימייל שנבע מהשיחה, הוא אחד הח"כים היחידים שהמלים "אדון נכבד" בפתיח של מכתב רשמי אליהם אינן לעות בפי בהקלידי. או בעברית פשוטה, אני מחזיק ממנו. אוקצור, הרמתי לו טלפון ושאלתי אותו מה בנוגע להצעת חוק שתעניש מגישי תביעות דיבה בריוניות? אתם יודעים, כמו תביעת הבריונות המגונה שהגישה אופירע אסייג נגד האיש היקר מאד שלמה מן, וכמו זו באמצעותה השתיקה רותי שטרית את גל מור ואפי פוקס היקרים גם הם. אמר לי דב שגם הוא חשב על משהו כזה לתפריט של הקדנציה הנוכחית, והזמינני לשלוח לו הצעה. מכיוון שאני לא רואה מצב שיהיה אפשר להגניב דבר כזה בלי שלוחמי הקודש של האל ממון ישימו לב וייערכו לחסום (אם כי אולי אני ממעיט מכישוריו של דב פה, אבל לא משנה) – מכיוון שאני לא רואה איזה נזק גדול, אני אחלוק את הרעיון שלי גם אתכם, ואתם מוזמנים אם תרצו ליצור קשר משלכם עם דב ולהגיד לו שגם אתם בעד.

זה לא מנוסח בדיוק כמו שצריך, ואני לא משפטן, וכיוצא בזה דיסקליימרים, אבל זה הרעיון הכללי:

היה והוגשה תביעת דיבה על ידי נבחר ציבור, עובד ציבור או גורם מסחרי, ומצא השופט היושב בדין כי התביעה נעדרת כל בסיס, כי הפרסום נשוא תביעת הדיבה יש בו עניין לציבור ואינו מהווה דיבה ו\או לשון הרע, בין אם בזכות “אמת דיברתי” ובין אם משום שלא היה יסוד סביר כלשהו לחשוד בזדון ומשום שהפרסום הסתפק בהעלאת שאלות לגיטימיות (או דעה אישית לגיטימית) ולא קבע נחרצות כי התובע אשם בדבר-מה, וכי תביעת הדיבה הוגשה אך ורק בכדי לאיים על המפרסם באמצעות כוחו הכספי העדיף של התובע ובכך להטיל עליו אימה מפני נזק כלכלי ולמנוע את הפרסום הלגיטימי, יפסוק השופט לנתבע הוצאות משפט, פיצויים ודמי עוגמת נפש בסכום כולל שלא ייפול מ-30% מן הסך שננקב בתביעת הדיבה אשר נמצאה חסרת בסיס.

עוד סעיף באותו תיקון, שהאמת ששכחתי בסטלנותי (או תשישותי ממאבק הקיום, תבחרו אתם) להוסיף למה ששלחתי לדב, והוא ענישה לעוכרי דין שיגישו יותר מדי כאלה. נגיד שלוש בפרק זמן של שבע שנים? אני לא מדבר רק על נבלים בחסות הלשכה שאשכרה מתפרנסים מדברים כאלה (כמו דני דה-ויטו בסרט ההוא), אלא על כל עורך דין שהיום פשוט אין לו שום סיבה לנסות לשכנע לקוח שמוכן לזרוק כמה אלפי שקל על אגרות ואולי אולי פסיקת הוצאות מצחיקה, שיירד מזה.

ושיהיה ברור – אני לא חושב שכל תביעת דיבה צריכה להסתיים או בניצחון התובע או בענישתו הקשה כמוצע לעיל. יש מקרים שאפשר להבין למה תובע הרגיש לגיטימית שנעשה לו עוול, ולמה אפילו עוכר דין חשב שיש פה קייס, אבל השופט החליט ש"אני מבין למה חשבת שזה לא פייר, אבל זכותו". אבל חופשי יש תביעות בריוניות. כיום, הסיכון עבור גורם עשיר בלהגיש תביעת דיבה כדי להשתיק מישהו או לזיין אותו כלכלית משתווה לסיכון עבור אדם מהרחוב בלזרוק מטבע של עשרה שקלים על נקמה במישהו שהרגיז אותו. לעומת זאת, מן המפורסמות היא שמה שבתי משפט פוסקים כ"הוצאות משפט" לעתים נדירות עובר את מחצית ההוצאות האמיתיות. הנתבע מפסיד גם אם ניצח – ומפסיד יותר מעשרה שקלים.

(אה כן, שכחתי לציין – כמו שחוק המאגר הביומטרי צריך להיקרא "חוק שטרית (מאיר)" כך אולי יהיה יאה לקרוא לחוק המוצע שלי "חוק שטרית (רותי)", ואולי "חוק שטרית-אסייג", על שם שתי הדוגמאות הכי מרגיזות שאני זוכר. אוי, סליחה, מיקי יקר שלנו. חוק עופר-שטרית-אסייג. איך החברה, סמי?

ועכשיו באמת לעניין אחר – ודווקא כזה שבו מאיר שטרית (הידוע בכינויו "חבר הכנסת תותי פרוטי") נלחם לצד כוחות האור (מסיבות פוליטיות טהורות בלבד, מן הסתם, אבל באמת לא משנה. נלחמנו לצד סטלין, נילחם גם לצדו). כמו ששטרית מנסה למכור את הזהות הביומטרית (ותיעוד הרגלי ההסתובבות והקנייה שלנו) לגורמים מסחריים, כך מנסה הברון פון ביבהאוזן למכור את האדמה שלנו.

בהחלט יש מקום לרפורמה, ואולי גם לבטל את המנהל בצורתו הנוכחית, אבל כל האדמה? בבת אחת? די, נו. די לחשוב שכל פעם שהמנגנון לא עובד כמו שצריך זה תירוץ להתעלם מהסיבה שהמנגנון הוקם מלכתחילה ולמכור הכל לחברים. די. רוצה רפורמה אדמיניסטרטיבית והקמת מנגנון חלופי שינהל את הקרקעות, והפשרה מאד, מאד, מאד מדורגת של נגיד 15-20%? נדבר. כמה מתוך ה-98% המטורף הזה חושב שניתן לו למכור לחבריו להומידור? למעלה מחמישים אחוז? שמונים אחוז מכלל אדמות המדינה, כמו שקראתי? לא, לא, ברון יקר. זה מותח את גבולות הסספנשן אוף דיסביליף. היתה לך בדיחה אחרת משעשעת, מופז משהו? תחזור להתעסק בזה. תמיד קטעים עם "שאול, תגיד אחריי!"

אה, ולסיום היה קטע מגניביישן ביותר בחדשות על זה שעזה נכנסה לספר השיאים של גינס מה שנקרא בטוב – במספר העפיפונים שהועפו בנקודה אחת בו בזמן. נראה כמו אחלה יום על החוף (המקסים, אומרים, כשהוא נשמר נקי) של עזה. סחתיין, שכנים שלנו.

ובנימה היפי-דיפי נאיבית וחולמנית זו, שאו ברכה.

(לינקים וזה גמור ברובו. אם אחשוב על עוד, אעדכן )