למעשים יש תוצאות, וזה די חסר טעם לבכות על התוצאות אחרי שהוחלט בתוקף לבצע את המעשה. כך בתרגיל הירי שערך צה"ל ברצועת עזה בדצמבר וינואר האחרונים, וכך בניהול לשכות מוכות שגעון גדלות שבהן אין טיפת מודעות לנראוּת הציבורית של התנהלות השר.

בחורף שעבר, אם תזכרו, הוחלט להגיב על ירי הקסאם המתמשך באלימות בהמית וחסרת הבחנה. כשהתגובה שלך גם לא מידתית וגם נכשלת בעליל בדרישה להימנע מטבח אזרחים בעודך שוחט את אויביך הלגיטימיים (אם גם הלא שקולים בעליל) – יהיו לזה השלכות. אנשים לא יאהבו את זה והם יפעלו להטיל עליך סנקציות. אם בשכונה אתה תופס את שזורק ביצים על האוטו שלך ושולח אותו בתגובה לבית לווינשטיין, תוך שאתה פוצע גם את אמו והשכנה והורס להם חצי בית, אז אולי תשתחל מזה איכשהו כי יש לך קשרים, אבל אתה יכול לצפות שהיחס אליך בשכונה, במיוחד מכיוון בני דודיהם של הנ"ל, יהיה קריר משהו. לא יזמינו אותך למנגלים, הילדים לא ישחקו עם ילדיך… בסוף אולי זה יעבור, אבל תקופה צוננת תהיה. אם אתה לא מנותק מהמציאות, אתה חייב לקחת את זה בחשבון, או לפחות להבין את זה כשזה קורה בדיעבד.

לכן, בראייה הגיונית, לא מובנת התגובה הישראלית הצווחנית נוכח המחאות המובנות בטורקיה. טורקיה היא ארץ מוסלמית, ואם אתה רוצה יחסים טובים איתה אתה צריך להשתדל להימנע מטבח אזרחים מוסלמים. היית ממש, אבל ממש חייב? זה מצדיק אולי את הצד שלך, עבורך. הוא מהצד שלו חייב בכל זאת למחות על זה. ככה זה.

עכשיו, האם הסדרה הטורקית מגזימה? חופשי. אבל שוב – זה היה צפוי. הרעש הציבורי תמיד יהיה יותר גדול מהמציאות, לא משנה כמה המציאות גרועה. כך לדוגמא עם השואה. הנאצים, לדוגמא, על כל זוועותיהם הרבות, לא ייצרו סבון מגופות של קורבנות המשרפות. לא קרה. היה מכון למחקר על שיטות להפקת שומן לצורך סבון. המכון הזה ייצר בפועל סבון צנע גרוע בלי שומן מסוג כלשהו. למעשה, האגדה האורבנית הזו בכלל נולדה מלחמת עולם אחת קודם, בידי התעמולה הבריטית נגד האויב הקייזרי., שכביכול בישל את גופות חייליו הוא למטרות סבון (אז זה הומצא גם לצורך דמורליזציה, לוחמה פסיכולוגית וזה) – אבל הסיפור עם הנאצים והסבון תפס ותמצאו את זה לא מעט בבידיון ההיסטורי הפופולרי על השואה, שהיתה מספיק גרועה במציאות גם בלי זה. באותה מידה, חיילי צה"ל אינם מעמידים ילדות בנות 4 כנגד קירות ויורים בהן מטווח קרוב. זה לא. לעומת זאת, כן הורגים ילדים. תמיד יש סיפור שמסביר למה אין מאסר ואין כלום, כי עדיף להיות בטוחים ואמרנו להם לא לעבור פה וכי וכי וכי. לא גרוע באותה מידה? נכון, אבל איך להסביר? אנסה להדגים בסיפור:

אני יושב פעם עם שני חברה ומדברים ועולה הנושא המגעיל של אנשים שפורקים את יצרם על בעלי חיים. מה שקורין במקורותינו (וגם בחוק הישראלי, האוסר זאת) משכב בהמה. אוקצור, החבר'ה זורקים מקרים שקראו עליהם, בנאדם שדחף את איברו בכבשה, ואחר בחתול (חתול, אלים שבשמים). אני התחלתי לומר ש"לפחות עם כבשה…” בכוונה להשלים באמירה שלפחות עם כבשה, אבר מין אנושי לא יגרום את אותה מידה של נזק שיגרום אונס של חתול.

אבל לא הגעתי לשם כי ידידי פיץ, באמירה מהסוג ששם קץ לדיונים, אמר "שום משפט בנושא הזה לא אמור להתחיל במלים 'לפחות עם כבשה'…". אני מהצד שלי צדקתי – הנזק שנגרם לבעל החיים נמוך במקרה של אונס כבשה מאשר במקרה אונס חתול. זו עובדה. מהצד של פיץ (ושלי, ושלכם), זה אולי נכון, אבל בשני המקרים המעשה נתעב כל-כך עד שמעשית זה לא משנה את היחס שלנו אליו.

בדומה לכך, מגיע שלב שהתירוצים של "אנחנו לא מעמידים ילדות כנגד הקיר" מפסיק לעניין. השלב הזה בא אחרי מספר כלשהו של ילדות שנגד הקיר או לא, איך מגדיר את זה דו"צ? “מצאו את מותן" מירי כוחותינו. דוד גרוסמן אמר את זה לפני 25 שנה. וכלום לא השתנה. "הלכה לה ילדה לתומה בדרך ומה מצאה? את מותה!" פעם זו טעות טראגית. פעמיים זה "כזאת וכזאת תאכל חרב". פעם עשירית? זה "וולאכ, שכן, אתה פשוט לא שם זין מי נפגע", וזה לא אוכל. לא בשכונה שאני גדלתי בה ולא בשום מקום.

אז התגובה הטורקית צפויה בהחלט, והיתה מגיעה גם אם השלטון שם לא היה בידי המפלגה האיסלאמית. למעשה יש למתן את זעקות השבר ולחוש סיפוק שקט (שקט, כוסאננת ממברה) מהמירות שבה מיתנה הצמרת הטורקית את הבעת הכעס העממית-פוליטית לאחר שהרשתה שחרור קיטור. כך גם ההחלטה התקדימית באו"ם על גולדסטון היתה צפויה ובלתי נמנעת, ולא עזרה בסוף קומבינת הסלולר השקופה. למעשים, אפעס, יש תוצאות.

ככה זה עובד בעולם שפוי. בתנאי מעבדה שבהם תפישת המציאות מעוותת על ידי נוירוזות למיניהן, אפשר גם לקבל תוצאות שונות. כך לדוגמא ספק אם למסעות הנהנתנות של אהוד ברק ודליה איציק יהיו תוצאות ממשיות. יהיה קצת רעש, אבל עד הבחירות מי יזכור? איראן! איראן!!!! זהו, לא יזכרו.

אבל האשמה היא לא בברק, ואפילו לא באיציק – ברק הוא איש ברוך כישרונות, אממה? אוטיסט. לא כבד. מה שנקרא תפקוד גבוה, אבל תשאלו כל הורה לילד עם אוטיזם קל (אספרגר, כאלה) לחשוב רגע על הסירוב המוחלט של ברק להבין את המתאם בין התנהגותו למקום שהוא מתיימר לייצג בקשת הפוליטית ולציפיות הציבור ממנו, ותקבלו תשובה ברורה – האיש לא מבין. קלינית. זה לא "פגם באישיות". זה פגם נוירולוגי במוח. קצר חשמלי איפה שהוא שמה בקופסא שמונע את מעבר המידע הרלוונטי, וזה בטח לא משהו שאפשר לתקן בגיל הזה. למשימות ייחודיות הדורשות התמקדות מלאה במטרה שקל להגדיר בה הצלחה וכישלון, הפאקים של ברק ממש לא מפריעים. נהפוך הוא. לטובי הרוצחים השכירים בעולם (וזה מה שברק היה רוב הקריירה הצבאית המוקדמת שלו, תקופת ה"חייל הכי מעוטר". לא מבחינת ה"שכיר" כמו מבחינת המקצוענות נטו על כל המשתמע מהכשרה זו) – לטובי הרוצחים המקצועיים בעולם, אם תרצו, אין אישיות נורמטיבית. ואם תחשבו על זה רגע, טוב שכך. גם טובי הפוליטיקאים אינם בדיוק נורמטיבים, אבל הם יותר טובים בלעשות את עצמם אפילו במבט מקרוב, ויותר מסוגלים להתאים את עצמם, מפחד הציבור אם לא מהבנת החוק וכיבודו.

הבעיה אינה בברק, אלא במי שעדיין לא קולט שלמרות הכישרונות שיש לו גם מעבר לאלה של סוכן שטח מוצלח, של יכולת ההפשטה המתמטית, החשיבה האסטרטגית הרב-שלבית לטווח ארוך והיכולת להכיל פרטים, האיש פשוט לא מסוגל למחול המולטי-טסקינג הנדרש כיום מפוליטיקאי בכיר (ואפילו יעדיף את התואר "מדינאי") שצריך לפחות להעמיד פנים שהוא דופק חשבון למעסיקו הציבור. הוא לא מסוגל, הוא לא מבין, ובגלל זה הוא גם מחרב דברים שהוא מנסה לעשות. הבעיה היא אצלנו. אנחנו ממשיכים לתת לו את הג'וב.

ודליה איציק? אם לברק יש כישרונות שמסבירים למה ממשיכים להשקיע בו, איציק היא טיפוס שיש רבים כמותו בשירותי הגברים במשכן, אבל איציק היא פורצת דרך בתחום בצד השני. תמיד היו גברים שלחלוטין לא הבנת מה תוקע אותם בעמדות בכירות שבהם יש ביכולתם לעשות בושות. פייסי גרופר (האיש שפעם הביא נאגחה עם הכרס לשר החקלאות הגרמני באיזה אירוע), פואד בן אליעזר (הידוע בכינויו "המטרד מבגדד"), דורות של זקני מועצות פועלים מריירים לתוך התה שנדחפו לכנסת כי יש למערך 40 מושבים בערך למלא… תמיד היו. חברות כנסת תמיד היו מעט, אז כשהן הגיעו זה היה בגלל שעשו משהו בחיים. איציק היתה מורה גרועה שהפכה לחברת כנסת איומה, שרה חסרת מעש ויו"ר כנסת מדהימה בכסילותה, היא ומלחמת הג'ינס המפגרת שלה.

איך? למה? אני יודע שיש דברים שתמיד צפים למעלה, אבל בחיאת? לדליה איציק יש רק שני הישגים בחיים: האחד, החוק הראשון שקידמה בכנסת, לחייב מוסדות ציבור להקצות יותר מקום לשירותי נשים מאשר שירותי גברים (אל תקפצו עם ה"דופקים ת'גברים". תחשבו על זה רגע, זה רק הומניטרי) – החוק הזה, וההוכחה שגם אשה יכולה להגיע למצב שהיא רואה את עצמה מועמדת לגיטימית לנשיאות, וכל זה בלי כלום חוץ מרקורד של טיפשות מביכה ונפיחות מבישה. מזווית מסוימת, יש כאן הישג לשוויון. במקרה הספציפי של דליה איציק, אשם מי שנותן לזה לקרות, בחירות אחרי בחירות.

דליה, מותק, תפסיקי לחכות ששימון ימות או יתגעגע מספיק לסוניה. לנשיא הבא קוראים ראובן, כי בדיחות הקרש שלו עדיפות על הפוזות הריקות שלך. אז תחסכי לנו את מתקפת היח"צ, אנא.

המשך שבת שלום. רחמתוללה וסלמאתו עליכום, תהיה האללה שלכם אשר תהיה.

* המחבר משוכנע שלו היה נבדק כיום היה נמצא, כמו אהוד ברק, אי שם בצד הקל של הקשת האוטיסטית. מצד שני, המחבר אינו מתיימר לנהל את המדינה.