כנראה שלא מספיק ששופט מבטיח ביותר התפטר במחאה על העומס הבלתי נסבל המוטל על המערכת. היינו צריכים ששופט יתאבד בשביל שיתחילו לדבר על זה – וגם אחרי זה הנושא נדחק מהר מאד לקרן זווית. נגיע מיד לסיבה לכך.

השופט מוריס (משה) בן-עטר, מבית משפט השלום בירושלים, התאבד לאחר שתוך חודש ננזף פעמיים על שהוא גורם לסחבת בעבודה ואוים בהפניה לנציב תלונות השופטים, תוך שנרמז לו שכדאי שישקול "יציאה מהמערכת". אמנם השופט בן-עטר היה יכול להתפטר כדי להימלט מהלחץ הבלתי נסבל, אבל מצד שני בגיל 59 קצת קשה לוותר על חלק נכבד מן הפנסיה ולחזור לשוק הפרטי, במיוחד אם על הרקורד שלך יש כוכבית של "הופלט ממשרת שופט עקב אי-עמידה בעומס". לא בדיוק מה שמשרדי עורכי דין מחפשים.

על פי עדותו של מנהל בתי המשפט, משה גל – שגם לו על פי המשפחה היה חלק במירור חייו של המנוח, ואשר מונה לתפקיד אחרי שהנשיאה דורית בינוניש, בצעדה הראשון בתפקיד, דחקה מהתפקיד את העילוי בועז אוקון – בן-עטר דווקא עבד קשה, והתעמק בכל תיק. מה שהוא לא עשה זה שני דברים: האחד היה הדרישה מכל שופט "לחסל" לפחות ארבעה תיקים ביום (דבר שקשה לעשות אם אשכרה מתעמקים בתיקים), והשני היה הלחץ לשלוף מהתחת מאות עמודים של פסק דין על כל תיק בן אפסיים. הדרישה הראשונה  היא ניסיון להתמודד עם הכשל המובנה של השיטה הקיימת, והשני ניסיון לכסת"ח פסקי דין מופרכים על ידי הקדמת תשובה לכל צל של ערעור, כמו לדוגמא באמירה ההזויה ממשפט רמון, לפיו "לא יכול להתקיים מצב של פלירטוט אם שני הצדדים לא יודעים זה את שמו המלא של זו".

מערכת המשפט הישראלית היא אחת העמוסות בעולם. על כך אין מחלוקת. הן משה גל עצמו הודה בכך באמרו "מערכת המשפט בישראל היא מהעמוסות בעולם, בישראל יש רק כמחצית מכמות השופטים הדרושים ולעומס יש מחיר" ולא פחות מאשר גאון הדור המשפטי, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק אמר שהעומס המוטל על שופטי ישראל "לא אנושי". יש כ-550 שופטים בישראל (נכון ללפני שנתיים. המספר לא השתנה מהותית מאז), המטפלים בלמעלה ממיליון תיקים בשנה. בחישוב פשוט, בניכוי שישי שבת בלבד, בלי חגים ובלי פגרות, זה יוצא ממוצע של שמונה תיקים ביום. אחרי הפגרות והחגים אנחנו מגיעים ליותר מעשרה תיקים ביום. ואם נזכור ששופטי מחוזי (שלא לומר עליון) שומעים הרבה פחות תיקים משופטי שלום, אנחנו מגיעים למספר מפלצתי לגמרי של תיקים ביום עבור שופטי שלום. כדי לעמוד בעומס, דרושה הכפלה של מספר השופטים, וכן אמצעים נוספים, כמו שימוש בעורכי דין לבירור תיקים של תביעות קטנות והפניית כמות נכבדה של תביעות אזרחיות לגישור, גם כן אצל עורכי דין פרטיים שיוסמכו על ידי בתי המשפט.

לאור העובדה הזו, אין פלא שכל מי שמגיע לראשונה לאולם משפטים בארץ נדהם לראות שופטים שיושבים בדיון חמישי או עשירי בתיק נתון ועדיין אין להם מושג מי נגד מי, למה וכמה – וכדי לשמור על שמץ של סמכות וכבוד כלפי העורכים ובעלי הדין, הם מעמידים פנים בתוקפנות ובשרירותיות שיש להם, ופשוט ממציאים דברים. כל סניגור יכול לספר לכם אינספור סיפורי זוועה על שופטים שמדברים שטויות, מפגינים חוסר התמצאות מוחלט בחומר – ומגיבים בזעם ובנקמנות כלפי מי שמעז להעמיד אותם על טעותם.

אבל ההתנהגות הזו היא רק סימפטום, תגובת אנוש ללחץ ולעומס – והלחץ והעומס האלה הם לא מקרה. הם לא תאונה. זהו מצב מכוון שנועד ליצור מערכת משפטית חלשה, לא ערוכה, שנאלצת ברוב מכריע של המקרים ליישר קו עם התביעה – אותה תביעה שהמערכת כולה משוחדת לטובתה (כפי שהוכח מעבר לכל צל של ספק כשהנשיאה דורית בינוניש קבעה כי מועמדים לעליון שמגיעים מהמחוזי או מהאקדמיה (או, במקרה היחיד שמוכר לנו, מהשוק הפרטי) ייאלצו לעבור תקופת מבחן של חצי שנה, ואילו מועמדים שמגיעים מפרקליטות המדינה, כלומר מהתביעה הכללית, לא יחויבו בתקופת מבחן שכזו. תחשבו על זה רגע: מי שכבר הוכיח יכולת שיפוט ומזג שיפוטי הוא חשוד ודורש תקופת מבחן. מי שמעולם לא ישב על הכס ובילה את כל חייו בתפישת עולם של תובע – הוא מוכן בוודאות לתפקיד של שופט, שכל תכליתו לשמש בורר בין התביעה להגנה. זה, כאמור, לא מקרה.

אז ברוב מכריע של המקרים, השופט הכורע תחת העומס, שאינו מסוגל כלל לרדת ברצינות וביסודיות לעומק העניין הנדון, ונמצא תחת לחץ מתמיד "לחסל תיקים", נאלץ לקבל את הגרסה של הצד העדיף מבחינת משאבים, שבכוחו להטביע את בית המשפט בהררים של מלל וראיות (אמיתיות או מפוברקות, לא חשוב, שהרי כאמור, אין לבית המשפט היכולת לבדוק לעומק). לעומת זאת, במה שנראה כמו פרדוקס אבל גם הוא מצב עניינים מכוון, באותם מקרים נדירים יותר שבהם הנאשם או הנתבע מגיעים מהממסד או מגופים כלכליים רבי עוצמה, הרי שהם הצד בעל המשאבים העדיפים, היכולת לתמרן, להתיש ולהלך אימים, ואז הם אלה שבית המשפט עומד מולם חסר אונים. נכון, לא תמיד זה עובד, ולא כל השופטים רשעים המשתפים פעולה עם הקנוניה, ובתיקים שהם ממש בעלי פרופיל גבוה מקדישה התביעה את מיטב כוחותיה למאבק ומהווה יריב שקול גם לנאשם כמו הירשזון, בניזרי, או אפילו לולמרט. אבל ברוב המקרים, זה מה שקורה.

זו הסיבה שמשאירים את מערכת המשפט חלשה, וזו הסיבה שמשאירים את המשטרה בלי משאבים שיאפשרו לה לא לגייס כוח אדם ראוי ולא להעמיד תשתיות טכנולוגיות ומערכתיות ראויות. כי לא רוצים שלחוק יהיו שיניים חדות מדי. את בית המשפט משאירים חלש כדי שלא יוכל להתנגד לגחמות התביעה ולמניפולציות של פרקליטי הצמרת, ואת המשטרה משאירים חלשה כדי שלא תוכל להתמודד כראוי עם הפשע המאורגן ועם תאגידים העוברים על החוק.

ההטיה המובנית לטובת התביעה, אגב, היא גם הסיבה שבישראל שוטרים אינם נענשים על מנהגם לשקר במצח נחושה בבית משפט. אדם מן הישוב שיעלה ויעיד עדות שקר שתיחשף, ימצא עצמו עומד לדין על עדות שקר. שוטר יכול לשקר בבית המשפט, למצוא את השקר שלו מופרך ונחשף קבל אולם ומלואו (אולם בא' בכוונה) – ולא יקרה לו דבר וחצי דבר. כי למערכת המשפט אין אינטרס לחבל בשיטה הזו.

לכן, למרות התאבדותו של כבוד השופט משה בן עטר ז"ל, ולמרות ששופט מהמבטיחים שהיו, כמו ישגב נקדימון, פרש מהכס לאחר חצי שנה בלבד בתפקיד אחרי שהבין איזה משחק מכור זה ואיך למערכת אין כל כוונה לאפשר לו לעשות עבודה ראויה, המערכת מושכת בכתפיים וממשיכה הלאה. אמנם בינוניש הודתה אז ש"העומס על השופטים בישראל יוצא דופן בקנה מידה בינלאומי, וכדי לעמוד בנטל נדרשים השופטים לעבוד בלילות ובשבתות. זה מאוד קשה ותובעני וגם התנאים הפיזיים קשים". אבל בפועל היא לא עשתה דבר לתיקון המצב, ואפילו חסמה למשך זמן מה את מינויים של כמה עשרות שופטים – עשירית בלבד ממה שהמערכת באמת צריכה, אבל גם זה משהו – בכדי לוודא שתהיה לה שליטה מלאה בזהות הממונים.

כשקורה אסון תשתיות כזה או אחר שגורם להרוגים אז המערכת, שבאופן עקרוני אינה רוצה בהרוגים המקוממים עליה את ההמונים, מזדרזת לתקן את הליקוי, אותו לא תיקנה לפני כן מחמת העצלנות והנרפות והאינטרסים הכלכליים. אבל במקרה הזה לא מדובר בבאג, מדובר בפיצ'ר מכוון שעושה את תפקידו בצורה מצוינת, ולכן אין כל לממסד כל אינטרס לטפל בעניין. לא זו בלבד, אלא שבכל פעם שקם שר משפטים שאיים לשנות את המצב, דאגו להיפטר ממנו. פעם ראשונה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, פעם שלישית – תבנית מובהקת.

אמנם ההמונים בתוניסיה ובמצרים הראו לנו רק לאחרונה שאפשר להכריח ממסד לפעול נגד האינטרס שלו, אבל בשביל זה להשקיע זמן, להסתכן באיבת המערכת ולפעמים גם לצאת לרחוב, ומי שיעשה את זה עלול להחמיץ "האח הגדול".

ומלה קטנה לסיום: מילא, חרפת הנשיא בינוניש, שהגעת להספיד את השופט המנוח בן-עטר למרות שאיש מבני משפחתו לא ביקש, לא הזמין ולא רצה בכך. אבל לנצל את הבמה בבית העלמין כדי לסנגר על המערכת הרקובה שלך ובכך בעצם להאשים בעקיפין את המת שסיבת התאבדותו המוצהרת אינה נכונה או ראויה? אין לך שמץ בושה, פוליטרוקית עלובה שכמוך? מכל הדברים הרעים שאפשר להגיד על אהרן "הכל שפיך" ברק, העובדה שכפה עלינו את האישה הזו כיורשתו היא ללא ספק החמור מכולם.

הערה מנהלית: הפוסט הזה התעכב בשל צירוף של שלושה דדליינים, פלוס חובות משפחתיות של סוף השבוע. אתכם הסליחה. הפוסט הבא, שיהיה על מהפכת מצרים (כולל וידאו של שיר השנה) יעלה בשאיפה הערב או לכל המאוחר מחר בבוקר, אלא אם כן יקרה משהו מרעיש קודם.

הערה 2: התקבלו שתי תרומות נוספות בקרן לכלכלת קדם וכרמל. החתום מעלה מודה לתורמת ולתורם הנדיבים.

הערה 3: היות שאתם מוזמנים לשלם בשביל הפוסטים האלה (לא, לא לשלם במובן המשפטי, מר שטייניץ; הסר טלפיך מהתרומות שלי!), מן הראוי שתהיה לכם מלה בנוגע לנושאים הנדונים. אז מי שרוצה לבקש פוסט בנושא מסוים מוזמן בחפץ לב לעשות זאת. אני לא מבטיח להיענות לכל בקשה, אבל כל בקשה תישקל בכובד ראש. אם אתם בין אלה שתרמו (ואתם ואני יודעים מי אתם, כך שאין צורך להזדהות כתורמים בתגובה שבה הבקשה, אלא רק בשמכם כמו כל מגיב אחר) – לבקשתכם יהיה משקל עודף, כמובן.