ובכן, חברים, קראתם את זה כאן בפעם הראשונה: המפעל הציוני מת. סליחה, אתקן את עצמי: לאלה מכם שעבורם המפעל הציוני הוא בהכרח מעשה דמוקרטי. מי שההגדרה שלו לציונות לא כוללת ואף שוללת דמוקרטיה יכול להמשיך לקרוא לעצמו ציוני. יתרנו יכולים או לתכנן ירידה למחתרת או הגירה. גם אלה שיירדו למחתרת יכולים להמשיך לקרוא לעצמם ציונים, אבל הציונות בהתגלמות מדינת ישראל חדלה, רשמית, מלהיות דמוקרטיה, אפילו ליהודיה, לכל אדם, בינואר 2012.

הרי לכם נוסחה נפוצה למאמר דעה פוליטי: “אתה (עובד או נבחר ציבור איקס, בכיר ובעל השפעה), בשמשך בתפקיד (זה או אחר), קיבלת החלטה (זו או אחרת). לא רק שההחלטה שלך היתה שגויה, היא התקבלה בצורה שערורייתית ולא תקינה, ואתה פעלת בצורה לא אובייקטיבית בעד אופציה א' ונגד אופציה ב'. במעשה זה גרמת לאבידות בנפש וזה צריך לשבת לך על המצפון".

האם לדעתכם מדובר באמירה פלילית? ב"העלבת עובד ציבור" שעליו יש להרשיע בעבירה פלילית שדינה עד שישה חודשי מאסר? משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, משרד הביטחון ומשטרת ישראל חושבים כך. נחזור שוב: האשמת קובע מדיניות בהתנהלות פסולה שהובילה למחדל ביטחוני או (לתנאים חברתיים מקוממים) היא כעת עבירה פלילית במדינת ישראל.

אתמול, שהיה היום השלישי בו אני עוסק בפרשה, נואשתי מלהשיג את יחידת להב 433 במספרי הטלפון המופיעים באינטרנט כמגיעים אליה. התקשרתי למטה הארצי ושם הצלחתי סופסוף להגיש בקשה לתגובה מהדוברות הארצית. טרם ענו. מי שעוד טרם ענה היא לשכת היועץ המשפטי לממשלה. רק היום שמתי לב (ואתכם הסליחה) שהתובעת המשטרתית בתיק, אחת פקד דניאלה שדה, היא לא רק "תובעת מכוח מינוי מפכ"ל" השגרתי, אלא גם "נציגת היועץ המשפטי לממשלה". אז אחרי שהם שיגעו אותי (אין אימייל, רק בפקס, תשלח שוב עם מספר לתגובה [הופיע בשולי הפקס כמובן], נפלו לנו המחשבים, אמה דוניה), הוברר סופית שלא יהיה היום.

מי שכן ענו, אבל טרם ענו לשאלת ההמשך, הם משרד הביטחון, שאישרו בהתרסה שהם עומדים מאחורי ההחלטה (של משרד המשפטים, לטענתם) להגיש את כתב האישום, בשל היותם של דברי אזולאי כה "נבזיים" ו"שקריים". לשון התגובה: "ההחלטה להעמיד לדין את מיכאל אזולאי נעשתה בהנחיית משרד המשפטים, לאור העובדה שההתבטאות שלו כלפי עובד משרד הביטחון חרגה מגבולות הביקורת הלגיטימית והפכה להשמצה נבזית ושקרית." בבקשה לתשובות המשך שאלתי גם למה, אם מדובר בשקר נבזי, לא הוגשה תביעת דיבה? אני כאמור מחכה לתשובה.

זו, לטעמי, הנקודה בה חדלה ישראל להיות דמוקרטיה. דבר אחד הוא להגיש כתבי אישום נגד כותבים בוטים מאד (כמו אחד מחבריי הטובים), לעתים גסי רוח (אני), שכל השקפת עולמם חתרנית. גם זה כמובן רע מאד לדמוקרטיה, אבל זוהי התנהגות פחות קיצונית. הגשת כתב אישום נגד אדם כה ממוצע וכה נורמטיבי ומתון מכל בחינה (כולל דעותיו הפוליטיות) פירושה שהממסד החליט חד וחלק להפליל כל ביקורת ומחאה. העובדה שהסיפור אינו פותח את מהדורות החדשות מוכיחה שהממסד צודק בהנחתו שהשינוי הסייסמי הזה יעבור לפחות בינתיים ללא התנגדות של ממש. האנשים שמבינים, ושאמונים על הסברת החדשות, הקשרן וחשיבותן, יתעסקו הרבה יותר בשאלה אם איזה מוקיון עם מתקן שפכים כימיקלי בשיערו כן או לא היה צריך להתקבל לתוכנית לדוקטורט למרות שאין לו תואר ראשון או מושג מהחיים שלו. אז כמה בלוגרי שמאל מנובלי פה ינבחו משהו. כבר התחלנו לטפל בהם ועוד נסיים. בינתיים נטיל בכל עיתונאי, בעל דעה או קשקשן מקלדת באשר הם אימה חשכה. שיידעו שעם הממסד לא מתעסקים.

בפוסט קודם הזכרתי (כן, שוב) את שירו של וו. ב. ייטס, “הביאה השנייה", עם השורה בבית הפותח "המרכז כבר לא מחזיק". המרכז בישראל כבר לא מחזיק, והוא יודע עמוק בנפשו שהוא לא מחזיק, ולכן הוא חוטף ולופת בייאוש של שרידה כל שמץ של סמכות שהוא מסוגל – כלפי אלה העשויים פחות מכל להתנגד, כמובן. או כך לפחות נדמה. המרכז, המודע לרפיונו הסופני והחש בתבוסתו הקרבה בעמקי מוחו גם אם עדיין לא בחזית תודעתו, מכה על כל עבריו ללא רחם ומעלה את "כבודו" ו"יוקרתו" לראש סדר העדיפויות. זו הסיבה שהשב"ס הטיפש נכנע לכבוד אנסי בנושא מדי האיסור בביקורים. הממסד אינו מסוגל כרגע להעלות בדעתו להשפיל את אחד מסמליו המובהקים או להכפיף אותו לחוק הכללי. הוא חש חלש מכדי לעשות זאת. ככה נראה הסוף, קינדער'לך

הזכרתי בפוסט הקודם שהייתי עורך האתר סקופ כאשר פורסם באתר המאמר בגינו נתבע מיכאל אזולאי. בפנייתי למשרד הביטחון בשאלת המשך תהיתי מדוע אינני מופיע גם אני בכתב האישום, כמי שאישר לחומר הפוגעני להופיע באתר (הוא נגיש ברשת עד היום. לא התקבלה כל דרישה – לא רשמית מטעם גורמי אכיפה או ביטחון כלשהם, ולא מעורך דין בקטע של אם–לא–תוריד–אתבע–אותך – להוריד אותו מהרשת). במייל אף אמרתי לדוברות משרד הביטחון ודרכה לנגל ולמעורבים בקביעת עמדת המשרד בפרשה, שאם לא ינקטו בצעד שנראה לי הגיוני ויבטלו את האישום נגד אזולאי, הרי שהם מתבקשים להוסיף גם אותי לכתב האישום. בכל פעם שיש שערוריה סביב מישהו שפוטר כי כתב משהו שפורסם באתר, אני תמיד אומר שזה מופרך לפטר רק את הכותב ולא את העורך שאישר להעלות את החומר לאוויר. אם הכתב נתבע, בוודאי שהעורך חייב להיתבע לצידו. כפי שכתבתי לאדוני המלחמה אשר בקריה, אני לא שש למגע עם מערכת המשפט, אבל מצפוני המקצועי לא מותיר ברירה אחרת. ביום ראשון אפנה בדרישה רשמית בנידון גם ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, שהיא כמסתבר העומדת מאחורי כתב האישום.

לאור זאת, אני מזכיר שוב את קיומו של כפתור התרומות. להגן אגן על עצמי, אבל אם הם יבלעו את הפתיון זה יעלה לי בימי עבודה וזה. אם יתקבלו תרומות רבות, אפנה חלק מהן לפיצוי מיכאל אזולאי על ימי עבודה שיאבד גם הוא בפרשה אווילית זו. אפשר גם לתרום ולציין במפורש שאתם רוצים שהתרומה תועבר למיכאל. עם זאת, אני אבין לגמרי אם גם גדולי תומכיי וחובביי יגידו "חמוד, את כאב הראש המסוים הזה אתה בחרת להפיל על עצמך. סתדר לבד". אני באמת לא נהנה ממגע עם מערכת המשפח, אבל ההוא במראה ימרר לי את החיים אם אנהג אחרת.

הייתי נכנס לכל העניין של "וואו, הם נורא מפחדים שמישהו מדבר על העניין של כיפת ברזל. מעניין מה בדיוק הם מסתירים, וכמה קל יהיה לעיתונאי עם קצת גיבוי מערכתי רציני לגלות את האקדח המעשן נגד נגל, בוכריס ושאר התככנים במשרד הביטחון”. אבל זה, כמו הרבה מאד דברים מעניינים אחרים, דיון רלוונטי במערכת פוליטית בת קיימא. בישראל זה כמו לדבר על הטיח המתקלף באיזו פינה. אכן, ראוי היה לכבד את אותה פינה בשכבת צבע טרי, אבל האש שאחזה בקירות וביסודות קצת מייתרת את העניין… אם נשרוד במקרה את האש, נצבע מחדש את כל הבית.

ועד שהלהבות תהיינה בלתי ניתנות להכחשה, תרגישו חופשיים לחשוב שאני היסטרי. אסקפיזם זה צורך בסיסי של האדם. תדליקו לכם קטנה, תשתו בקבוק יין טוב, תתכרבלו עם מישהו אהוב מול חלון לחורף המזרח–תיכוני שבחוץ, ותשמעו קצת מוזיקה ישראלית. יש (היו) גם דברים יפים בבית הבוער.