אהלן אנשים. זוכרים אותי? פעם הייתי כותב פה הרבה. ואז החיים שלי הלכו קיבינימט והתייאשתי מהאפשרות שלכתוב בלוג משנה משהו למישהו ובכלל המוזה שלי הלכה להזדיין עם מישהו שיש לו יותר חיים ממני, אז די הפסקתי, למעט הבלחות פה ושם.

עכשיו, יכוליות שגם זו סתם הבלחה, אבל הגעתי למסקנה שלכתוב (וקרובי משפחתה, לערוך ולתרגם) זה פחות או יותר כל מה שאני יודע לעשות, וגם מתת אל כמו שלי היא מיומנות שצריך להשחיז, אז לפחות כל עוד אני חי, ולאור זה שאין לי משהו יותר טוב לעשות, כדאי באמת שאואיל בטובי.

וכדי שיהיה איזה Story arc שיניע את הכתיבה מפוסט לפוסט, אני מכריז בזאת שמטרת בלוג זה היא להצית מרד בשלטון המושחת וצמא הדמים השורר בין הירדן לים. המרד הזה לא חייב להיות אלים, ובוודאי לא מזוין, אבל האויב (כן, אויב. השביתה הזו, כמו שאמר ארנון צדוק בשבתו כאורי ב"מאחורי הסורגים", היא שלנו – נגדם) בטח יגרור אותנו לשם בסופו של דבר, כמה היפים פיסניקים שלא נהיה. חומר ההסתה של היום הוא סיפור קטן שמראה מי באמת מנהל את המדינה הבזויה הזו, מי פה מעמד האצילים ומי הפלבאים.

לפני שבועיים התפרסם שהוריו של אחד מהרוגי המלחמה האידיוטית שהסתיימה לאחרונה, לי מט ז"ל, רוצים שכיתוב המצבה של בנם יכלול גם את שם אחיו. מסתבר שיש נהלים מאד נוקשים בנוגע למה מותר ומה אסור לכתוב על מצבה צבאית, ואחד הדברים שאסור זה שם כלשהו של קרוב שכול שאינו הורה. אז משרד הביטחון מתעקש, וכך גם בני הזוג (והאח השכול) לבית מט, והחייל המנוח לי נקבר כשנכון לכרגע אין לו מצבה.

עד כאן סתם סיפור על ההתעקשות הביורוקרטית המרתיחה של מערכת הביטחון, ולא חסרים כאלה. אלא שהיום, ראש חודש ספטמבר, התברר שלפעמים כן אפשר לחרוג מהנהלים הקשוחים הנוגעים לכיתוב על מצבה צבאית. זוכרים את החייל המנוח רס"ן בניה שראל? זה שהיה אמור להתחתן ימים ספורים אחרי שנהרג (באותה תקרית בה נשבה\נהרג הדר גולדין, אם אני לא טועה)? אז הוא אמנם קצת התפקר וזה, אבל הוריו השכולים הם רב ואשת רב ממאורת הכהניסטים קרית ארבע. והם התעקשו שעל המצבה שלו יהיה רשום שבנם נפל "בפאתי מורג".

מה הבעיה? שמורג הוא ישוב שכבר לא קיים תשע שנים (אחד מישובי רצועת עזה שפונו בהתנתקות), ו"פאתי" זה מושג מעורפל מאד. ובקיצור זה נוגד את הנהלים. אממה? האבא, שכנראה לא חסרים לו קשרים במפלגת האחים היהודים, התעקש – ופתאום זה בסדר. מזל שאת הסיפא שדרש האבא – "תיבנה ותיכונן" – לא אישרו בצה"ל.

עכשיו שיהיה ברור – למרות שמדובר בניצול בוטה ושקוף של המצבה הצבאית לצורך אמירה פוליטית, כל-כך לא אכפת לי מעיקרון ה"אחידות" הצה"לי כשזה מגיע לסממני שכול ואבלות, שאם זה מקל בכהוא זה את סבלם של בני הזוג שראל (ושל, אני מניח, אחיו ואחיותיו, אף שלא דרשו במקרה שלו לאזכר אותם) – שיכתבו בפאתי מורג, שיכתבו בואך הארץ המובטחת, שיכתבו שנפל על מדרונות קאזאד דום תוך עמידה הרואית לגמרי לבד מול המוני אורקים, ווארגים ושאר יצורי אופל ימ"ש.

מה שמקומם זו האיפה ואיפה – זו שהודגמה יפה כל-כך כשלהתנחלויות הוקצבו כמה מיליונים לטיפול פסיכולוגי לנוער המסכן והמפוחד בעקבות רצח שלושת בני הישיבה (זוכרים? הרצח שהתחיל את סבב הדמים האחרון? גיל-עד, אייל ונפתלי ז"ל?) – אבל לא העלו על הדעת להקצות אפילו שקל לטיפול פסיכולוגי בילדי עוטף עזה. לא נורא – אלה, בלשונו של ראש ממשלתנו החברה'מן, "עברו חוויה".

כלל ידוע הוא בפיזיקה שלחץ גורר פיצוץ. היריקות האלה בפנים של הרוב המכריע של אזרחי המדינה שלא גר ממזרח לקו הירוק? זה נקרא לחץ. לתשומת לב הקורא ג'ון ג'יי סאליבן ומיס פיגי שלצידו. לתשומת לב הקורא בוקי יעלון. לתשומת לב בניטו נפתוליני ושאר אחוואן אל יהוד. שלא תגידו שלא הוזהרתם. לכבד אותנו הם אף פעם לא כיבדו. הגיע הזמן שלפחות יפחדו.