אתם זוכרים אולי שאמרתי שלפשיסטים יש ככל הנראה מין צורך מעוות לרמוס את הצדק, גם כשהם נתונים בעימות שבו הצדק בעיקרון עמם. של מי בשם כל האלות והאלים היה הרעיון המפגר לקחת לאסירים את המלח? מה זה זה? נכון שלכאורה "בשביל מה לשובתי רעב מלח?" אבל מי שרוצה להיות מגוחך, זכותו. אפילו השב"ס הודה שאסור לו להעניש בצורה כזו, אבל הם עשו את זה בכל זאת, כי זו מידת הכבוד שיש לרשויות החוק לעצמם. כמה קטנוני, מבוהל, ונטול כל שמץ של "הדר בית"רי" וכבוד עצמי מינימלי אפשר להיות? את המ-ל-ח? ג'יזס פאקינג קרייסט. איכס.

 

ולעניינים משמחים יותר: הייתי אתמול בהופעה של ג'ת'רו טול בקיסריה. היה מגניב, אבל לא מסעיר. לי זה היה חשוב כי אני אוהב אותם מאז גיל 15, וההופעה שלהם בפארק הירקון ב-1986 היתה הופעת הרוק השנייה בחיי. ההופעה היתה טובה, והפתעה נעימה היתה מספרם הרב של שירים חדשים יחסית. אני אישית הייתי נהנה יותר מהופעה שכולה שירים משנות ה-60' וה-70', אבל מספרם הרב של שירים חדשים מעיד על יושרה וחיות אמנותיות.

 

ערב קודם לכן ראיינתי את איאן אנדרסון, סולן הלהקה, לווידאו צ'ט של וואלה!. אני המקדם העצמי הגרוע בעולם, אחרת הייתם יודעים על הצ'ט הזה מבעוד מועד. אבל אני מקווה להשיג קובץ ולהעלות לפה בהקדם. בכל מקרה, היה ראיון די מגניב, ואנדרסון אמר דברים מעניינים. הרבה אנשים התפלאו שלהקה אנטי קלריקלית כמו טול הוציאה לא מזמן אלבום שירי חג מולד. בראיונות אחרים הוא הסביר שהוא לא5 נגד "דת" אלא נגד שטיפת המוח הנעשית בשמה. בכל מקרה, הוא דיבר על הרגשות החיוביים הקשורים בחגים, ועל כך שמן הראוי לזכור, כשיושבים עם המשפחה סביב שולחן מלא כל טוב, שיש המון אנשים שלא יכולים להרגיש את החברותא הזו, שלמעשה מרגישים בודדים מאי פעם בחגים. נדוש? אולי, אבל סנטימנט יפה ולי זה נשמע כנה.

 

עוד אמר אנדרסון בראיון שההחלטה שהוא הכי מרוצה ממנה במהלך הקריירה של הלהקה היתה סירובם להופיע בוודסטוק. מסתבר שהוא לא ממש מחזיק מ"היפים" וכיו"ב, ולא מתגעגע בכלל לשנות ה-60. הלהקה שהחליפה אותם באותו פסטיבל מפורסם, אגב, היתה "עשר שנים אחרי". סתם, טריוויה שכזו.

 

בקיצור, ההופעה היתה טובה, אבל היא הצליחה לסחוף אותי רק בהדרן. טבען של הופעות הוא שגם השירים שאתה מכיר לובשים כסות מעט שונה, וזה לא שהעיבודים שהם עשו לשירים המוכרים לא היו טובים, אבל הם לא ממש נתנו בראש לטעמי. מה שכן, הם עשו נפלא את weathercock מתוך Heavy Horses. הם עשו מצוין את "בודפשט" מתוך Crest of a KNave ואיזה קטע איסטרומנטלי מתוך אלבום חג המולד היה טוב מאד. השיר האחרון בסט עצמו (לפני ההדרן) היה Aqualung האלמותי, אבל לא השתגעתי על הגרסה – היא הרגישה קצת כמו "הנה אנחנו נותנים לכם את הסוכריה שלכם", כי היו כאלה שהתחננו לזה כל ההופעה, למרות שאילו היו צופים בווידאו צ'ט (זה שאני לא טרחתי לקדם…) הם היו יודעים שזה ול-Locomotive Breath הם שני השירים היחידים שטול תמיד, אבל תמיד מבצעים בהופעה.

 

ההדרן, כאמור, היה מעולה. הם חזרו לקול דרישת הקהל ונתנו את Wind Up, שזה השיר שסוגר את האלבום Aqualung ואחד משירי זעם הנעורים הגדולים שנכתבו מעולם, לדעתי. אני ממליץ בחום להוריד אותו. אבל בכל מקרה, אלה המלים:

(מתחיל בפריטת פסנתר שקטה, וזמרור עדין)
When I was young and they packed me off to school
and taught me how not to play the game,
I didn't mind if they groomed me for success,
or if they said that I was a fool.
So I left there in the morning
with their God tucked underneath my arm —
their half-assed smiles and the book of rules.
So I asked this God a question
and by way of firm reply,
He said — I'm not the kind you have to wind up on Sundays.
So to my old headmaster (and to anyone who cares):
before I'm through I'd like to say my prayers —
I don't believe you:
you had the whole damn thing all wrong —
He's not the kind you have to wind up on Sundays.
Well you can excomunicate me on my way to Sunday school
and have all the bishops harmonize these lines

 

כאן נכנסת הגיטרה הזו של מרטין באר, שכמעט נשמעת כמו נשיפות בסיסיות בסקסופון מרוב שהיא מתכתית ועמוקה, והשיר מקבל כמה אלפי וולט בריאים של מתן בראש כהלכתו.

how do you dare tell me that I'm my Father's son
when that was just an accident of Birth.
I'd rather look around me — compose a better song
`cos that's the honest measure of my worth.
In your pomp and all your glory you're a poorer man than me,
as you lick the boots of death born out of fear.
I don't believe you:
you had the whole damn thing all wrong —
He's not the kind you have to wind up on Sundays.

 

בקיצור, מאד נהניתי. השיר השני והאחרון של ההדרן (ושל ההופעה כולה) היה Locomotive Breath הנצחי. אהבתי את איך שהם עשו את הפתיח כמעט כמו ראגטיים, מאד מבודח, ואז המשיכו לבשר של השיר וגם בו נתנו בראש. אלה היו שני השירים היחידים שבהם הרגשתי את אל המוסיקה אוחז לי בעורף, מטלטל לי את הראש ומשתלט לי על התחת והברכיים. אני אישית קיבלתי את הכרטיס מוואלה! תמורת ביצוע הראיון בווידאו צ'ט, אבל אילו הייתי משלם את המחירים שראיתי על כרטיסים של אלה שעמדו אתי בתור – 240 שקל, 300 שקל – הייתי מרגיש מאוכזב למדי.

 

בעניינים אחרים:

– על הוועידה הרפובליקנית אכתוב או הערב או מחר בוואלה!, ואשים כאן לינק לאלה מכם שאולי לא צורכים את החדשות שלכם דרך הפורטל המצליח במדינה.

 

– הצרפתים הם עם מעצבן, אבל חייבים להודות שעד כה הם מנהלים את משבר החטופים שלהם בצורה נאה.

 

זהו להפעם.