המלצה

 
לא יודע אם בסוף השבוע הקרוב כבר יסור מעלינו זעפו של מר החורף, אבל ברגע שיהיה קצת חמים, הפארק הלאומי ברמת גן הוא בנזונה של פארק. הרבה, הרבה יותר מגניב לטעמי מפארק הירקון. נסו ותיהנו, אבל אם תשאירו שם לכלוך אני אבעט לכם בתחת.
 

על ביורוקרטיה ועבדים

 
לנירית ולי יש מין מסורת קטנה, שבשישי או בשבת אנחנו קוראים פרשת השבוע ומדסקסים אותו כמה שיש לנו מה. בכל מקרה, בשבועיים האחרונים היו פרקים די מעניינים. לפני שבועיים, בפרשת יתרו ( שמות י"ח, היינו בפארק הלאומי הנ"ל), סופר בין השאר על מעמד הר סיני (הגרסה הראשונה, בלי העגל), אבל מה שמעניין אולי לא פחות הוא הסיפור בתחילת הפרשה, על יתרו. יתרו, כזכור, הוא חותן משה. הוא מדיָנִי, אבל מדיני טוב בניגוד לרוב בני העם הזה שמוזכרים בספר הספרים. הקיצר, הוא שומע על יציאת מצרים ובא לפגוש את משה בראש אוסף הנוודים שלו במדבר. נפגשים, מתחבקים, נותנים אחד לשני כבוד ואהבה, ואז עושים כירה גדולה לכבוד האורח החשוב, שכן יש לזכור שיתרו הוא לא רק חותן משה, אלא ככל הנראה שייח' די חזק ונחשב במדבר סיני.
 
למחרת משה לוקח את החותן שלו לראות איפה הוא עובד.במקור זה מתואר כמובן בפרוזה היעילה והחסכונית להדהים של הסופר המקראי, אבל בחירת המלים והמקצב כל-כך טובים שאפשר בלי מאמץ לדמיין את הסצינה בצבעים חיים:
 
משה מוציא כיסא מתקפל, מתיישב על המדרכה בחזית האוהל שלו, בכפכפים ופיג'מה ככה, ומתחיל לשפוט את כל התלונות והבעיות שיכולות להיות לכמה מאות אלפים אנשים קשי עורף והיסטריים למדי. יתרו הזקן אך-העדיין-שאקל מסתכל עליו בנימוס נגיד שעה, שעתיים, בסוף קולט שככה זה כל יום, כל היום. הוא מסתכל על משה ואומר לו "תגיד לי, יונגער בוחר, מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?"
 
ומשה, מהפכן בוער שהיה עסוק מדי בלפעול נגד עוולות השלטון מכדי להבין איך השלטון למעשה עובד, עונה לו בשיא הרצינות: "מה זאת אומרת? אני שולט. אני קובע לאנשים מה ומי". ויתרו מסתכל עליו במבט הזה שבו מדברים אל מישהו שלחלוטין לא מבין את הקטע, ואומר לו "כן, מוישל'ה, אתה שולט, ואני מאד שמח שבחרתי כזה איש מוצלח בשביל הבת שלי. אבל אתה לא יכול לשלוט לבד. אתה תתמוטט, טמבל. ורוב העם שלך ימות בשיבה טובה לפני שיגיע תורו לבקש ממך לשפוט בעניין הביצה של התרנגולת של מסעודה אשת כדרלעומר משבט זבולון, שנולדה על הגבול של החלקה של אתרוגה אשת סלאח משבט קישון, ממש עם כניסת השבת (אותה שבת שאתה בכלל עתיד לצוות עליהם לשמור ולזכור רק בעוד שני פרקים, אבל למה להיות קטנוניים)".
 
וכך, בעקבות ביקורתו הנכונה אם-גם-קצת-מובנת-מאליה של החותן, נולדה לה הביורוקרטיה הראשונה בתולדות עם ישראל – שרי העשרות, המאות והאלפים שמינה משה.
 
שבוע שעבר היה פרשת משפטים (שמות כ"א). קורה בו הרבה מאד, אבל נירית ואני התעסקנו בשבת האחרונה (אגב בליסת צ'יזבורגר מעשה ידיי), רק בחלק הראשון, שהוא מעניין כשלעצמו. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר מרקיד הבובות לעבדו הנאמן. ואז מה הדבר הראשון שיש לו להגיד בנושא?
 
עבדים.
 
לא צריך להיות דוס כדי לקבל את ההנחה שמעט מאד דברים בצורה שבה התנ"ך כתוב הם מקריים. העורך המקראי לא שם את עניין העבדים ראשון בפרשה שמתחילה ב"להלן החוקים:…" סתם כי זה הגוויל שהוא שלף מהכובע ראשון. יש בזה אמירה מאד חזקה ומאד יפה.
 
השבוע יש פרשת תרומה. אם יהי לי משהו יומרני לומר גם עליו, אשתף אתכם.
 

אין שמחה כמו שמחה לאיד

 
היה את הסיפור המשעשע עם השוטרת הבכירה, הנשואה לשוטר בכיר עוד יותר, ונתפסה בניידת עושה כאשר יאה עם איזה קלגס צעיר במידה ניכרת. היה כתוב אצל בוקי נאה שכל הקלגסים יודעים מי זה ושהקלגסת כמרקחה. אולי הצוער החוקר עם הזין הקטן יגלה לנו במי המדובר?
 

99 בלונים אדומים

 
ולעניינים יותר רציניים: המתאגרף הגרמני הגדול מקס שמלינג מת. למרות ששנות הזוהר שלו היו בשנות ה-30, שמלינג צדק כשהעיד על עצמו ש"הם ניסו להשתמש בי, אבל אני השתמשתי בהם". שמלינג התפרסם בעיקר בצמד קרבות היסטוריים מול ג'ו לואיס הגדול. מה שמעט מאד אנשים יודעים הוא ששמלינג סייע ללואיס כלכלית אחרי המלחמה, כשהמתאגרף הגדול לא הצליח למצוא פרנסה באמריקה הגזענית של שנות ה-40. אז הר שמלינג, קבל את הכבוד על 99 שנות חיים יפים. אאוף וידרזיין.
 

שמענו, שמענו

 
על פסגת שארם אין לי הרבה מה להגיד כרגע, בוודאי לא מעבר לדברים הנכוחים שאמרו פרשנים שונים בעיתונים, ובעיקר אלוף בן המצוין מעיתון הארץ. נדמה גם שהאווירה הכללית ברחוב מסכימה אתי. הדיבורים היו יפים, ושוב מתרחב הלב למראה שר ההיסטוריה שמכריח את שרון הבהמה לנקות את הלכלוך שיצר. אבל עייפנו מדיבורים, פסגות, הצהרות וזיוני שכל. תראו לנו מעשים בשטח.
 

ולסיום,