כפי שאיימתי, הרי כמה הגיגים יומרניים – דרש ביתי, כמו שמכנים ביידישקייט – על פרשת תרומה (שמות כ"ה), שנקראה על ידי עבדכם הנאמן וזוגתו שתחיה, על ספסל בחורשה בואכה הפארק הלאומי.
 
זוהי הפרשה שבה נשזרת באתוס הלאומי אסתטיקה ערסית למדי. כל הפרשה כולה, שלושה פרקים תמימים, היא בעצם טקסט ברמה של הוראות הרכבה סטייל איקאה, או מונולוג של מומחה העיצוב מ"טאצ' עליז", לבניית המשכן וכליו השונים והמרובים. יצא לכם פעם לקרוא רומן שבו הסופר מקבל פֶטיש של בגדים נגיד, ומתאר על פני עמודים שלמים את שמלת הנשף של הגיבורה? זה אותו ראש.
 
הפרשה מתחילה בציווי "יאללה מושון, תאסוף כסף מכל הג'מעה לעשות לי קצת כבוד", ואז נמשכת על פני 96 פסוקים תמימים ב"ואז תיקח קרשים מהעץ המסוים הזה באורך הזה, ברוחב הזה, בעובי הזה, ותחבר להם יריעה באורך כזה ורוחב כזה מהבד המפורט להלן, עם רקמה של הבד הלז, ותצייר עליהם ככה וככה, ולארון הברית תעשה מוטות נשיאה מהעץ הזה באורך הזה, ולא תזיז אותם אף פעם מהטבעות שמחוברות לארון (נגיד בשביל לנקות את האוזן או לדחוף בתחת)…" וכן הלאה וכאמור ועוד ועוד וירמיהו ויאשיהו וגֶפֶן וגָפֶן ואה-הווא!
 
טוב, בסדר, האמת היא שהבוס הגדול לא מפרט בשביל מה לא לקחת את המוטות המזורגגים. הוא פשוט אומר לא לקחת אותם וזהו, אבל רבאק! והכי נורא? שזה נמשך ככה. הצצנו קדימה, בעוונותינו, ומתוך תקווה נואשת למצוא איזה חומר טוב לדסקס, וזה אותו קקה פחות או יותר עד סוף ספר שמות, שזה עוד שנים עשר פרקים שלמים. ואז? ואז יש ספר שלם שמלא בהוראות פולחן טרחניות (אבל, אם להיות כנים, גם בכל מיני חוקים מעניינים). "ויקרא" קוראים אותו.
 
על העובדה שהאסתטיקה עצמה של כל דירת הרווקים האוחצ'ית הזו נשמעת קיטשית וצעקנית בטירוף אני עוד מוחל – עידן אחר, ראש אחר וכל זה. אבל העובדה שבמשך 15 פרקים תמימים רואה האל הגדול והנורא לנכון להתעסק בדיוק בכל כפתור ופרח של המשכן, שנועד בעצם לסיפוק התודעה המוגבלת של האדם, זה מאד צורם לתפיסה הרוחנית שלי. אני מעדיף בהרבה את האל של "ואחר האש קול דממה דקה". נירית הגדירה את זה קצת אחרת ממני – היא פשוט קראה לזה קטע נורא יהודוני, כל ההתעסקות הפסודו-ארוטית הזו בזהב ובדים יקרים. גם בזה יש משהו, למרות שלא היינו היחידים שביטאו כך את רגשותיהם הדתיים.
 
עכשיו, זה הפרשה כשלעצמה. אם ניקח בחשבון איפה יושב כל זה מבחינת הרצף הסיפורי – אחרי מעמד הר סיני הראשון, ממש לפני סיפור העגל, אז זה בכלל מרתיח. יעני מה בעצם אומר אחד אלוקינו "איך אתם בכלל מעזים להביע את רגשותיכם כלפיי בצורה כל-כך וולגארית ודוחה! אני כל-כך נגעל מכם שבא לי לחסל את כולכם!" וזה רגע אחרי שהוא הסביר, בצורה טרחנית ומשמימה ובעיקר ארוכה, בדיוק איך יש לעשות לו כבוד בצורה הוולגארית הנאותה.
 
וממשיך ומסביר הרב אסף תמרי שליט"א, שגם הפנה את תשומת לבי לאמור בפסקה לעיל, שאם מסתכלים על ההפטרה של הפרשה הזו, זה רק מגביר את התהיות על הרמה הרוחנית של כל הקטע. ההפטרה היא סיפור בניית המקדש על ידי שלמה – הפרויקט המגלומני בהא הידיעה בתולדות עמנו. אפילו ייבוש החולה לא מתקרב לנזק האדיר שנגרם בשם איזו אובססיה אנאלית, כמו קריעת העם לגזרים בידי שלמה בשם בית המטבחיים שלו.
 
מה שכן, זה בדיוק, אבל בדיוק מסוג הדברים שפלח מאד מסוים, אבל גדל והולך בתרבות המתנחלים מקבל ממנו זקפה שחבל"ז לתמיד ומאז. לפני איזה שבועיים וחצי היתה על זה כתבה בוואלה (כלומר ב"הארץ", מאת הכתב המעולה והמשובח נדב שרגאי) – על אנשים שמרגישים שמה שעם ישראל צריך עכשיו, מה שבאמת ישפר את מצבו, בדיוק עכשיו יעני, זה להעלות לו את תודעת המקדש. ככה, למקרה שתהיתם, נראים הסיקריקין של מחר.
 
היו עוד דברים, אבל הם יחכו למחר-מחרתיים.
 
נ.ב. נירית העירה לי שלמעשה, לא הודיתי לכל האנשים הנחמדים שבירכו אותי על הולדת הנסיך הקטן. הייתי בטוח שכן עשיתי זאת, אבל נירית הוכיחה לי שלמעשה כל-כך הופתעתי מברכתה של מישהי שלמדה אתי בתיכון (ושהיה לי עליה קראש מטורף בכיתה י"ב…) עד שפשוט כשלתי במשימת הנימוס הבסיסית הזו. אז

לרוגטקה,

לאביעד,

לסיגלית מאבשלום,

לאיתן כספי,

לדודי כפרי אוהד הברונקוס,

לגרי אפשטיין,

לליאור,

לגדי,

לימימה,

לדנה,

לניר,

לזו שמאחלת מזל טוב לכולם,

לשקטימאן

ולאלון – תודה רבה על איחוליכם וסליחה על הבהמיות שלי. מוטב מאוחר, אני מקווה.

הנסיך הקטן לומד לאהוב את המים

עדכון: מסתבר שבעוונותיי, הבנתי לא נכון ועיוותתי את דבריו של ידידי אסף. הוא דווקא כן מוצא רוחניות במשכן של משה, ורואה בו אמצעי קשר אינטימי בין האדם לאל, בניגוד למבנה הקבע הקפוא של שלמה. סליחה על הבלבול.