עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

מערכת המשפט רשמה השבוע שתי נקודות קיצון, אחת לשבח ולתהילה ואחת לגנאי ולבוז. נתחיל בחדשות הטובות:

כבוד אנסי הולך לכלא. אין אפשרות אחרת. בית המשפט לא יכול לדחות בצורה מוחלטת כל-כך, אחת לאחת, את כל טענותיו של הנאשם, להרשיע אותו בשני סעיפי אינוס, שני סעיפים נוספים של תקיפה מינית, וכן בשיבוש הליכי משפט, לקרוא לו שקרן במפורש, ולא לשפוט אותו למאסר של כמה שנים טובות. זה יהיה נלעג עוד יותר מתנודות היו-יו של הפרקליטות, שהכינה טיוטת כתב אישום על אונס, ואז ניסתה לסגור עם קצב עסקה מופחתת במידה שערורייתית, ואז חזרה לאישום באונס רק בלית ברירה, אחרי שהאידיוט ויתר על האפשרות שנתנו לו לצאת מזה כמעט ללא פגע.

מישהי בפייסבוק אמרה לי היום שהיה נדרש לשופטים אומץ רב יותר שלא להרשיע. אולי יש בזה משהו – נוכח הררי הראיות, אולי בעצם מדובר היה בחוצפה ולא באומץ לו היו עושים כך – אבל גם להרשעה כה חד משמעית דרוש אומץ. אומץ להרשיע לא רק את קצב, אלא את כל מי שנתן לו להגיע רחוק כל-כך, כולל את הפרקליטות שכמעט נתנה לו, כאמור, לחמוק מעונש.

בכל מקרה, ההרשעה מסמנת יום שמח, ולא כמו שאמרו כמה יום עצוב למדינת ישראל. השררה, מטבעה, מושכת אליה סוציופתים ונבלות משלל סוגים. כמו העניים, הם תמיד יהיו עמנו, לפחות כל עוד לא תחול אבולוציה מאד רצינית בטבע האנושי. האתגר היחיד שנותר לנו הוא לתפוס אותם בקלקלתם, ולהענישם. זה מה שעשה בית המשפט ויותר מזה אי אפשר לבקש. זאת אומרת, אפשר הכל, אבל לעזור זה לא יעזור.

אז זה היה האור. החושך בא שלשום, בעת שבית משפט אחר, נמוך יותר בערכאתו למרבה השמחה, החליט להפוך עניין מנהלי להצהרה פוליטית – הצהרה של דיכוי ומשטמה. נורי אל-עוקבי, תושב לוד ופעיל בולט לזכויות הבדואים בישראל, מנהל מוסך ברחוב החשמונאים בלוד זה למעלה מארבעים שנה. יש לו אישורים מהמשטרה, מכבי האש, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הפנים שהכל במוסכו תקין ועומד בדרישות השונות. מה שאין לו זה יחסים טובים עם העירייה, אולי בגלל שהעירייה נוטה להרוס את בתי הערבים בעיר ונורי, שכבר גורש פעם אחת מאזור הולדתו שבנגב, קצת רגיש לעניין. אז העירייה משחקת איתו במשחקי ניירת, פעם מעניקה רישיון ופעם שוללת. וכך הגיע נורי אל-עוקבי לבית המשפט בעוון המעשה הנורא של המשך ניהול מוסכו למרות החלטתה השרירותית של העירייה להפקיע את רשיונו.

נורי לא נורא התרגש, וכבר סיכם עם התביעה על שישה חודשי עבודות שירות, אותם היה אמור להעביר בעבודה בבית תמחוי ברמלה. אבל לחרפת השופט זכריה ימיני זה לא נראה. אז הוא דחה את עסקת הטיעון והטיל על אל-עוקבי חודש אחד נוסף של מאסר, כדי למנוע אפשרות להמיר את העונש בעבודות שירות. בנוסף הטיל חרפתו על נורי האמיץ קנס של ארבעים אלף שקלים, או ארבע מאות ימי מאסר תמורתם. היות שחרפתו יודע שאין לאל-עוקבי ארבעים אלף שקל לשלם, הוא בעצם גזר עליו ביודעין 20 חודשי מאסר בפועל. וכדי להסיר ספק באשר למניעיו, הודה בהם חרפתו בגלוי, וציין בהערות גזר הדין שהוא עושה זאת "כדי להעביר מסר לפזורה הבדואית". גם לעיכוב ביצוע גזר הדין סירב השופט הגיבור, אלא אם כן יפקיד הנאשם 30 אלף שקל. היות שגם סכום לא היה מצוי בידו, הובל אל-עוקבי מיד למאסר.

השימוש במשפט הפלילי והאזרחי בכדי להטיל אימה על מתנגדים פוליטיים מוכר יותר ממשטרים קצת יותר אפלים משלנו, כאלה שעוד פחות משתדלים להיראות דמוקרטיים. בבלארוס זה ספורט לאומי, וברוסיה רק לאחרונה עשו את זה שוב לאיל הנפט מיכאיל חודרקובסקי. קיים חשד רציני שבשבדיה עשו את זה, בלחץ אמריקאי, למייסד ומפעיל ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג'. אבל גם במקרים אלה עדיין מעמידים פנים שהחוק שלכאורה הופר הוא בראש מעייניה של מערכת המשפט. האמירה שמחמירים בדינו של אדם במשפט בעניין מנהלי כדי להרתיע אותו מפעילות פוליטית מייצגת, לפחות בישראל, שיא חדש של חוצפה ושלב חדש במלחמה נגד כל שמץ של דמוקרטיה וזכויות אדם בה.

כפי שאמר לי יוסי שליו בטוויטר, ייתכן שצריך להודות לחלאה בגלימה על שהיה כה גלוי לגבי מניעיו, שכן אם בית המשפט במחוזי שידון בערעורו של אל-עוקבי יהיה אמיץ דיו להודות בסרחונו של חבר בגילדת המשפט כפי שהיה מוכן לחשוף את ערוותו של נשיא לשעבר, הרי שהחלאה בגלימה הושיט לאל-עוקבי ניצחון בטוח מן הצדק בערעור. השאלה היא כמה זמן תצליח המערכת להשאיר את נורי הגיבור בכלא עד שזה יקרה. לפחות אין להם עכשיו שביתת פרקליטים להסתתר מאחוריה – אלא אם כן יתברר במהירות שיא המובן מאליו, דהיינו שהאוצר, שסירב לחתום על העיסקה שסיימה את השביתה, גם לא יעמוד בה, ולכן העיסקה השביתה תחודש – ואז, אם כך יקרה, בניגוד לכל מיני אחרים שרצחו או אנסו או התעללו מינית בילדים, הוא כמובן לא ישוחרר רק בגלל שפרקליט לא הגיע לדיון

לסיכום, עם כל השמחה על פסק הדין נגד אנסי, נראה שאין מנוס מלהחיל על פסק דין זה את דבריו של סיק-בוי מ"טריינספוטינג", ולאבחן זאת כ"nothing more than a blip in an otherwise uninterrupted downward spiral", ובעברית: לא יותר מהבלחה במה שמלבד זאת מהווה סחרור בלתי מופרע כלפי מטה.

השריפה בכרמל הרסה להרבה אנשים במחנה היודו-נאצי את הקונספציות. קודם כל, היא חשפה את המידה שבה הכרמל הכיבוש (תודה אלון) משחית את ההשקעה ביסודות החברה האזרחית בישראל גופא. דבר שני, היא העמידה באור לא מחמיא את הטינופת היהוה-נאצית הכי גדולה במכשלת ישרא-הל הנוכחית, הלא הוא אלי ישי. אבל בעיקר, היא הרסה את הקונספציה לפיה "כולם שונאים אותנו", כשכל העולם, כולל הצ'ילבה טורקיה והאויב הפלסטיני הנורא, נחלצו לעזור לנו לכבות את השריפה שאוזלת היד העלובה שלנו לא יכלה לה לבדה, במקום לעשות מה שהיה מצופה משונא לעשות – לתת לנו להישרף לבד.

אלא שלקבל עזרה זה לא כיף, במיוחד מאנשים שאתה נהנה לריב איתם, או לכבוש אותם. זה חורה. זה משפיל. זה מוכיח לך שאולי אתה לא עם לבדד ישכון כמו שנעים לך לדמות. ואולי ה"כולם שונאים אותנו" הזה שאתה נהנה להצדיק בו את כל חלאתך הוא לא נכון, ואז איך תצטדק. השאלה היא איך מגיבים להשפלה הזו. אדם או ציבור עם טיפה של כבוד עצמי ינהגו באדיבות, במינימום של הגינות. גם אם יהיו להם נימוקים לכך שהעזרה לא משנה את הבסיס לאיבה הקיימת, היא לפחות תשנה במעט את המשוואה, ותרמז שיש בסיס כלשהו למערכת יחסים חיובית יותר. היא לא בהכרח תביא לפיוס, חיבוקים ונשיקות, אבל בעולם שפוי, היא תניב לכל הפחות אמירת תודה נאותה.

אלא שכל זה תקף ביחסים שבין אדם לחברו, והרי שנו רבנן שאתם קרויין אדם והם אינם קרויין אדם. כלפי מי שאינו אדם אין צורך לנהוג באדיבות אנושית בסיסית. וכך החליט עם האדונים, בהנהגת האדון אלי ישי (האדם הממונה הן על מערך הכיבוי והן על הרשאות כניסה לישראל), שלא להתיר את כניסתם לישראל של הכבאים הפלסטינים שהשתתפו בכיבוי השריפה בכרמל לצורך השתתפות בטקס הוקרה שעמד להיערך במיוחד לכבודם (לא חלילה ביוזמת עם האדונים, אלא ביוזמת מועצת הכפר עוספיה).

נכון, העיכוב נמשך רק שעה, ולאחריה הותרה כניסתם, אבל זה היה מאוחר מדי. אפשר לקבל את טענת משרד הפנים, לפיו הכבאים לא מילאו את כל הפרטים הנדרשים ולכן פשוט אי אפשר היה לדעת שהם לא שליחים של ג'יהאד מטף הכיבוי – ואפשר לראות בזה רוח המפקד.

זה כמובן הגיוני מאד. רק לפני מספר שבועות נטף המעיין המזוהם ממנו שואב ישי את תורתו, הרבובדיה, דבר תורה מציון לפיו כל תכלית קיומם של לא-יהודים הוא לשרת את העם הנבחר. אתה לא חייב להודות למישהו רק משום שהוא עושה את מה שהוא נוצר לעשות. מה, תגיד תודה לטוסטר כל פעם שהוא קולה לך פרוסת לחם?

אבל בעולם שבו לא שולט ההיגיון הנאצי המסריח הזה, ההתנהגות של ישי ושל מדינת ישראל מעוררת בוז ובחילה. אז הנה פסק הלכה משלי: כל אדם שפוגש באלי ישי מצווה בזאת לירוק לו בעין עד שיסתתמו מעיינות גרונו. נאסר באיסור חמור להחליף איתו מלה אחת, למעט אם יצרכם גובר עליכם, להסביר לו שהוא חלאה בזויה ומטונפת, ושאתם מאחלים לו ששני סוסים משטרתיים יאנסו אותו משני הצדדים עד אשר יכו החוצבים סוס לקראת רעו, זרג אל זרג. טפו.

ובנימה זועמת זו: רבים מכם בוודאי שמעו מתישהו על "המרכז לאמנות הפיתוי", מקום שמתיימר להפוך כל נעבעך לדון ז'ואן. מעין מפלט לאלה שלא הצליחו להתקבל ל"היפה והחנון", בין השאר כי בשביל להיחשב לחנון אתה צריך להראות כישורים שכליים כלשהם לצד הכישורים החברתיים שאין לך. מי שלא שמע, מוזמן פשוט לצפות בסרט המעולה "מגנוליה", ולהתרשם מדמותו של פרנק "טי-ג'יי" מאקי, בגילומו המצוין של טום קרוז.

אוקצור, במרכז לאוננות החיפוי הזה יש פורום. בפורום הזה התפרסמה לאחרונה הודעה, שבה מתרברב אדם על "הצלחה" שנחל ביישום החומר הנלמד. ובכן, חברים, מדובר באונס. דייט רייפ לכל דבר ועניין. אני אישית סבור שהתגובה ההולמת היא להגיע למשרדי "המרכז" בפתח תקווה, כמה שיותר מאיתנו, ולהשאיר שם איברים רצוצים ודם על הקירות. מסתבר שאני די לבד בדעה הזו, וחבל. אז כאופציה חלופית, יש להפיץ ברבים את הפתיל הזה (שכבר הוסתר בפורום המדובר "לחברים רשומים בלבד" אבל לא לפני שנשמר בידי גולשים זריזים), וכן את שמות מדריכי האונס של המרכז, שאותם יש לבייש, להכלים, להשפיל ולבזות בשער בת רבים, להטביע אותם ברוק ולדאוג שלא יוציאו את האף מהבית למשך שנה לפחות, במהלכה יוכלו להרהר בהבדל בין פיתוי לאונס. ואלה שמות: יגאל שטארק, רומן ליבין, טל ליפשיץ, אמרי אוראל, ליאור שניידר, דודי ארבלי, גדעון ברלצקי, ירין ב. (אין שם משפחה, אבל יש תמונה, שתדעו על מי לירוק ברחוב), עידן נ. (כנ"ל), ראובן דיזיצר, יחיאל פולק, עוז דונור, והיות שאפילו הנאצים נזקקו לקאפואים, אחרונה אחרונה חביבה (על בני סלע ודומיו), סמדר ק. (ק. זה כנראה ראשי תיבות של קורט-צואה).

יאללה, להפיץ.

אה, ושכחתי – הממשלה אישרה את הצעת החוק לפיה אדם הנאשם ב"עבירות ביטחוניות" אפשר יהיה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין לשנה (חצי שנה ועוד חצי שנה). אסתם, עוד ציון דרך במדרון לפשיזם מוחלט. הנאה הנוף בעיניכם?