עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

שטיפת מוח מוגדרת כתהליך שבו "אדם או קבוצה משתמשים באופן שיטתי בשיטות מניפולטביות ופסולות מבחינה אתית על מנת לשכנע אחרים להיענות לרצונותיהם, לרוב באופן הפוגע במושא התהליך. המונח מתייחס לכל שיטה, פסיכולוגית או אחרת, אשר ניתן לראותה כמטה את תחושת השליטה של האדם על חשיבתו, התנהגותו, רגשותיו או קבלת ההחלטות שלו".

כמובן שהתהליך קל בהרבה, ובעצם קשה יותר לכנותו "שטיפת מוח", כשמושא התהליך מסכים בהתלהבות ליטול בו חלק. במקרה זה אולי ראוי יותר להשתמש במונח "אינדוקטרינציה". עם זאת, כשהתהליך מוביל לסירוב נזעם לקלוט כל מידע שעלול לשנות את המסקנה שהוגדרה מראש, בהחלט אפשר לראות את התהליך המתחולל כ"מטה את קבלת ההחלטות".

מערכת החינוך בחיפה כמרקחה לאחר שמנהלים של בתי ספר תיכוניים העזו להזמין להרצאות בבתי הספר נציגים של "פורום המשפחות השכולות" – ארגון של יהודים ופלסטינים ששכלו את יקיריהם בסכסוך המסרב להיגמר, שהחליטו שאולי במקום להמשיך לשנוא ולהישאב למעגל נצחי של נקמה, לנסות להידבר.

זעמם של תלמידים והוריהם יצא על כך שמעזים להעלות בפני התלמידים, העומדים להתגייס תוך שנים אחדות, ביקורת על המדינה, על צה"ל, או אפילו על המתנחלים "אשר בלעדיהם לא יכולנו לחיות כאן בשלום". כלומר, כדי שהתלמידים יוכלו להפוך לחיילים טובים, חלילה מלגרום להם לחשוב על תוצאות המעשים שיידרשו לעשות בתפקיד זה. וגם המתנחלים, כאמור, מעבר לכל דיון. בלעדיהם, כמו שצווחה נערה ב"יום הזעם" שנערך לאחרונה, יובילו אותנו חלילה למשרפות. וגם ג'ונס יחזור. הלא אינכם רוצים, חברים, כי ג'ונס יחזור?

וכדי להסיר כל ספק שמדובר באינדוקטרינציה שבטית, שלא לומר גזענית, יצא הקצף לא רק על הופעתם של שכולים מהצד הפלסטיני, אלא גם על הופעתם של הורים שכולים דרוזים, שיקיריהם נפלו במהלך אותה "הגנה על חיינו כאן בשלום". לדברי אחד המורים שסינגר על המחאה: "אמנם דרוזים הם תושבי המדינה המשרתים בצה"ל, אך עם כל הצער, בעיני הילדים הם נתפסים גם כערבים. מארגני התוכנית היו צריכים לחשוב, שעל מנת לאזן את המפגשים הללו – יש להביא הורים שכולים יהודים".

כלומר, אין זה מתפקידו של בית הספר לאתגר את התפישות של הילדים. אם בעיניהם ערבי הוא ערבי, ולא משנה אם הוא נהרג למען המדינה שלהם ובשליחותה, או אם עדתו כרתה עם היהודים היושבים בציון ברית דמים, אז יש להניח להם להמשיך להרגיש כך, ולטפח את השקפתם שרק השכול היהודי חשוב, ושהדרוזים המתגוררים על אותו הר כמוהם הם אוויר, בשר תותחים שיש להשתמש בו ולזרוק, ובוודאי לא להשוות בינו לבין יהודים כשרים.

כמובן שנשמעו גם הטענות ש"כשהם הורגים אותנו זה אך ורק מתאוות דמים, וכשאנחנו הורגים אותם מדובר רק בטעות מצערת" – וחלילה מלנסות לספר להם על אחמד מוסא, ילד בן 11 מניעלין, שנורה ממרחק מאה מטרים בראשו בשעה שישב עם חברים מתחת לעץ ולא סיכן איש. טעות! או על 14 הילדים שנרצחו במהלך חיסולו של המואשם בטרור סלאח שחאדה, כי בוגי יעלון ודן חלוץ החליטו שחיסולו של הנ"ל כה חשוב עד שיש לבצעו באמצעות פצצה של טון שתוריד בניין מגורים שלם. האם גם זו טעות, או שמא החלטה מודעת? לא משנה, בריאלי, בליאו בק ובעירוני ג' וה' לא רוצים לשמוע על זה. אנחנו צודקים, הם רשעים ואל תבלבלו אותנו עם שום עובדות.

לאור ההתלהמות הבזויה הזו, יש לחלוק כבוד רב למנהלים הממשיכים לנסות לסדוק את חומת האטימות, כמו דני פסלר, מנהל קרית החינוך ליאו בק, שאמר דברים אמיצים – ברורים מאליהם, אבל אמיצים נוכח האווירה השלטת – על כך ש"אי אפשר לעטוף את התלמידים בצמר גפן" והביע רצון – הו, הזוועה! – להפוך את תלמידיו לחיילים הומאניים ורגישים יותר, כאלה שאולי יהססו לפני שהם צולפים ממאה מטרים בראשו של ילד בן 11, יורים מיכל גז מדמיע בכינון ישיר בחזהו של מפגין לא חמוש, או מורידים פצצה של טון על בניין מגורים.

לעומת המקרה הזה, בו נמתחה על בתי הספר ביקורת בשל "עירוב פוליטיקה", יש בישראל זרם חינוכי שלא רק שאינו מתבייש לערב פוליטיקה בחינוך, אלא שזו כל מהותו. מדובר כמובן בזרם החינוך ה"ממלכתי"-דתי. בעוד שבחינוך הממלכתי הרגיל היתה קמה מהומת אלוהים אם מישהו היה מעז לנצל את שיעורי האזרחות כדי להטיף לעמדה פוליטית כמו הפרדת דת ומדינה, בבתי הספר של הכיפות הסרוגות – שממומנים מאותם כספי מסים ומקבלים תקציבים עדיפים פר תלמיד – הפנמת ההתנגדות להפרדה כזו היא אחת המטרות המרכזיות של הלימודים. מתוך תוכנית הלימודים: "התלמיד יבין את חשיבות קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום וכמדינה שאין בה הפרדה מלאה בין דת למדינה". לא סתם יבין שזה המצב, אלא יבין למה חשוב שיהיה כך. לא מספיק ברור? "התלמיד יעמיק את הבנתו בגישה לאופי היהודי הרצוי של מדינת ישראל: מדינה דתית-לאומית". כלומר יש לנו אוכלוסיה אחת שלה אסור להטיף לעמדה אחת בנושא, ואחרת שמקבלת תקציבים כדי לעשות אינדוקטרינציה לעמדה ההפוכה. ואחרי זה מתפלאים ששום דבר לא זז בנושא.

לסיום, זוכרים את דיראר אבו-סיסי? זה שכמה קוראים נכבדים לעגו לעצם הרעיון שישראל חטפה אותו בחו"ל ומחזיקה אותו בכלא שקמה שבאשקלון תחת צו איסור פרסום? ובכן, הלעג לא ישנה את העובדות. עלה בידי לאשר שהאיש אכן מוחזק בכלא שקמה, אכן נחטף מאוקראינה, ואכן יש צו איסור פרסום על הנושא (צו שממנו בוחר בלוג מצוין וחינוכי זה להתעלם באלגנטיות, בדרכו האופיינית). את המידע ביררתי הן בשיחה (מגומגמת, בשל הערבית העלובה שלי) עם אחותו, והן עם עורכת הדין מיכל רוחבי-דנציגר, שאישרה לי שהיא מייצגת אותו מטעם הסנגוריה הציבורית ושהוא מוחזק בכלא שקמה. (יצוין שמעבר לשני פרטים אלה סירבה עו"ד רוחבי-דנציגר לומר לי דבר על הנושא, שכן בניגוד אליי היא כן מכבדת את הצא"פ.)

עכשיו, מצדיקי הכיבוש והדיכוי יכולים כמובן לסגת לטיעון הבא – שאם ישראל חטפה אותו ומחזיקה אותו ומשתיקה זאת, יש לה סיבות טובות וחשובות לעשות כך, שאחריהן אין להרהר. אלא שאני דוחה את צורת המחשבה הזו. אני רואה זאת כחובתי האזרחית להרהר אחרי מעשי השכירים שלי ומניעיהם, ולדרוש מהם בתוקף דין וחשבון על המעשים המבוצעים בשמי.

ייתכן, כמובן, שאבו-סיסי הוא יורשו של יחיא עייאש, ושהוא היה באוקראינה בניסיון לארגן את הצפת ישראל בוודקה מורעלת, כלות מתפוצצות או עוף קייב שהוכן עם מרגרינה במקום חמאה (האופציה המסוכנת מכולן, כמובן). איכשהו, אני בספק. אם פעילותו של האיש היתה מסכנת חיים, היו פשוט הורגים אותו. מעצרו נועד לאחת משתיים: או לחלץ ממנו מידע כלשהו, או להפעיל לחץ על מישהו אחר.

בכל מקרה, חטיפתו של אדם במדינה זרה והחזקתו בשושו היא מעשה פסול. אם יש סיבה לחטיפתו והחזקתו – תגידו. אם אין, שחררו את הבנאדם ותנו לו לחיות את החיים שלו בשקט, בלאד.

ובנימה מסתורית זו נחתום כאן ונתפנה לעבודה (שאת הכסף תמורתה אני לא יכול לקבל עקב עיקול של מס הכנסה, מה שנותן לי תירוץ להזכיר לכם את כפתור התרומות, שבכוחו המאגי והמצטבר לשחרר עיקולים ולהתיר לי להשתכר למחייתי בשקט יחסי). תודה שטסתם רדיקל מקלדת.