עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הטור הזה לא נכתב בגלל משה סילמן, שלפני הכל אאחל לו, בשעה זו שהוא נאבק לפי דיווחים על חייו, רפואה שלמה וגם פרנסה. הטור הזה החל להיכתב אצלי בראש הרבה קודם, בעצם מתחילת עונת המחאה הנוכחית, אבל אין לכחד שמעשהו המזעזע של מר סילמן דרבן להעלות את הדברים על המסך.

נתעלם לרגע משלל הטוקבקיסטים ובעלי הטור למיניהם שכבר החלו לזרזר שסילמן אשם בתוקפנות נוראית, ש"אולי נפטרנו בזול מפרזיט" וש"עכשיו הוא יקבל 80% נכות מבט"ל וככה בכלל ייצא מורווח" (והו, הלוואי שאפשר היה פשוט להתעלם מהם). בניכוי אלה, הרי שהתגובה הרווחת (לפחות אצלי בפיד), מעבר כמובן לזו הרגשית והנחרדת, עסקה בעיקר בכך שזו "עוד הוכחה שביבי צריך ללכת הביתה"

ובכן, היות שמובטחני כי קוראיי הנאמנים (ואפילו המזדמנים) לא יחשדו שיש לי ויכוח כלשהו עם האמירה דלעיל, ארשה לעצמי לומר שבמקרה של סילמן – ושל רבים מאד וטובים כמוהו – זה לא שייך לביבינוקיו, וגם לא לבובת שר האוצר שטותניץ. כמובן שמדיניותם של אלה רק מחריפה את הסבל, אבל זה לא שייך.

מי שמאמין שהחלפתו של ראש הממשלה המכהן בכל אדם שיש לו או לה ולו אחוז סיכוי להתמנות במקומו (כן, כולל 'היי זאת שלי') תשנה את המצב באופן מהותי שוגה באשליות קשות. במקרה של סילמן, לדוגמא, מדובר בתוצאה של שיטות הפעולה של המוסד לביטוח לאומי שהוטמעו בו עוד בימי מפא"י הקשוחים, בהם עצמאים נחשבו לאויבי החברה ולעושקי הפרולטריון.

שום ראש ממשלה אינו יכול סתם כך לשנות זאת. וגם חוק כשלעצמו לא יעזור. צריך ראש ממשלה ושר אוצר שמוכנים ללכת למלחמה בפקידי האוצר (על זה ועוד שלל דברים אחרים), צריך למנות מנכ"ל ביטוח לאומי שמתמנה בידיעה שתפקידו לבצע מהפכה אדירה במוסד, וצריך בנוסף לכל אלה גם חקיקה מתאימה. מי שרואה את שלי, מופז, יהיר לפיד או כל אחד אחר מימין לדב חנין (שהוא, כמובן, חסר כל סיכוי להיבחר אפילו כשר, לא כל שכן ר"מ) עושה אפילו חלק מזה חי בלה–לה–לנד.

בדרך כלל, בדמוקרטיה, חלק גדול מהעוולות והבעיות ניתן, להלכה לפחות, לתיקון באמצעות הקלפי. בישראל, שהיא דה–כמו–קרטיה, זה כבר הרבה מעבר לזה. החלפת השלטון לא תעזור במאום. יש להחליף את המשטר.

לא, זו אינה קריאה לביטול הציונות. אני, ואת זה אולי קשה יותר לקלוט מקריאה חטופה בכתביי, דווקא בעד מדינת לאום עברית. אני אמנם חושב שאיחרנו את הרכבת להציל אותה, אבל הטור הזה לא עוסק בסכסוך, אז נעזוב את זה לפעם אחרת. לא מדובר גם בקריאה לצאת לרחובות ולהתחיל לירות חלילה בנציגי המדינה.

אז מה כן? האמת שיש לי רעיון מוצק, אבל לצערי לא מצאתי מי שירוץ אתי עליו. לא שאני מאשים אותם – ייתכן שבסירובם הצילו אותי מעצמי. בכל מקרה, בעוד שאני מוכן להסתכן למען המאבק ואפילו להישיר רומח אל טחנות רוח או להסתער כמעשה הפרשים הקלים, אני לא מוכן להיות זה שצועק "אחריי" ומגלה שהוא רץ מול פלאנקס האויב לגמרי לבדו. גם לי יש ילדים שצריכים את אבא שלהם יותר משהם צריכים שהוא יציל את מדינת ישראל – במיוחד שלאבא שלהם יש אזרחות אמריקאית. בנוסף לזה, אני גם חייב לומר שאני ממש לא רואה בעצמי מנהיג אידיאלי לדבר שכזה. יש לי, כמו שאמר החכם לי קאו, פגם קל באופיי. או כמה.

ואם נחזור לעניין: השילוב של חוק ההסדרים המתועב, תקנות שעת חירום הפשיסטיות וירושות נוספות מהכיבוש הבריטי כמו "פקודת המסים: גבייה" שמאפשרת למדינה להחרים לנו את כל רכושנו בלי אפילו לעבור בבית המשפט לצורך זה, הופכים את מה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית" לבדיחה עלובה.

המדינה הזו, שחוקיה ודרכי פעולתה הורכבו טלאי על טלאי, ובמקרים רבים באופן ומתוך כוונה אנטי–דמוקרטיים במהותם, הורגת אותנו הן במדיניות החוץ–ביטחון שלה והן במדיניותה הכלכלית. היא עושה זאת מבחירה, מתוך שיטה, ושום דבר לא ישנה אותה חוץ משביתה איטלקית של הפראיירים – לא אלה שמתעקשים להמשיך לשרת בכנופייה ששולפת ילדים ממיטותיהם בשלוש בבוקר, אלא אלה שסתם עובדים, משלמים מסים, מייצרים למדינה את ההייטק שהיא נורא אוהבת להתגאות בו ופשוט רוצים לחיות כמו בני אדם. המדינה ומנגנוניה הם האויב הכי גדול שלנו והסכנה הכי גדולה לשלומנו. הם ולא החמאס. הם ולא חיזבאללה. הם ולא הגרעין האיראני.

זה שרוב העם עדיין מסומם, מפוטם ומבוהם מכדי להתנער מחרגונו ולעלות על הבריקדות אינו סיבה שאנשים שכן מבינים את חומרת המצב לא יעשו מעשה. אף מהפיכה גדולה בהיסטוריה לא הותחלה על ידי רוב העם. לא הצרפתית, לא הרוסית, לא הסינית ואפילו לא מהפכת הקטיפה וכיוצא בזה החלפות משטר פחות עקובות מדם. תמיד חייב להיות קאדר מהפכני שימשוך את העסק קדימה, שידליק את הניצוץ הראשון.

ואל חשש – אם אכן ייעשה מעשה ויהיה לי למי להצטרף במרי אזרחי מוכרז שכזה, הרי שכמו בכל מהפכה מוצדקת, שלטון הרשע ייתן לנו בעצמו את הניצחון. במיוחד אם נקפיד על מרי אזרחי לא–אלים, הוא כבר יהפוך אותו (למרבה הצער, אבל באופן די בלתי–נמנע) לאלים, גם אם רק מצד אחד, וזה בסופו של דבר יעיר גם את הישנים. ועל כולנו, או אפילו רובנו, או גם מיעוט גדול מספיק – הם לא יכולים. השאלה היא רק אם אנחנו רוצים. לי, כאמור, יש גם אופציות אחרות. לא שהן נראות מי יודע מה מפתות בימים אלה, אבל נראה שהנשר ימשיך לדאות גם אחרי שהצבי מוכה הכלבת יתקע סופית את קרניו בעץ.