עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

כנראה שלא מספיק ששופט מבטיח ביותר התפטר במחאה על העומס הבלתי נסבל המוטל על המערכת. היינו צריכים ששופט יתאבד בשביל שיתחילו לדבר על זה – וגם אחרי זה הנושא נדחק מהר מאד לקרן זווית. נגיע מיד לסיבה לכך.

השופט מוריס (משה) בן-עטר, מבית משפט השלום בירושלים, התאבד לאחר שתוך חודש ננזף פעמיים על שהוא גורם לסחבת בעבודה ואוים בהפניה לנציב תלונות השופטים, תוך שנרמז לו שכדאי שישקול "יציאה מהמערכת". אמנם השופט בן-עטר היה יכול להתפטר כדי להימלט מהלחץ הבלתי נסבל, אבל מצד שני בגיל 59 קצת קשה לוותר על חלק נכבד מן הפנסיה ולחזור לשוק הפרטי, במיוחד אם על הרקורד שלך יש כוכבית של "הופלט ממשרת שופט עקב אי-עמידה בעומס". לא בדיוק מה שמשרדי עורכי דין מחפשים.

על פי עדותו של מנהל בתי המשפט, משה גל – שגם לו על פי המשפחה היה חלק במירור חייו של המנוח, ואשר מונה לתפקיד אחרי שהנשיאה דורית בינוניש, בצעדה הראשון בתפקיד, דחקה מהתפקיד את העילוי בועז אוקון – בן-עטר דווקא עבד קשה, והתעמק בכל תיק. מה שהוא לא עשה זה שני דברים: האחד היה הדרישה מכל שופט "לחסל" לפחות ארבעה תיקים ביום (דבר שקשה לעשות אם אשכרה מתעמקים בתיקים), והשני היה הלחץ לשלוף מהתחת מאות עמודים של פסק דין על כל תיק בן אפסיים. הדרישה הראשונה  היא ניסיון להתמודד עם הכשל המובנה של השיטה הקיימת, והשני ניסיון לכסת"ח פסקי דין מופרכים על ידי הקדמת תשובה לכל צל של ערעור, כמו לדוגמא באמירה ההזויה ממשפט רמון, לפיו "לא יכול להתקיים מצב של פלירטוט אם שני הצדדים לא יודעים זה את שמו המלא של זו".

מערכת המשפט הישראלית היא אחת העמוסות בעולם. על כך אין מחלוקת. הן משה גל עצמו הודה בכך באמרו "מערכת המשפט בישראל היא מהעמוסות בעולם, בישראל יש רק כמחצית מכמות השופטים הדרושים ולעומס יש מחיר" ולא פחות מאשר גאון הדור המשפטי, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק אמר שהעומס המוטל על שופטי ישראל "לא אנושי". יש כ-550 שופטים בישראל (נכון ללפני שנתיים. המספר לא השתנה מהותית מאז), המטפלים בלמעלה ממיליון תיקים בשנה. בחישוב פשוט, בניכוי שישי שבת בלבד, בלי חגים ובלי פגרות, זה יוצא ממוצע של שמונה תיקים ביום. אחרי הפגרות והחגים אנחנו מגיעים ליותר מעשרה תיקים ביום. ואם נזכור ששופטי מחוזי (שלא לומר עליון) שומעים הרבה פחות תיקים משופטי שלום, אנחנו מגיעים למספר מפלצתי לגמרי של תיקים ביום עבור שופטי שלום. כדי לעמוד בעומס, דרושה הכפלה של מספר השופטים, וכן אמצעים נוספים, כמו שימוש בעורכי דין לבירור תיקים של תביעות קטנות והפניית כמות נכבדה של תביעות אזרחיות לגישור, גם כן אצל עורכי דין פרטיים שיוסמכו על ידי בתי המשפט.

לאור העובדה הזו, אין פלא שכל מי שמגיע לראשונה לאולם משפטים בארץ נדהם לראות שופטים שיושבים בדיון חמישי או עשירי בתיק נתון ועדיין אין להם מושג מי נגד מי, למה וכמה – וכדי לשמור על שמץ של סמכות וכבוד כלפי העורכים ובעלי הדין, הם מעמידים פנים בתוקפנות ובשרירותיות שיש להם, ופשוט ממציאים דברים. כל סניגור יכול לספר לכם אינספור סיפורי זוועה על שופטים שמדברים שטויות, מפגינים חוסר התמצאות מוחלט בחומר – ומגיבים בזעם ובנקמנות כלפי מי שמעז להעמיד אותם על טעותם.

אבל ההתנהגות הזו היא רק סימפטום, תגובת אנוש ללחץ ולעומס – והלחץ והעומס האלה הם לא מקרה. הם לא תאונה. זהו מצב מכוון שנועד ליצור מערכת משפטית חלשה, לא ערוכה, שנאלצת ברוב מכריע של המקרים ליישר קו עם התביעה – אותה תביעה שהמערכת כולה משוחדת לטובתה (כפי שהוכח מעבר לכל צל של ספק כשהנשיאה דורית בינוניש קבעה כי מועמדים לעליון שמגיעים מהמחוזי או מהאקדמיה (או, במקרה היחיד שמוכר לנו, מהשוק הפרטי) ייאלצו לעבור תקופת מבחן של חצי שנה, ואילו מועמדים שמגיעים מפרקליטות המדינה, כלומר מהתביעה הכללית, לא יחויבו בתקופת מבחן שכזו. תחשבו על זה רגע: מי שכבר הוכיח יכולת שיפוט ומזג שיפוטי הוא חשוד ודורש תקופת מבחן. מי שמעולם לא ישב על הכס ובילה את כל חייו בתפישת עולם של תובע – הוא מוכן בוודאות לתפקיד של שופט, שכל תכליתו לשמש בורר בין התביעה להגנה. זה, כאמור, לא מקרה.

אז ברוב מכריע של המקרים, השופט הכורע תחת העומס, שאינו מסוגל כלל לרדת ברצינות וביסודיות לעומק העניין הנדון, ונמצא תחת לחץ מתמיד "לחסל תיקים", נאלץ לקבל את הגרסה של הצד העדיף מבחינת משאבים, שבכוחו להטביע את בית המשפט בהררים של מלל וראיות (אמיתיות או מפוברקות, לא חשוב, שהרי כאמור, אין לבית המשפט היכולת לבדוק לעומק). לעומת זאת, במה שנראה כמו פרדוקס אבל גם הוא מצב עניינים מכוון, באותם מקרים נדירים יותר שבהם הנאשם או הנתבע מגיעים מהממסד או מגופים כלכליים רבי עוצמה, הרי שהם הצד בעל המשאבים העדיפים, היכולת לתמרן, להתיש ולהלך אימים, ואז הם אלה שבית המשפט עומד מולם חסר אונים. נכון, לא תמיד זה עובד, ולא כל השופטים רשעים המשתפים פעולה עם הקנוניה, ובתיקים שהם ממש בעלי פרופיל גבוה מקדישה התביעה את מיטב כוחותיה למאבק ומהווה יריב שקול גם לנאשם כמו הירשזון, בניזרי, או אפילו לולמרט. אבל ברוב המקרים, זה מה שקורה.

זו הסיבה שמשאירים את מערכת המשפט חלשה, וזו הסיבה שמשאירים את המשטרה בלי משאבים שיאפשרו לה לא לגייס כוח אדם ראוי ולא להעמיד תשתיות טכנולוגיות ומערכתיות ראויות. כי לא רוצים שלחוק יהיו שיניים חדות מדי. את בית המשפט משאירים חלש כדי שלא יוכל להתנגד לגחמות התביעה ולמניפולציות של פרקליטי הצמרת, ואת המשטרה משאירים חלשה כדי שלא תוכל להתמודד כראוי עם הפשע המאורגן ועם תאגידים העוברים על החוק.

ההטיה המובנית לטובת התביעה, אגב, היא גם הסיבה שבישראל שוטרים אינם נענשים על מנהגם לשקר במצח נחושה בבית משפט. אדם מן הישוב שיעלה ויעיד עדות שקר שתיחשף, ימצא עצמו עומד לדין על עדות שקר. שוטר יכול לשקר בבית המשפט, למצוא את השקר שלו מופרך ונחשף קבל אולם ומלואו (אולם בא' בכוונה) – ולא יקרה לו דבר וחצי דבר. כי למערכת המשפט אין אינטרס לחבל בשיטה הזו.

לכן, למרות התאבדותו של כבוד השופט משה בן עטר ז"ל, ולמרות ששופט מהמבטיחים שהיו, כמו ישגב נקדימון, פרש מהכס לאחר חצי שנה בלבד בתפקיד אחרי שהבין איזה משחק מכור זה ואיך למערכת אין כל כוונה לאפשר לו לעשות עבודה ראויה, המערכת מושכת בכתפיים וממשיכה הלאה. אמנם בינוניש הודתה אז ש"העומס על השופטים בישראל יוצא דופן בקנה מידה בינלאומי, וכדי לעמוד בנטל נדרשים השופטים לעבוד בלילות ובשבתות. זה מאוד קשה ותובעני וגם התנאים הפיזיים קשים". אבל בפועל היא לא עשתה דבר לתיקון המצב, ואפילו חסמה למשך זמן מה את מינויים של כמה עשרות שופטים – עשירית בלבד ממה שהמערכת באמת צריכה, אבל גם זה משהו – בכדי לוודא שתהיה לה שליטה מלאה בזהות הממונים.

כשקורה אסון תשתיות כזה או אחר שגורם להרוגים אז המערכת, שבאופן עקרוני אינה רוצה בהרוגים המקוממים עליה את ההמונים, מזדרזת לתקן את הליקוי, אותו לא תיקנה לפני כן מחמת העצלנות והנרפות והאינטרסים הכלכליים. אבל במקרה הזה לא מדובר בבאג, מדובר בפיצ'ר מכוון שעושה את תפקידו בצורה מצוינת, ולכן אין כל לממסד כל אינטרס לטפל בעניין. לא זו בלבד, אלא שבכל פעם שקם שר משפטים שאיים לשנות את המצב, דאגו להיפטר ממנו. פעם ראשונה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, פעם שלישית – תבנית מובהקת.

אמנם ההמונים בתוניסיה ובמצרים הראו לנו רק לאחרונה שאפשר להכריח ממסד לפעול נגד האינטרס שלו, אבל בשביל זה להשקיע זמן, להסתכן באיבת המערכת ולפעמים גם לצאת לרחוב, ומי שיעשה את זה עלול להחמיץ "האח הגדול".

ומלה קטנה לסיום: מילא, חרפת הנשיא בינוניש, שהגעת להספיד את השופט המנוח בן-עטר למרות שאיש מבני משפחתו לא ביקש, לא הזמין ולא רצה בכך. אבל לנצל את הבמה בבית העלמין כדי לסנגר על המערכת הרקובה שלך ובכך בעצם להאשים בעקיפין את המת שסיבת התאבדותו המוצהרת אינה נכונה או ראויה? אין לך שמץ בושה, פוליטרוקית עלובה שכמוך? מכל הדברים הרעים שאפשר להגיד על אהרן "הכל שפיך" ברק, העובדה שכפה עלינו את האישה הזו כיורשתו היא ללא ספק החמור מכולם.

הערה מנהלית: הפוסט הזה התעכב בשל צירוף של שלושה דדליינים, פלוס חובות משפחתיות של סוף השבוע. אתכם הסליחה. הפוסט הבא, שיהיה על מהפכת מצרים (כולל וידאו של שיר השנה) יעלה בשאיפה הערב או לכל המאוחר מחר בבוקר, אלא אם כן יקרה משהו מרעיש קודם.

הערה 2: התקבלו שתי תרומות נוספות בקרן לכלכלת קדם וכרמל. החתום מעלה מודה לתורמת ולתורם הנדיבים.

הערה 3: היות שאתם מוזמנים לשלם בשביל הפוסטים האלה (לא, לא לשלם במובן המשפטי, מר שטייניץ; הסר טלפיך מהתרומות שלי!), מן הראוי שתהיה לכם מלה בנוגע לנושאים הנדונים. אז מי שרוצה לבקש פוסט בנושא מסוים מוזמן בחפץ לב לעשות זאת. אני לא מבטיח להיענות לכל בקשה, אבל כל בקשה תישקל בכובד ראש. אם אתם בין אלה שתרמו (ואתם ואני יודעים מי אתם, כך שאין צורך להזדהות כתורמים בתגובה שבה הבקשה, אלא רק בשמכם כמו כל מגיב אחר) – לבקשתכם יהיה משקל עודף, כמובן.

מערכת המשפט רשמה השבוע שתי נקודות קיצון, אחת לשבח ולתהילה ואחת לגנאי ולבוז. נתחיל בחדשות הטובות:

כבוד אנסי הולך לכלא. אין אפשרות אחרת. בית המשפט לא יכול לדחות בצורה מוחלטת כל-כך, אחת לאחת, את כל טענותיו של הנאשם, להרשיע אותו בשני סעיפי אינוס, שני סעיפים נוספים של תקיפה מינית, וכן בשיבוש הליכי משפט, לקרוא לו שקרן במפורש, ולא לשפוט אותו למאסר של כמה שנים טובות. זה יהיה נלעג עוד יותר מתנודות היו-יו של הפרקליטות, שהכינה טיוטת כתב אישום על אונס, ואז ניסתה לסגור עם קצב עסקה מופחתת במידה שערורייתית, ואז חזרה לאישום באונס רק בלית ברירה, אחרי שהאידיוט ויתר על האפשרות שנתנו לו לצאת מזה כמעט ללא פגע.

מישהי בפייסבוק אמרה לי היום שהיה נדרש לשופטים אומץ רב יותר שלא להרשיע. אולי יש בזה משהו – נוכח הררי הראיות, אולי בעצם מדובר היה בחוצפה ולא באומץ לו היו עושים כך – אבל גם להרשעה כה חד משמעית דרוש אומץ. אומץ להרשיע לא רק את קצב, אלא את כל מי שנתן לו להגיע רחוק כל-כך, כולל את הפרקליטות שכמעט נתנה לו, כאמור, לחמוק מעונש.

בכל מקרה, ההרשעה מסמנת יום שמח, ולא כמו שאמרו כמה יום עצוב למדינת ישראל. השררה, מטבעה, מושכת אליה סוציופתים ונבלות משלל סוגים. כמו העניים, הם תמיד יהיו עמנו, לפחות כל עוד לא תחול אבולוציה מאד רצינית בטבע האנושי. האתגר היחיד שנותר לנו הוא לתפוס אותם בקלקלתם, ולהענישם. זה מה שעשה בית המשפט ויותר מזה אי אפשר לבקש. זאת אומרת, אפשר הכל, אבל לעזור זה לא יעזור.

אז זה היה האור. החושך בא שלשום, בעת שבית משפט אחר, נמוך יותר בערכאתו למרבה השמחה, החליט להפוך עניין מנהלי להצהרה פוליטית – הצהרה של דיכוי ומשטמה. נורי אל-עוקבי, תושב לוד ופעיל בולט לזכויות הבדואים בישראל, מנהל מוסך ברחוב החשמונאים בלוד זה למעלה מארבעים שנה. יש לו אישורים מהמשטרה, מכבי האש, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הפנים שהכל במוסכו תקין ועומד בדרישות השונות. מה שאין לו זה יחסים טובים עם העירייה, אולי בגלל שהעירייה נוטה להרוס את בתי הערבים בעיר ונורי, שכבר גורש פעם אחת מאזור הולדתו שבנגב, קצת רגיש לעניין. אז העירייה משחקת איתו במשחקי ניירת, פעם מעניקה רישיון ופעם שוללת. וכך הגיע נורי אל-עוקבי לבית המשפט בעוון המעשה הנורא של המשך ניהול מוסכו למרות החלטתה השרירותית של העירייה להפקיע את רשיונו.

נורי לא נורא התרגש, וכבר סיכם עם התביעה על שישה חודשי עבודות שירות, אותם היה אמור להעביר בעבודה בבית תמחוי ברמלה. אבל לחרפת השופט זכריה ימיני זה לא נראה. אז הוא דחה את עסקת הטיעון והטיל על אל-עוקבי חודש אחד נוסף של מאסר, כדי למנוע אפשרות להמיר את העונש בעבודות שירות. בנוסף הטיל חרפתו על נורי האמיץ קנס של ארבעים אלף שקלים, או ארבע מאות ימי מאסר תמורתם. היות שחרפתו יודע שאין לאל-עוקבי ארבעים אלף שקל לשלם, הוא בעצם גזר עליו ביודעין 20 חודשי מאסר בפועל. וכדי להסיר ספק באשר למניעיו, הודה בהם חרפתו בגלוי, וציין בהערות גזר הדין שהוא עושה זאת "כדי להעביר מסר לפזורה הבדואית". גם לעיכוב ביצוע גזר הדין סירב השופט הגיבור, אלא אם כן יפקיד הנאשם 30 אלף שקל. היות שגם סכום לא היה מצוי בידו, הובל אל-עוקבי מיד למאסר.

השימוש במשפט הפלילי והאזרחי בכדי להטיל אימה על מתנגדים פוליטיים מוכר יותר ממשטרים קצת יותר אפלים משלנו, כאלה שעוד פחות משתדלים להיראות דמוקרטיים. בבלארוס זה ספורט לאומי, וברוסיה רק לאחרונה עשו את זה שוב לאיל הנפט מיכאיל חודרקובסקי. קיים חשד רציני שבשבדיה עשו את זה, בלחץ אמריקאי, למייסד ומפעיל ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג'. אבל גם במקרים אלה עדיין מעמידים פנים שהחוק שלכאורה הופר הוא בראש מעייניה של מערכת המשפט. האמירה שמחמירים בדינו של אדם במשפט בעניין מנהלי כדי להרתיע אותו מפעילות פוליטית מייצגת, לפחות בישראל, שיא חדש של חוצפה ושלב חדש במלחמה נגד כל שמץ של דמוקרטיה וזכויות אדם בה.

כפי שאמר לי יוסי שליו בטוויטר, ייתכן שצריך להודות לחלאה בגלימה על שהיה כה גלוי לגבי מניעיו, שכן אם בית המשפט במחוזי שידון בערעורו של אל-עוקבי יהיה אמיץ דיו להודות בסרחונו של חבר בגילדת המשפט כפי שהיה מוכן לחשוף את ערוותו של נשיא לשעבר, הרי שהחלאה בגלימה הושיט לאל-עוקבי ניצחון בטוח מן הצדק בערעור. השאלה היא כמה זמן תצליח המערכת להשאיר את נורי הגיבור בכלא עד שזה יקרה. לפחות אין להם עכשיו שביתת פרקליטים להסתתר מאחוריה – אלא אם כן יתברר במהירות שיא המובן מאליו, דהיינו שהאוצר, שסירב לחתום על העיסקה שסיימה את השביתה, גם לא יעמוד בה, ולכן העיסקה השביתה תחודש – ואז, אם כך יקרה, בניגוד לכל מיני אחרים שרצחו או אנסו או התעללו מינית בילדים, הוא כמובן לא ישוחרר רק בגלל שפרקליט לא הגיע לדיון

לסיכום, עם כל השמחה על פסק הדין נגד אנסי, נראה שאין מנוס מלהחיל על פסק דין זה את דבריו של סיק-בוי מ"טריינספוטינג", ולאבחן זאת כ"nothing more than a blip in an otherwise uninterrupted downward spiral", ובעברית: לא יותר מהבלחה במה שמלבד זאת מהווה סחרור בלתי מופרע כלפי מטה.