ובכן, קינדערלך, כאשר הבטיחותיכם, יש השבוע הרבה מאד אקשן ובשר לנעוץ בו ת'שיניים בפרשה, עד כדי כך שההערות על שאר אירועי השבוע החולף יידחו לרשימה נפרדת בערב (בשאיפה). שמות, מאמצע פרק ל' עד סוף ל"ד.  

אני אפילו לא הולך להתעכב יותר מדי על הופעתו המיתולוגית של קנה הבושם (הוא הקנבוס המקראי, הוא הקנביס), או על המשפט הידוע, שאפילו הולחן במערכת הבחירות האחרונה של עלה ירוק תחת הכותרת "שיר הלבונה" בידי יואב לוי) "ויאמר יהוה אל משה: קח לך סמים", נסתפק באזכור שזה שם, על התחלת הפרשה, כשבמה שנראה כהמשך להוראות האינסופיות של של הרכבת המשכן, אדושם מלמד את מושון איך להכין את המשחה המיוחדת למרוח בה את כלי הקודש, ואת קטורת הסמים שמבעירים בחדר בשביל לעשות ריח נעים לזיונים. 

 
הזכרנו את העובדה? נדליקה ג'וינט וירטואלי ונעבירנו סביב. השבח לג'ה. גם כן נציין לעצמנו שלמרות הניחוח השאנטי, אדושם שוב מביא בבריונות עם איומים ברצח על כל מי שיפר את הפולחן המדוקדק (והאנאלי משהו) שהוא קבע. פה אנחנו רואים, כמו בכל-כך הרבה מקרים, שהפולחן, שמטרתו לסייע לאדם להתאחד עם האל, מנכס לעצמו קדושה משל עצמו ובסוף רק מפריע. כמו שתכליתה של כל ביורוקרטיה היא לשרוד ולגדול.

 
אגב קטורת הסמים עצמה, ראוי בנקודה זו לציין שהיא הייתה מורכבת ממספר חומרים, שחלקם כשלעצמם מסריחים במידה ניכרת. מכיוון שאין להניח שריחה של התערובת היה מצחין, יש בזה אמירה מעניינת ומועילה על טבען של תערובות מוצלחות ומרכיביהן.

 
אחרי שהוא גומר לתת לו את כל ההוראות ומזהיר אותו לשמור את השבת, אדושם נותן למושון את הסט האורגינל של לוחות הברית כתובים באצבע אלוהים. אני מודה שזה מזכיר לי מצד אחד את האצבע של אי.טי, ומצד שני את רובין וויליאמס בתפקיד מורק שותה כוס מים באמצעות האצבע. אבל זה כמובן מצביע בעיקר עליי ועל מאגרי ההשראה הילדותיים והדלוחים שלי, ולא על פגם כלשהו בהדרו של הפסוק.

 
בינתיים, במחנה ישראל…
 

מושון בטח נהנה נורא לתפוס דיבור צפוף עם "אין עוד מלבדו", אבל העם בינתיים נקעה רגלו. בניסוח שכמעט היה עובר חלק ברחוב הישראלי של ימינו, באים נציגי הקומץ לנציג ההנהלה ואומרים לו פחות או יותר כך:

 
"צ'מע, אנחנו הבטיחו לנו אלוהים ואנחנו רוצים אלוהים. אח'שך הזה הבטיח לנו אלוהים, גרר אותו לפה ועכשיו לא ברור מה נסגר איתו ("לא ידענו מה היה לו"), אז תארגן לנו אלוהים למה אנחנו לא רגועים פה".

 

אז אהרל'ה נכנע די בקלות ללחץ החברתי (זה בטח הוא בגלגול מאוחר יותר שזרק את הלוקס לכינרת, וזה, אתם מבינים, הכוהן הגדול הראשון שלנו, שלא נדע) ואמר להם "טוב, אם תצליחו לשכנע את הנקבות שלכם שיוותרו על העגילים והנזמים, אני אעשה לכם אלוהים משהו גוטע". הוא מהמר שזה לא יעבוד, אבל שוגה בהערכת העוצמה של ההיסטריה הדתית שפשתה במחנה. בלית ברירה, הוא מתיך את הזהב ועושה להם את הדבר הראשון שעולה לו לראש בתור אלוהים – עגל. למה? כי הוא פאקינג מצרי וזה מה הוא יודע, למי שעוד היה ספק שהפולחן שלנו שואב בצורה כבדה מהדת המצרית.

 
אדושם חוטף פה קריזה על העם, למרות הסיבות המובנות מאליהן שמיד יפורטו להלן, ורק נזכיר שהוא אומר למושון, במניפולציה שכל הורה מכיר, "לך רד כי שיחת עמךָ". יעני כמו שאני אגיד לנירית "הילד שלך עושה פדיחות. (הילד שלי, לעומת זאת, מקבל ציונים גבוהים)". אני לא מאמין שלאורך 2000 ומשהו שנה של יהדות סרקסטית לא היה איזה רש"י או רד"ק, שהיה בו בזמן גם אבא לדרדק, שיעיר על זה.

 
וכאן אנחנו מתכבדים להעביר את שרביט המדרש למרצה האורחת, הרבעצען נירית אום-קדם, שתחיה.
 
ותאמר הרבנית:
 

הפרשה עומדת בדמיון מביך לפרשות שלפניה. בפרקים הקודמים נתן אלוהים הוראות מדויקות ומפורטות, שעיקרן: כיצד להמחיש את קדושתו בזהב ובחומרים יקרים. מרכיבי המשכן עשויים בחלקם מזהב, בגדי הכוהנים עטורים אבנים יקרות… אלוהים ממחיש את עצמו עבור העם בזהב! אלוהים רוצה זהב! אחרי כל ההוראות האלה, פלא שבני ישראל עשו את החיבור בין אלוהים לזהב והשתחוו לעגל זהב? מה שהם לא הבינו זה קו דק מאוד (לפחות מבחינת תפיסתם הקו היה דק מדי) בין עשיית 'אביזרי משכן' מזהב לבין עשיית פסל מסכה מזהב. החיבור בין דת לחומרנות הגנדרנית הוא חיבור שנשאר קיים – ונשאר בעייתי.
 

 
סיפור העגל הוא מעין המשך, או וריאציה נוספת, של סיפור המבול וסיפור מגדל בבל. האנשים 'קופצים מעל לפופיק' וחורגים מתחומם, אלוהים מראה להם את מקומם בעונש )מציף את הארץ ומכחיד את הדור, הורס את המגדל, נוגף בעם כעונש על מעשה העגל) – ואז קובע תנאים חדשים לקשר בינו לבינם (מתיר להם לאכול בשר אחרי סיפור המבול, בולל את לשונותיהם "הפרד ומשול" אחרי סיפור מגדל בבל, קובע כי ייראה בדמות ענן, כלומר בדמות ויזואלית, אחרי מעשה העגל). התנאים האלה הם תמיד ממקום של ירידה רוחנית עבור האדם, שלא עמד בדרגה הרוחנית הקודמת, ומתוך ריחוק גדול יותר בינו לבין אלוהים:
 

* ביום היבראו – האדם הוא צלם אלוהים, לא פחות. זו דרגה גבוהה מאוד של קירבה לאלוהים.
 

* אחרי המבול – אלוהים מגדיר מחדש את הברית בינו לבין האדם יותר כברית של חסד ופחות כברית של שיתוף פעולה. אלוהים היה רוצה שהאדם יהיה צמחוני ורחום כלפי כל בעלי החיים, עכשיו הוא מתיר לו לאכול בשר ולחיות בברבריות המסוימת שלו, משל היה אחת החיות הטורפות האחרות, ובקשת-בענן הוא מבטיח שעקב חולשתו הוא סולח לו על כך.
 

* אחרי מגדל בבל – האדם אינו מסוגל להיות 'כולם כאחד' כמו אלוהים המונותאיסטי ולהישאר צנוע ומוסרי. האדם יהיה מפורד ומפולג ומסוכסך, מה שמומחש בבלילת הלשונות.
 

* אחרי מעשה העגל – האדם – הפעם מדובר בעם העברי – אינו מסוגל לעמוד בתפיסה המופשטת של אלוהים. מעשה העגל מוכיח שהוא עוד נוטה לעבודת אלילים, כלומר שהוא זקוק לדמות ויזואלית של האל. אז אלוהים משלים עם זה ברמה מסוימת (אם כי בנטייה הזאת הוא ימשיך לנסות להיאבק לאורך ספר מלכים.). אגב עגל – מעשה העגל מוכיח לכל מי שצריך את עוצמת ההשפעה המצרית על התפישה הרוחנית של העם.
 

אגב ספר מלכים – המלך הוא עוד פשרה גדולה. העם לא מסתפק בהיותו צאן מרעית האל, וזקוק לנציג גשמי וקבוע בדמות מלך "ככל העמים".
 

* ולבסוף, אחרי תום תקופת התנ"ך – התקשורת בין אלוהים לאדם יורדת עוד בדרגה כשאלוהים מתחיל להסתיר את פניו ולא מדבר עוד אל האדם.
 
  
ואדעך בשם – "לדעת" בתנ"ך יש שתי משמעויות: לדעת במובן של יחסי מין, ולהכיר. כשאתה מזיין מישהו אתה ממלא אותו ובאופן סמלי אתה מכיר אותו לפני-ולפנים. לזיין לא במובן השוויוני, אלא במובן שיש צד פעיל וצד סביל. בעולם המושגים של התנ"ך, אישה לא יכולה לדעת גבר והומו סביל לא יכול לדעת הומו פעיל. ולזיין זה גם משמעות של "לסמן", וכאן זה מתחבר עם עניין הידיעה בשם. לסמן מישהו או משהו = לתת למישהו, או למשהו, שם. להכיר מישהו לפני-ולפנים, לסמן אותו, מאפשר לך לתת לו שם. לאלוהים מותר לדעת אדם, למלא אותו, להכיר אותו לפני-ולפנים (לדעת מיהו ומהו), לקרוא לו בשם ולתת בו סימן. לאדם אסור לדעת את  אלוהים, כמובן, זאת עמדה עליונה מדי מבחינתו. ולכן אלוהים לא נותן לנו לדעת את שמו.
 

אלוהים עושה זאת למשה. הוא יודע אותו, ואומר לאחר מעשה כי משה מוצא חן בעיניו. פניו של משה קורנות כשהוא יורד מההר, מהותו של אלוהים ממלאת אותו לאחר מעשה האהבה שנעשה שם למעלה עד שהיא קורנת ממנו. אדם וחווה כיסו את אבריהם המוצנעים לאחר שאכלו מתפוח הידיעה, ידיעת המין. עכשיו על משה לכסות את פניו בצעיף. הקרינה חזקה מדי עבור בני ישראל שלא נודעו על ידי אלוהים כפי שנודע משה.
 

ויקנח רבי רחביה ויאמר:
 

דבר ראשון, יש לציין את התנהגותו המתמיהה של משה, ששובר בזעם את לוחות הברית למראה העגל. מה זה ההשתוללות הזו? הרי אלוהים אמר לו מה קורה. לא שזה בא לו בהפתעה. יש להניח שהוא עשה את זה בכוונה, יעני דרמטיזציה של "תראו כמה אבא כועס", וגם כדי להראות להם שהוא אכן הביא איתו מה שאמר שיביא, ואז להגיד "חבל, חירבנתם את זה".
 

דבר שני, שימו לב לדינמיקה של בעל מכה ואישה מוכה שהולכת פה עם אדושם והעם. העם מביא לאדושם את הסעיף, אדושם מגיב באלימות והורג בו, ואחרי זה עושה כל הזמן בריתות חדשות, יעני הבטחות סטייל "מעכשיו הכל יהיה טוב, אני אוהב רק אותך, את יודעת את זה". אחרי שהעם עושה עגל, משה מגייס את הלוויים שמתפקדים כשוטרי המחנה וטובח איזה שלושת אלפים בני אדם, ככה בשביל להרוות את הזעם האלוהי. אחרי זה עושה איתם אדושם, לבקשתו של משה ש"מצא חן בעיניו", ברית חדשה עם הענן וכל זה, למה הוא רואה שבלי ייצוג ויזזיואלי של נוכחותו בקרבם זה לא יעבוד. לקח לנו יותר מ-3,000 שנה, אבל בסוף הבנו את הרמז והתחלנו להסתדר ללא חסותו המגוננת של המאהב האלים שלנו.
 

שיהיה לכם אחלה מוצ"ש שבעולם.