אנחנו, הסמולנים ימח שמנו בעגלא בזמן קריב, אכן לא זוכים לאוויר הצלול והנהדר שממנו אתם, אחינו המתנחלים, ממאנים באופן די מובן להתפנות. אבל עם כל הסימפטיה לכאבכם, זה שאנחנו נושמים עשן ופיח לא אומר שאפשר לחרבן לנו באוזניים בלי תגובה.
 
על מה אני מדבר? על ההתעקשות החוזרת ונשנית שלכם לעוות את העובדות, ההגיון, ואפילו את השפה העברית הדוויה. דוגמא? בבקשה:
 
היום הכריז ראש הממשלה על סגירת רצועת עזה לכניסת אזרחים. מה זעקה מועצת יש"ע בתגובה? "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שרה"מ יהודי מטיל מצור על יישובים יהודיים". האמנם? אז זהו, שלא. באחד באפריל 1982, לאחר שפונו המתקנים הצבאיים מחבל ימית, הוכרזה העיר ימית כשטח צבאי סגור. 19 יום לאחר מכן החל הפינוי עצמו. אז לא פעם ראשונה ולא נעליים.
 
דוגמא אחרת? בכבוד:
 
שלשום קרא ארגון "הבית הלאומי" הנכבד לתומכיו לפרק את מחנה הכוחות שתפקידם יהיה לבצע את פינוי גוש קטיף ויישובי צפון רצועת עזה. "מספיק שכל אחד מהצועדים לגוש ייקח מוט של אוהל", הסבירו שם בהגיון לוגיסטי שאין למעלה הימנו, ובנוסף תרמו גם את הפנינה הבאה: " לפעולה מעין זו יתרונות רבים. ראשית היא פעולה העומדת בכל הקריטריונים של מרי אזרחי בלתי אלים. אין בה אלימות".
 
אה, איך לבשר לכם את זה בעדינות, חבר'ה? לא יודע איך זה אצלכם, אבל בכדור הארץ, חבלה במתקנים צבאיים זה לא "מרי אזרחי בלתי אלים". זה משהו שאם פלסטינים רק חולמים עליו בלילה נוקש השב"כ על דלת ביתם, ואם פלסטינים רק נראים כעושים אותו, דופקים להם קליעי עופרת על מפתן האונה האחורית של המוח. רוצים ללכת ראש בראש עם צה"ל? עניין שלכם. אבל תנסו להעמיד פנים שזה לא מה שאתם עושים. זה, כמו שאמר מייקל קורליאונה, מעליב את האינטליגנציה שלנו ומאד מאד מרגיז אותנו. 
 

ולסיום, שיעור לשון:

"לגרש", פירושו להרחיק מישהו ממך והלאה, בעוד אתה עצמך נותר באותו מקום. נגיד, כמו שגירשו את מחבלי החמאס ללבנון. או כמו שמגרשים גנב שמנסה לפרוץ לבית, או כמו שהספרדים גירשו את היהודים מספרד. לגרום למישהו להימצא קרוב יותר אליך, כמו אבא שמוריד את הילד השובב שלו מהעץ כדי להכניס אותו הביתה עם רדת הערב, אינו גירוש – בוודאי לא כשמפצים אותו ביד נדיבה על כך. לצורך זה יש להשתמש בפועל פ.נ.ה, שלמרבה הצער אינו מתאים באותה מידה לשלהוב יצרים.
 
אז אנא מכם, מספיק. רוצים למחות ולהתנגד, תפדלו. אבל די לבלבל במוח.