ידידי ערן ורד ואני עובדים בימים אלה על כתבת פיצ'ר בנושא גדר ההפרדה. נסענו לכפר בילעין על קטנועי הנאמן ובדרך מהמחסום, בכביש שעולה דרך כפרי הסביבה, הייתי המום ממספר הבורות בכביש. בדרך חזרה כנראה שהייתי המום עוד יותר, היות שלא זיהיתי בזמן את האמא של כל הבורות – משהו באמת עצום, שרוחבו כמעט כרוחב הכביש, אורכו כמעט כקטנוע שלם ועומקו כגובה הברך. איכשהו, בשמש החזקה, זה נראה עד שהתקרבתי מדי כמו עוד אחד הסדקים הדקים שלא צריך לעקוף. בקיצור, כל הגוף שפשופים כואבים וחבורות. אצלי בעיקר שפשופים (למרות שגב תפוס, שהיה כבר על סף שחרור, שב וננעל טוטאל), ואצל ערן בעיקר חבורה רצינית בירך. לא כיף בכלל, וערן החליט שיותר בחיים הוא לא עולה אופנועים וגם התעקש שאכתוב כאן שאני חרא של נהג. האמת שאני רוכב טוב מאד, אבל קצת יהיר מדי, ולמרות שנסעתי מאד לאט שם (30 ככה) כנראה שגם זה היה יותר מדי לתנאי השטח. עובדה.

וכל זה למה? בכלל שערפאת המזדיין השקיע את הכספים בקארין איי במקום בתשתיות. אז אדון עבאס, תתחיל להיטיב עם העם. שמוק.

מה שכן, עשיתי לאיזה ילד פלסטיני את היום כלשקחתי אותו סיבוב על הקטנוע. בגלל המצב המזעזע של הכבישים שם, דו גלגלי זו חיה מאד נדירה בפלסטין.

אני והבן של מוצטפא. מגניב לשמוע ילד צורח בהתרגשות 🙂

חוץ מזה, אני רוצה לפתוח בזאת רשמית את הקמפיין אהוד בנאי לנשיאות המדינה. לא יודע אם הוא רוצה וגם לא מעניין אותי. כשנגיע לגשר נעבור אותו. הגיע הזמן שלתפקיד הסמלי הזה ייבחרו אנשים שמסמלים משהו חוץ מפוליטיקה עבשה. חוץ מזה, אפילו שרית חדד עדיפה על האופציה המובילה כרגע בשוק – פואד בן אליעזר, בכבודו המוגבל ביותר ובעצמו. אז יאללה, אהוד. אנחנו כן רוצים אותך ואל תלך מיד לשומקום.