(02:10) עדכון: הנה הלינק להקלטה של התיבה הקולית שלי, עם מספר הטלפון של אוהד שם טוב וההודעה הביזארית, ברבע לאחת בלילה אמש.

———————————————

אתמול נסענו, אום קדם ואני, לצעדת הגלבוע. בשישי בלילה ישנו אצל אבא שלה, בשבת בבוקר קמנו מוקדם, השארנו את קדם בידיו הנאמנות של סבא איציק ועלינו על הקטנוע. נסענו צפונה בכביש החוף הישן, ימינה בצומת פורדיס ועוד ימינה מיד, ועלינו על הכביש ליקנעם, הידוע בכינויו ואדי מילק. מדובר בנסיעה יפהפיה לשעת בוקר, עם הרים ירוקים מהצדדים, שמזכירים שאולי מדובר בארץ שחציה נגב, אבל הקצה השני פשוט מרהיב.

טוף, ככל שהתקרבנו לגלבוע התחלנו לראות יותר ויותר מאחינו בני עדות המנאייק, שדווקא היו סבבה ורק גילו נכונות לעזור. החנינו את הסוס, קנינו כרטיסים (30 שקל לבנאדם, 25 לחברי החברה להגנת), ועלינו על ההסעה לנקודת הזינוק. אחרי נסיעה של איזה 10 דקות במעלה הגלבוע – רכס שמייצר מדבר צל גשם קלאסי – הגענו לנקודת הזינוק. מה שאהבתי זה שלא היה הרבה טקס ו"ארגון". הביאו אותך לנקודת ההתחלה ויאללה, תעשה מה בא לך. היו כאלה שבכלל עשו את המסלול באופניים, כאלה שבאו עם כלבים, כאלה שבאו עם ילדים – אפילו כמה עם ילדים בגילו של היצור שלנו – וכל אחד בקצב שלו, כל אחד הראש שלו.

אז התחלנו לצעוד לנו במורד ההר, בשביל עקלתון כזה, ככה שאפשר לראות כלפי מטה את אלה שמקדימים אותך וכלפי מעלה את אלה שבמאסף. הרבה אנשים עצרו ככה להתרעננויות שונות ביער שלצדי הדרך, ואני חייב לציין, כשאני חושב על זה, שאת ריחו של המרענן הרשמי לא קלטתי שם. אנשים שנראו כאילו הם בקטע חופשי היו.

אנחנו מצידנו הסתפקנו בסנדוויצ'ים ובקבוקי מים. אז צעדנו לנו, הרגשנו את הלאות הנעימה נבנית בשרירים, נשמנו אוויר נקי ובעיקר דיברנו. דיברנו ברגוע, בלי הסחות הדעת של הבית, בלי ההתשה של הצורך להיות מודע בכל רגע למה עושה ואיפה נמצא נזק ג'וניור 🙂 היה מאד מרענן ומרגיע.

והלכנו.

והלכנו. וכשהייתי בטוח שהגענו ככה לנקודת האמצע, נתקלנו בשלט שאומר: 9 קילומטר לסיום. משמע – הלכנו רק שני קילומטר (מתוך 11 של המסלול הבינוני. יש גם 20 ו-5). טוף, המשכנו ללכת.

פרחים דווקא לא ראינו המון. כנראה האביב בא מוקדם השנה, וכבר נגמרו. ראינו כלניות, אבל אירוס הגלבוע לא היה. היו המון חרדלים, ונזכרתי בקטע מצחיק על ישו (שכל הזמן היה משווה דברים לזרע החרדל). הסתחבקנו עם הכלבים שהיו בדרך, ואפילו נכנענו לתאווה למשהו מתוק, וקנינו ארטיקים מאיזה גזלן, שאיתו חלקנו את הבדיחה הבסיסית על גזלן: אחד בא לגזלן מבקש קולה. המוכר אומר לו "20 שקל". הבנאדם אומר "20 שקל??? במחירים האלה, לא יהיו לך הרבה לקוחות". אומר לו המוכר: "במחירים האלה, אני לא צריך הרבה לקוחות…"

והמשכנו ללכת. הנוף התחיל להשתנות, ולקראת הסוף עברנו במחצבה ענקית של חברת "אבן וסיד". חצינו את המושבה גדעונה לנקודת הסיום. את עמיר פרץ לא ראינו, וגם לא ראיתי בשום שלב את ההתגודדות הגדולה שהייתם מצפים לראות סביבו – והייתי שם לב.

אוקצור, קיבלנו את המדליות שלנו, קנינו חולצות למזכרת וחזרנו לסוס הברזל, שנשא אותנו לסבתא של נירית לארוחת צהריים טובה. משם סבא איציק לקח את אום קדם והנסיך במכוניתו חזרה הביתה, ואני דפקתי רכיבה מאד מהנה, במהלכה נסעתי מעפולה לדרום תל אביב ב-80 דקות, כשבדרך אני צורח את Living on a Prayer של בון-ג'ובי 🙂

הילד, שקיווינו שיהיה מותש מכל חוויות היום (טיולים עם סבא איציק בקיבוץ וכאלה), דווקא שאב עזוז מכל מה שעבר עליו והלך לישון רק בעשר ורבע. אז עשינו אמבטיה חמה והלכנו לישון.

"סטלנים מפגרים? אנחנו? לא!…"

אגב, מסתבר שמישהו קם וביצע את מה שקרא שם טוב לעשות ל"ברמן האידיוט" (ראו בפוסט הקודם). זה היה שם-טוב בעצמו. הוא התקשר ב-0:44, ציחקק, ואז הוא או מישהו אחר עשה לי ספירה לאחור וניתק (הכל מוקלט. קישור לקובץ קול בקרוב). בשמונה בבוקר התקשרתי בחזרה למספר. ענה לי קול של אחד שהלך לישון עם הבאנג ביד ועדיין מדבר מתוך שינה. אמרתי בוקר טוב בנימוס והסברתי ש"אני מחזיר לך צלצול. השארת לי הודעה ברבע לאחת בלילה". הוא מלמל משהו לא ברור. שאלתי "מי זה?" והוא לעלע: "אוהההההד…" (בדיקה העלתה שהטלפון אכן שלו). שאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו והוא המשיך לגמגם שיחזור אליי. ביקשתי "רק תתקשר לא יאוחר מעשר בערב, טוב מתוק?" וניתקתי.

אילו הייתי פעיל בעלה ירוק, הייתי כל-כך שמח – אקסטטי – לדעת שהמזכ"ל שלי עדיין חורפ, מסטול ולא מתקשר גם אחרי שעונה לטלפון – בשמונה בבוקר, יומיים לפני הבחירות… 🙂