אני אמנם החמצתי את זה, אבל אחי המאומץ, מר שראל גרוסמן ירום הודו, התקשר לחלוק אתי את הרגע המשעשע בטירוף:

אתמול במהלך משחק הכדורסל של הצהובים יושב כתב של ערוץ 1 במשרדי תחנת הטלוויזיה הפלסטינית בבית לחם, ומבשר לאומה הנרגשת שגם עובדי רשות אל-שידור של אל-שעב אל-פלסטיניה צופים באמריקאים שלנו נגד האמריקאים (והיוונים והארגנטינים) של הספרדים. שואל הכתב שלנו את הכתב שלהם מה הוא מרגיש כשהוא רואה את זה, והפלסטיני אומר לו כדלקמן:

"באמת, אני מקנא בישראלים רק על שלושה דברים: על ההסתדרות, על חיל האוויר ועל מכבי תל אביב. כל שאר הדברים שיש לכם – הכור בדימונה וכל זה – לא מעניין אותי".

אכן, אין עוד מלבדו.

ולעניינים שוטפים:

פרץ יוצא פארש יותר ויותר מיום ליום. בהתחלה עוד נטתה דעת הקהל להעריך שהוא ניצח במו"מ עם אולמרט. שבעה שרים! לסיעה של 19 מנדטים! וואו, איזה כלי-כלי אחושרמוטה. אבל בבדיקה מדוקדקת יותר התברר שמתוך שבעה, שניים הם שרים בלי תיק. בנוסף, כמובן, התברר שבמאבק האמיתי – על תיק האוצר – הפסיד פרץ בגדול. למרות העובדה שקדימה לא יכלה בשום פנים ואופן – בניגוד להתייהרות המטופשת של אנשיה – להקים ממשלה "עם או בלי העבודה", הסכים פרץ להתכופף ולוותר על התיק היחיד שהיה מאפשר לו שליטה של ממש בהתחייבויותיו לבוחר.

הציפוי המבריק של "הישג המו"מ" של פרץ התקלף בגדול כשאולמרט סינדל אותו עם הקטע של ביטול סגני השרים – מהלך שקוף שנועד להקל את הזעם הציבורי על גודלה הממותי של הממשלה עצמה. מיד עלו הטענות (שעשויות להיות מוצדקות) לפיהן פרץ יתקשה להתמודד עם התפקיד המורכב של שר הביטחון ללא סגן, שיסייע במלאכת הניהול גופא (וזה לא רק משרד הביטחון. אין בעולם ממשלה בלי סגני שרים, ויש לזה סיבה). "אם פרץ לא יכול להתמודד עם התפקיד ללא סגן, שייקח תיק אחר", אמרו בקדימה, ונהנו להם מההשפלה הקטנה.

ההשפלה הזו – והחדווה שבה היא מבוצעת – מעלה את החשש שליברמן צודק, והממשלה הזו לא תאריך ימים יותר מזו של ברק. פוליטיקה היא משחק קשח ומלוכלך, אבל השפלות של שותפים, שנועדו סתם להעמיד למישהו את הזהו, הן מתכון בטוח להגברת הלחץ לעבר הסף הקריטי.

בנוסף, פתיחת הרגליים המסיבית לחרדים מובטח לה שתגביר את הלחץ מכיוון הרחוב על הח"כים של העבודה, ואלה הרי לא צריכים הרבה כדי להתחיל לתקוע סכינים בגב להנהגה. לא אתפלא אם ברוורמן, אחרי ניסיון של כמה חודשים, יחליט גם הוא שזה לא בשבילו ויפרוש – תוך הבעת דעתו המחראת על אבו שפם.

בקיצור, עד ינואר 2008 כנראה שיהיו בחירות שוב, וחבל מאד, כי לא נראה לי שהעם יבחר שוב בטיקט של ההתנתקות החיונית.

ולסיום, שני סיפורים מארץ האפשרויות:

במסצ'וסטס תובעים שני זוגות הורים את העיירה לקסינגטון ואת מערכת החינוך שלה, לאחר שמורה של ילדיהם בני השבע לא התייעץ עמם בטרם הקריא להם סיפור בשם "קינג אנד קינג", על נסיך שדוחה מעליו את כל הנסיכות המוצעות לו ובוחר באהבתו האמיתית – נסיך אחר. ההורים טוענים שבכך עברו המורה ובית הסר על חוק המחייב להודיע להורים בטרם ייערכו שיעורים בנושא חינוך מיני. המפקח על בתי הספר בלקסינגטון – פרוור עשיר של בוסטון – טוען שהסיפור לא הוקרא כחינוך מיני אלא כחינוך כללי על העולם שבו חיים הילדים, שהם בכל זאת תושבי המדינה היחידה בארה"ב שהפכה את הנישואין החד-מיניים לחוקיים.

אני אישית מבין את הנקודה של ההורים, אבל רק עד גבול מסוים. נכון שנישואין חד מיניים הם נושא שנוי במחלוקת, אבל אכן מדובר במסצ'וסטס, וחוצמזה, העובדה שיש אנשים שעדיין חיים בחושך לא אומרת שצריך להסכים עמם ולחלוק על התועלת שבאור. מי שרוצה לוודא שהילדים שלו לעולם לא ייחשפו לרעיון שהומואים ואורחות חייהם הם עניין מקובל, שישלח את ילדיו לבית ספר דתי.

ולסיום, סבתות השלום זוכו! חבורה של 18 פעילות קשישות נגד המלחמה, שנעצרו והואשמו בהפרת הסדר הציבורי לאחר שערכו הפגנה בפתח משרד גיוס בעיר ניו יורק, זוכו מכל אשמה והשופט קבע שעצם מעצרן היה שגוי. הסבתות העולזות יצאו מבית המשפט ופצחו בהמנונן הלא-רשמי: "אלוהים עזור לאמריקה, אנחנו צריכים אותך נואשות, כי אצלנו המנהיגים, הם רמאים, ואת העולם הם ממש מרגיזים".

בטח היו עוד דברים, אבל זה בסדר – ככה יהיה לי מה לכתוב מחר.