המזרחן חואן קול, בלוגר ופרופסור מאוניברסיטת מישיגן, מהווה זה שלוש שנים ויותר את אחד ממקורות המידע והניתוח החשובים ביותר על המלחמה הטראגית בעיראק. הוא לא מושלם, הוא נפל לפחות פעם אחת שאני זוכר בפח של איזו תיאוריית קונספירציה די הזויה, והוא כתב מאמר מתלהם שדוחה באופן גורף את הביקורת המוצדקת על פגמי המאמר ההוא על איך שהלובי הישראלי הוביל את ארה"ב למלחמה. (הלובי הישראלי אכן שיחק שם תפקיד לא בריא, אבל הוא ממש לא היה הגורם היחיד,והמאמר ההוא לקוי במידה מפתיעה למעמדם האקדמי של מחבריו).
 
בכל מקרה, למרות כל אלה, חואן קול הוא תותח-על שלא אחת קובע את נימת הדיון על עיראק ועל המלחמה בטרור ברחבי הבלוגוספירה, הן באמצעות אספקת מידע שמבהיר פתאום נקודות סתומות בדיון, והן בניתוח חריף המסתמך על הבנה עמוקה של התרבות הערבית והאיסלאמית, בעיראק ובכלל.
 
אוקצור, האיש פתח ביוזמה מבורכת ופשוטה ביותר: לתרגם לערבית את מיטב החיבורים הפוליטיים והספרותיים של ארה"ב, להדפיס אותם באופן החסכוני ביותר, להפיץ אותם ברחבי המזרח התיכון ועיראק בפרט. ככה, אתם יודעים, כדי שהעיראקים ייחשפו לעובדה שאמריקה זה יותר מתרבות פופ רדודה ומוצרי צריכה המוניים.
 
קול מספר שמאז העלה את הרעיון בבלוג שלו בסוף 2005, וייסד את "מכון האמריקנה הגלובאלי ופרוייקט תרגום ספריית האמריקאנה", שלחו לו קוראיו 13 אלף דולר. לטענתו, מספר קרנות להוטות ביותר לשפוך כסף רציני על הרעיון המשובח.
 
ולמה אף אחד מאלה שממשל בוש מינה לאחראים על "דיפלומטיה ציבורית" ועל "רכישת לבבות ומוחות" לא חשב על זה? אויש, תפסיקו כבר עם הגישה מבוססת המציאות הזו. באמת.
 

אני חותם, אבל לא מכבד

אגב ממשל בוש. כשנשיא אמריקאי חותם על הצעת חוק שעברה בשני בתי הקונגרס, ובכך הופך אותה לחוק, הוא רשאי להוסיף הערה. מבחינה חוקית אין להערות הללו תוקף – נשיאים אמריקאים נאבקים לשווא לזכות ב"זכות וטו לסעיפים נפרדים" זה שנות דור ויותר – אבל הן מאפשרות לנשיא להבהיר את הסתייגותו מהיבט זה או אחר של החוק.
 
הנשיא הנוכחי משתמש בהערות הללו לצרכים מעט שונים: להכריז על דעתו, לפיה הוא חופשי להתעלם מהחוק עליו הוא חותם. העובדה שבוש נוהג לעשות זאת היתה ידועה, וגם נשיאים אחרים עשו זאת בעבר, במקרים מוגבלים, ספציפיים ומנומקים. מה שלא היה ידוע הוא ההיקף שבו בוש עושה זאת: 750 פעמים מאז כפה אותו גורל אכזר על מולדתי השנייה, חתם האיש על הצעת חוק, ובאותה נשימה הבהיר שאין לו כל כוונה לציית לאותו חוק. העיתון בוסטון גלוב מציין שבוש נוקט את הצעד הזה באופן נרחב בהרבה מכל קודמיו, ומבהיר שאינו עושה זאת רק בנושאים הקשורים למלחמה בטרור, אלא במגוון רחב של נושאים. דמו-מה?

התקשורת סמולניתתתתתתת!!!!!1

ונישאר רגע עם גאון הדור הטקסאני. בשבת האחרונה נערך בוושינגטון אירוע שנתי ותיק בשם "ארוחת הערב של כתבי הבית הלבן", שהתקיים השנה בפעם ה-91. המסורת היא שאורח הכבוד באירוע הוא הנשיא, שנאלץ לסבול את חצי שנינותו של קומיקאי המופיע באירוע. ייתכן שיצא לכם לקרוא על האירוע או לראות בטלוויזיה, אבל מה שראיתם וקראתם זה לא הסיפור האמיתי. מה שכולם הראו זה את בוש והחקיין שלו מהתוכנית של ג'יי לנו, שהסתבלטו ביחד על בוש באורח פרווה ביותר. זה היה במסגרת הקטע הקומי שהנשיא עצמו מכין. אבל ההופעה האמיתית היתה של סטיבן קולבר, שאולי מוכר לחלק מכם מהתוכנית "דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט.
 
קולבר לא היה מצחיק בטירוף (למרות שהיו לו 3-4 יציאות ענקיות), אבל זה כי ההופעה שלו, יותר משהיתה קומדיה נטו, היתה מטווח ממוקד וענייני. הוא שחט, רמס, כתש וניגב את הרצפה עם בוש באופן שאני לא חושב שהיה כדוגמתו אי פעם באירוע הזה. ועל הדרך, הוא גם זרק לכתבי הבית הלבן, שהפגינו במשך רוב חמש וחצי השנים האחרונות חוט שדרה של ספוג ים מצוי, את האמת על עליבותם ישר בפנים.
 
על פי מראה עיניים, וגם על פי דיווחים מצד עוזר בכיר לשעבר, החצים של קולבר פגעו ישר במטרה, ובוש רתח מזעם (וגם לורה לא נראתה מאושרת). אבל בדיווחי התקשורת ההמונית למחרת האירוע פשוט התעלמו לחלוטין מההופעה התקדימית של קולבר, והתמקדו בקשקוש עם החקיין. אליזבת' בומילר מהניו יורק טיימס, שכתבה אלף מלה על האירוע בלי להזכיר את שמו של קולבר אפילו פעם אחת, עושה רושם של מי שנחושה לחלוטין לרשת את ג'ודית' מילר בתפקיד מלחכת הפינכה של הממשל בעיתון המידרדר וההולך הזה.
 
טוף, זה מתחיל להיות ארוך, אז מחר נמשיך עם בוב דילן המלך בקריירה חדשה, הפגנות האחד במאי ומאבק ההגירה בארה"ב, טעותדי מהותית של תום שגב וקשקושים מתחסדים של פולטיקאינו, ירום הודם. בינתיים קבלו משהו שכתבתי לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. חג שמייח.