לפני שניגש לסעיפים המובטחים, עוד כמה עדכונים על הסיפור של הופעת סטיבן קולבר בארוחת הערב של כתבי הבית הלבן. עם כל ההנאה מלראות מישהו מכריח את בוש לשמוע קצת אמת, בכל זאת קיימת סכנה שמצביעים מתנדנדים, שמבינים שמשהו רקוב בממלכת דנמרק אבל טרם הכירו במציאות די הצורך לתעב את בוש בכל נפשם ובכל מאודם {חיוך}, יקבלו אנטי ממתקפה חזיתית שכזו ולא יצביעו לכוחות האור בנובמבר הקרוב. את הסכנה הזו זיהה מצליף המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, סטני הוייר (המייצג את מרילנד), שאמר שבעוד שההופעה של קולבר היתה מצחיקה, היא היתה לעתים "קצת קשה מדי", וכי כמה בדיחות בה חרגו מהטעם הטוב. "בוש הוא נשיא ארה"ב, ומגיע לו קצת כבוד", אמר.
 
שיהיה ברור: טוב שקולבר עשה מה שעשה, וטוב שהוייר ניצל את זה לצרכים פוליטיים ערמומיים, שגם הוציאו אותו (ובהשלכה, את הדמוקרטים) טוב בעיני קהל היעד האסטרטגי, וגם סובבו לג'ורג'י בוי את הסכין. 96 שעות לאחר מעשה, הפוליטיקאי היחיד שהעז להגן על כבודו האבוד של פירלס לידר הוא לא מהמחנה שלו. בתחבולות תעשה לך מלחמה.
 
אגב, התקשורת הממסדית החלק לקלוט, באיחור אופייני, שלהתעלם מההופעה של קולבר או לפטור אותה באמירה הקצרה והלא מנומקת ש"הוא נפל על הפרצוף" לא יעבוד – לא כשכל אתר שמציע צפייה או הורדה של הווידאו קורס תחת עומס הביקוש. אפילו הניו יורק טיימס ירום הודו, (שכזכור, פרסם קרוב לאלף מלה על ארוחת הערב של הכתבים בלי להזכיר את קולבר אפילו פעם אחת), הואיל באצילותו להתייחס לסוגיה. כדי להדגים את מידת העניין שהסוגיה עוררה ברחבי הרשת, סיפר הטיימס שהאתר "גוקר" שאל את קוראיו אם ההופעה של קולברט היתה "אחד המעשים הפטריוטיים ביותר שראית", או "לא ממש מצחיק". העיתון שעדיין אוהב לחשוב את עצמו לכלי התקשורת החשוב והמשפיע בעולם רק שכח לספר מה היתה תוצאת הסקר – 88% (מתוך למעלה מרבבת משיבים) ענו "אחד המעשים הפטריוטיים". בסופו של דבר הגיעה הגברת האפורה והסנילית למסקנה המלומדת ש"התעלמו מזה לא מסיבות פוליטיות, אלא פשוט כי זה לא היה מצחיק". אהא. בדרך כלל כשכותבים על אירוע שהיתה בו הופעה קומית, אם היא לא היתה מצחיקה, לפחות מציינים את זה. אבל אולי זה ככה רק בקהילה מבוססת המציאות – קהילה שהטיימס לא תמיד רואה עצמו מחויב להימנות עליה, בשנים האחרונות.  
 
ועוד אגב אחרון על הפרשה – שכחתי לספר לכם שאחת הנוכחות באירוע ההוא היתה לא אחרת מאשר ואלרי פליים, שגם זכתה להתייחסות (משעשעת למדי) במונולוג של קולבר. ועכשיו באמת די עם זה. הלאה: 
 

"זה לא אני, המורה!"

אגב פליים, אחד מקווי ההגנה החדשים של לואיס ליבי (זה שלא הואשם בחשיפתה, אבל כן בעדות שקר ושיבוש הליכים בחקירת הפרשה), הוא "אני אישית דווקא לא שיקרתי בנוגע לפליים, אבל כנראה שאחרים מתוך הממשל שהעידו בפני חבר המושבעים המורחב החוקר את הפרשה לא כל-כך דייקו בעדותם". אח, תגידו מה שתגידו על ממשל בוש – אצלם נאמנות זו נאמנות. עובדה – ליבי לא אמר מי בדיוק לא דייק בעדותו. איזה גבר.

ועוד אגב פליים – מסתבר שבזמן שממשל בוש הפך אותה לפיון במאבק הפוליטי נגד בעלה, היא עסקה במעקב אחר התוכנית הגרעינית של איראן, ושחשיפתה, שהביאה לסיום הקריירה שלה, פגעה במעקב זה. 
 
 

המהגרים האלה, תמיד עושים בעיות

באחד במאי נערכו בערים ברחבי ארה"ב הפגנות ענק בעד מהגרי העבודה. ברבות מהערים נערכו שתי הפגנות – אחת בבוקר ואחת, לאלה שרצו להפגין אבל לא לשבות, בערב. בלוס אנג'לס הגיעו לשתי ההפגנות יחד כ-650 אלף איש. בשיקאגו הגיעו 400 אלף. במגזין סלייט החביב עליי ביותר הופיע מאמר מעניין ונכון על החשיבות של ההפגנות הללו ועל כך שבארה"ב, תנועת זכויות העבודה תמיד היתה קשורה לזכויות מהגרים ותמיד נשאה אופי מאד אתני. תיהנו. 
 

אל הימנו נסיונל

ואם כבר אנחנו מדברים על מאבק ההגירה, בטח שמעתם על כל הסיפור של הגרסה הספרדית להמנון האמריקאי, ועל דעתו הנחרצת של הנשיא בוש לפיה זה ממש פויה, וההמנון חייב להיות מושר רק באנגלית. דעה לגיטימית, כמובן. אבל אם זה ככה, למה בדיוק יש באתר משרד החוץ האמריקאי לא פחות מארבע גרסאות שונות של "הדגל זרוע הכוכבים" באספניול? ולמה היה מועמד אחד לנשיאות, שבמהלך חיזור אחרי הקול ההיספאני בשנת 200 נצפה כשהוא שר את ההמנון האמריקאי בספרדית? ולמה יש לו אותו שם כמו המנהיג הדגול שעומד כיום על קדושת האינגלז? זה לא קצת מבלבל? 

דילן שוב כובש את הרדיו

ולאיש שהיה אהבתי המוסיקלית הראשונה, וככל שעובר הזמן אני רק אוהב אותו יותר – בוב דילן כמובן. האיש, המשורר, המופיע הבלתי נלאה וגו'. למר צימרמן יש קריירה צדדית חדשה – בתור מגיש רדיו בתחנת הרדיו הלווייני XM. רדיו לווייני הוא אחד מסיפורי התקשורת החמים עכשיו בארה"ב. נוכח השתלטותן של שתי חברות ענק על רוב מכריע של תחנות הרדיו הרגיל, והמדיניות השמרנית-דורסנית-מייבשת של החברות האלה, קמו שתי חברות שמשדרות רדיו בלוויין – מה שאומר שאפשר לקלוט אותן בכל רחבי ארה"ב, בניגוד כמובן לרדיו רגיל.
 
אוקצור, דילן מגיש תוכנית שבועית בת שעה, בה הוא מנגן מוזיקה שהוא אוהב, כשבכל שבוע השירים נוגעים בנושא נבחר. הניו יורק טיימס הביא מבחר מתוך תוכנית שתשודר שבוע הבא לכבוד יום האם. אז כיאה לבנאדם שגדל על בלוז בשנות ה-40 וה-50, הוא מביא כל מיני דברים אקלקטיים, של בני אדם שבחיים לא שמעתם עליהם, ומעיר על כל שיר הערות שנעות בין הליניארי לרפסודי-אסוציאטיבי-דילני קלאסי. אבל אקלקטי זה לא רק אזוטרי ולא רק פלצני. מסתבר שהמאסטרו מחבב לא מעט גם את הראפר הוותיק LL Cool J. דילן מציג שיר של האיש, שנולד בשם ג'יימס טוד סמית', ונותן לו כבוד בחריזה (נחמדה, לא יותר), על כך ש"אל תקראו לזה קאמבק, הוא כאן כבר שנים, מתנשא מעל המתחרים עם פצצות לפנים" (תרגום חופשי) – וגם מבאר למי שלא ידע (כמוני), שהכינוי הזה הוא ראשי תיבות של Ladies Love Cool J. כבר כמה שנים שזימי שלנו, שבמשך שנים היה מפורסם בבריחתו מהתקשורת, מתרכך ונפתח, ומסתבר שהוא עושה את זה בצורה מגניבה ביותר. מעניין מתי אפשר יהיה לקלוט כאן את הרדיו הלווייני הזה. 
 

"ג'יב אל-אוויה" זה לא ללמוד ערבית

 מה עוד היה לנו לפני שזה מתיישן? אה כן – תום שגב. שגב לא זקוק לי כדי שאסביר כמה שהוא תותח, אבל במאמר האחרון שלו, בהארץ ביום שישי שעבר, הוא הביא אותה בקביעה שאני הקטן מרשה לעצמי לחלוק עליה. שגב מפקפק בטענה, לפיה חשוב מאד להרחיב לכלל אוכלוסיית התלמידים את לימודי הערבית, במטרה להקנות לציבור הישראלי הבנה טובה יותר של המתרחש במרחב המקיף אותו. לדעת שגב, ישראלים רבים מאד כבר יודעים ערבית, בין השאר כתוצאה משירותם הצבאי, וזה לא ממש מניב את התוצאה הרצויה. ובכן, לא בדיוק. לדעת להגיד "ג'יב אל אוויה" או "וואקף ולא באטחכ" ("תביא תעודה [מזהה]" ו"עמוד או שאני יורה" בהתאמה) זה לא לדעת ערבית. לדעת ערבית זה לדעת לדבר, לדעת קרוא וכתוב ברמה בסיסית ולהכיר במידה מינימלית את יסודות התרבות ועולם המושגים הערבי, ואת זה מעט מאד ישראלים לומדים. סתם, אבחנה שהיה לי חשוב להביע. 

אם נמשיך לטפוח לעצמנו על השכם, השכם יישבר

עוד אבחנה שחשוב לי להביע היא שנשבר הזין מהצדקנות הזחוחה של מנהיגינו העלובים. בנאומו בעצרת של יום השואה אמר ראש ממשלתנו החדש ש"היהודים היוו איום מוסרי על הנאצים". זו לא אמירה חסרת **כל** קשר למציאות – הנאצים אכן היו ריאקציה אלימה נגד המוסר המונותיאיסטי, היודיאו-נוצרי, אבל זו דרך מאד זחוחה ואנאלית משהו להסתכל על העולם – די דומה לאמירה של איזה טקסאני אחד והרבה מהחברים שלו, ש"הטרוריסטים שונאים אותנו בגלל שאנחנו מייצגים את החופש" – לא שגוי במאה אחוז, אבל פשטני, זחוח ומשרת בעיקר את האגו.
 
אבל זה עוד מילא. האמירה של נשיאנו קצב בעצרת יום הזיכרון, לפיה "המלחמות נכפו עלינו בזו אחר זו, הלנצח תאכל חרב" – זו כבר צביעות מזוינת מהסוג הגרוע ביותר. אולי די כבר עם השקר הזה, שרק גורם לנו לעשות שוב ושוב את אותן טעויות? מבצע סיני נכפה עלינו? מלחמת לבנון נכפתה עלינו? יש אומרים שאפילו מלחמת ששת הימים לא באמת נכפתה עלינו, ושאפשר היה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בהרבה כדי להדוף את האיום שניצב בפנינו. עם הטענה הזו אני לא מסכים, אבל אין ספק שאת רוב האלימות שסבלנו ממנה מאז אפשר היה למנוע באמצעות התמודדות טובה יותר עם פירות אותו ניצחון.
 
בקיצור, די כבר עם הנראטיב הפשטני והזחוח של "אנחנו בסדר, כל הזמן תוקפים אותנו לגמרי סתם". הוא לא רק שקרי. הוא מונע מאיתנו לפתור את הבעיות הכי בוערות שלנו. 

ונראה לי…

שבנימה אופטימית זו נסיים. איך היה המנגל שלכם? שלי היה יותר מינורי מאשתקד, אבל מאד נעים, ותודה לברשה על הסטייקים המשובחים שהביא.