השארית העלובה של ליצני עלה נידף התעקשו להפיק את פיקניק(י) יום המריחואנה הבינלאומי, והתוצאה צפויה ממש כשם שהיא מתסכלת ומעציבה – פחות מאלף אנשים בשלוש ערים יחד, אחרי ארבע שנים רצופות של למעלה מחמשת אלפים איש בכל שנה. מן הסתם גם פחות מחמש מאות ואולי פחות משלוש מאות – אין לי מושג כמה אנשים היו באילת. בירושלים, על פי הדיווחים, היו רק כמה עשרות. גם בתל אביב היו כחמישים איש, עם הגברה ורמקולים של מסיבת כיתה. בלי צילונים, בלי קישוטים, בלי שום דבר שיצביע על השקעה מינימלית. רק חבורה של ילדים קטנים שמתעקשים להתחפש למבוגרים ולשחק בנדמה לי.

 

בשנה הבאה לא נטרח לתת לאימפוטנטים המצחיקים האלה את הכבוד שערן התעקש לתת להם הפעם. פשוט נעשה את זה בעצמנו, כמו שצריך, ונחזיר עטרה ליושנה. אולי אפילו נעשה משהו עוד השנה. נראה.

 

ועכשיו לעניינים שוטפים:

 

חלק מכם בטח התפלאו שאני לא מדבר על ההחלטה המהפכנית של מקסיקו, להתיר אחזקה של כל סוגי הסמים – החל בקנביס וכלה בקוקאין והרואין – בכמויות קטנות, המיועדות לשימוש אישי. ובכן, אני פשוט חיכיתי ל"נפילת הנעל השנייה", כמו שאומרים באמריקאית. ובכן, מסתבר שנשיא מקסיקו, ויסנטה פוקס, פתח רגליים לאמריקאים וסירב לחתום על הצעת החוק – שהועברה בעידודו – מבלי שייערכו בה "שינויים". במקסיקו מאשימים את פוקס בכניעה לתכתיבי ארה"ב – שנדהמה מהצעת החוק המהפכנית, שנועדה להפנות משאבים למלחמה בקרטלים מחד, ולגמילה של מכורים מאידך (מה שמכונה "גישת מזעור הנזק").

 

בקיצור, השמחה במקסיקו עדיין מוקדמת מדי. ארה"ב ממשיכה לכפות את המלחמה המלוכלכת שלה בסמים על שכנותיה, ואחר כך מתפלאת שמפת אמריקה, מהריו גראנדה לטיירה דל פואגו, נצבעת באדום (וכבוד לענת שתיוי ידידתי המצוינת על כתבה מעולה. רק חבל שמי שעשה הגהה חיפף בעליל).

 

שימות לאט לאט, כמו עכברוש

 

זכרייה מוסאווי, שכונה "החוטף ה-20" של ה-11 בספטמבר, נידון למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, ולא למוות כפי שדרשה התביעה. התביעה טענה שאילו היה מוסאווי מספר את כל שידע, ייתכן שהפיגוע היה נמנע. אולם במשפט התברר שלמרות שמוסאווי מאד רצה להיות חלק מהתוכנית השטנית, אפילו חולי הרוח שהגו וביצעו אותה החליטו שהוא מעורער מדי בשבילם. אמא של החלאה הקטנה התבכיינה שלשים את הבן שלה בכלוב לשארית ימי חייו זה יותר גרוע מאשר להוציא אותו להורג, ואני מוכרח להודות שזה מעורר בי שביעות רצון מסוימת. דליה לית'וויק האלילה מסלייט, האישה שהופכת פרשנות משפטית לחומר קאלט, כתבה מאמר טוב על הממצא המדאיג – רוב המשובעים החליטו לא להרוג אותו לא בגלל שמה לעשות, הוא לא היה מעורב בתוכנית, אלא בגלל שהיתה לו ילדות קשה (אמא חורגת, שש במתמטיקה, אתם יודעים…סתם, ילדות באמת קשה, אבל לא כל ילד מוכה נהיה ג'יהאדניק מניאק). זה אכן מדאיג, אבל התוצאה נכונה ונצטרך להסתפק בזה. אוקצור, ינעם לו הבטון של תאו והעכברושים האחרים, שיארחו לו לחברה עוד סוף ימיו, יהיו מתי שיהיו.

 

"טוב נו, נרעיל את הילדים שלכם טיפה פחות"

 

מה עוד היה לנו? חברות המים המסוכרים למיניהם בארה"ב מתחייבים לקצץ כמעט לאפס את מכירת שיקויי ההשמנה שלהם בבתי הספר בארה"ב. טיפה של שפיות.

 

קטעים-צחוקים עם אבו-מוסעב

 

צבא ארה"ב תפס וידאו של זרקאווי והחברים שלו קצת עושים מעצמם צחוק – רב הרוצחים מתקשה בהפעלת כלי נשק , אחד האידיוטים שלו תופס בקנה של מקלע מיד אחרי שירו בו מחסנית שלמה באוטומט (לאלה מכם שהשתחררו מהצבא עוד לפני שלב הטירונות – קנה של רובה ממש מתחמם אחרי שיורים בו צרור באוטומט). דובר של צבא ארה"ב הציג את הקלטת והתענג על הגחכת האויב. נשמע מצוין, נכון? בדיוק ככה צריך להילחם בפנאטים – להגחיך אותם! ובכן, בעיקרון כן, אבל מתסבר שבןם בעיקרון לבין בפועל יש כמה מהמורות. פרד קפלן המשובח מסלייט ואיזה כותב(ת?) של הניו יורק טיימס מסכמים יפה את רוב ההשגות. תקציר למתעצלים:

 

1) למה זה פורסם על ידי צבא ארה"ב, שממש לא נהנה מאמינות באזור? למה לא להעביר את החומר לגוף תקשורת ערבי – אפילו אל-ג'זירה (ונראה אותם לא משדרים את זה)? או לראש ממשלת עיראק החדש?

 

2) ולמה לפרסם שהחומר נתפס במהלך מבצע של כוחות ארה"ב, במקום לתת את הקרדיט לכוחות העיראקיים?

 

3) אם כבר אמריקאים, למה הצבא ולא אנשי "הדיפלומטיה הציבורית"?

 

4) אם זרקאווי כזה ליצן, איך זה שהאמריקאים כל-כך מתקשים לתפוס אותו? (קפלן מסביר שהכוחות המיוחדים דווקא התקרבו מאד כמה פעמים).

 

5) ואם כוחותינו ממש קרובים לתפוס את המנוול, למה להפחית מערכו בעצם? האם זה לא יפגע בהיש כשהוא כן יילכד?

 

6) מסתבר שהנשק שזרקאווי מתקשה בהפעלתו הוא לא איזה עוזי, אלא כלי מסובך שחיילים אמריקאיים עוברים הכשרה די ממושכת בשימוש בו.

 

7) היות שמדובר בכלי אמריקאי, עצם העובדה שזרקאווי מחזיק בו אומר שהוא לקח אותו שלל – לא משהו שאנחנו בהכרח רוצים להבליט.

 

8) פרופסור לחקר הטרור ולוחם מארינס לשעבר אומר שיחסית למישהו שכוחות ארה"ב יושבים לו על הזנב כבר חודשים, זרקאווי נראה ממש נקי, בריא ולא מזה-רעב.

 

בכל מקרה, רק הזמן יגיד אם הניסיון הזה להוריד מקרנו של איש מחליא במיוחד צלח או לא – ולפי מה שהבנתי, זרקאווי וחבריו מצליחים יופי להשניא את עצמם על העיראקים, אפילו הסונים, גם בלי הגימיקים הללו.

 

יאללה, מספיק להיום. מחר נעסוק בניסיון העלוב של כריסטופר היצ'נס, שאומרים שהיה פעם עיתונאי אמיתי והיום הוא סתם כלב תקיפה של אדוני המלחמה, ללכלך על פרופסור חואן קול, שאותו ואת תותחיותו הזכרנו כאן לאחרונה.