טוף, נעדרתי מספיק, אתם לא חושבים?

השבוע סיימתי למעשה את עבודות השירות שלי (נותר לי עוד יום אחד, בגלל שהגמד הקטן והמקומט מהשב"ס מסרב להחשיב לי יום שהוא כן היה אמור, אבל זה באמת בקטנה). ובימים הקרובים אפרסם מאמר על כל הסיפור החביב שהוביל אותי לעבודות שירות, כולל סיפורון קטן ונחמד ככה לקראת הסוף שהזכיר לי למה אני אוהב כל-כך את ארגון הפשע המכונה משטרת ישראל.

 

אבל לפני כן, שוב עיראק:
הקטע הבא לקוח ממגזין האינטרנט Slate וכולל פסקאות שתורגמו מתוך המאמר  שהופיע שם.
בעדות שנתן תת שר ההגנה פול וולפוביץ' לפני הקונגרס בפברואר האחרון, בשימועים לקראת ההצבעה על המלחמה, אמר האידיאולוג של הניאו-שמרנים בין השאר:

 

"קשה להעלות על הדעת שיידרשו יותר חילים כדי לספק יציבות בעיראק שלאחר סדאם מכפי שיידרשו לנהל את המלחמה עצמה ולהבטיח את כניעתו של סדאם וכוחותיו. קשה לדמיין".

 

ככה זה כשאתה כל-כך בטוח בצדקתך עד שאתה לא טורח בכלל לבדוק שום דבר. לו היה מר וולפוביץ' מתעניין אפילו קצת, הוא היה מוצא שממש בתוך אותו ממשל שבו הוא משרת, עובד אדם בשם ג'יימס דובינס שערך מחקר מקיף ומעמיק בנושא שיקום אומות לאחר מלחמה. המחקר שערך יחד עם עוד אדם יצא בשבועות האחרונים בספר שנקרא "תפקידה של אמריקה בבניית אומות, מגרמניה עד אפגניסטן". רוב המחקר שבספר הושלם עוד לפני תחילת המלחמה והיה זמין לכל בכיר בממשל שהיה טורח לעיין בו, או להתייעץ עם מר דובינס שמומחיותו תבחום ידועה לכל.

 

מר דובינס היה השליח המיוחד של הנשיא בוש הנוכחי לאפגניסטן לאחר כיבושה, ובמהלך שנות ה-90', תחת הנשיאים בוש האב וקלינטון, פיקח על מלאכת השיקום בקוסובו, בוסניה, האיטי וסומאליה, ומחקרו מוכיח כמה דברים בצורה ברורה:

 

המרכיב המכריע את מידת ההצלחה של מאמץ השיקום אינו מידת המערביות של הארץ המשוקמת, המידה שבה רווחים בה ערכי המעמד הבינוני או מידת ניסיונה בדמוקרטיה. המרכיב המכריע הוא רמת המאמץ המושקע מצד מהשקם, כפי שהדבר מתבטא בכוחות, זמן וכסף.

 

אם ניקח את הדוגמא של קוסובו, הנחשבת למאמץ השיקום המצליח ביותר של תריסר השנים האחרונות, נגלה שהיו נדרשים למעלה מחצי מיליון חיילים, לא כולל כוח שיטור בינ"ל של כ-50,000. לפי הדוגמא של בוסניה היו נדרשים רבע מיליון חיילים. אולם בעיראק כיום יש רק 150,000 חיילים, שמתפקדים גם על תקן שוטרים.

 

כלומר אילו היה וולפוביץ' מדבר עם דובינס, או עם כל אדם אחר שחקר את סוגיית השיקום, הוא היה מגלה שלשיקום עיראק יידרשו לפחות כפליים ממספר החיילים שהחליטו הוא והבוס שלו דונלד ראמספלד להקציב.

 

עוד דבר שהבושיונרים לא לקחו בחשבון הוא שחקר הסוגייה מלמד במפורש שדווקא ככל שהכנעת המשטר הקודם הייתה מהירה יותר, כך מידת ההתנגדות בשלבי השיקום והבנייה מחדש גבוהה יותר. דובינס כותב: "נדמה שככל שהניצחון הצבאי מהיר ומועט באבידות, כך קשה יותר להשליט יציבות". במלים אחרות, דווקא העובדה שהניצחון על סדאם היה כזה מזהיר, גאוני, אדיר, חסר תקדים וכו' היתה צריכה לגרום לגאונים מהבית הלבן להתכונן ליותר צרות בשלב שלאחר מכן. לא להיפך. (ואגב הניצחון הגאוני והמזהיר – אתמול הבסתי ילד בן שמונה בתחרות היאבקות. ברוס לי וצ'אק נוריס ביחד פראיירים על ידי).

 

אבל נחזור לנושא: כסף הוא עוד סוגיה. על פי דובינס, לצורך שיקום ברמה שווה לשיקום קוסובו יידרשו 21 מיליארד דולר בשנתיים הקרובות. 36 מיליארד כדי להשתוות לבוסניה. מסתבר שבניגוד לדברי הממשל, כספי הנפט של עיראק לבדם לא יספיקו לממן את הפרוייקט.

 

עוד שקר של הממשל נגע לזמן. כזכור, הממשל הבטיח קוויקי. "ניכנס, נעיף את סדאם ונצא. אין לנו עניין להישאר". אבל מסתבר שבשום מבצע שיקום לא נשארו הכוחות במשך פחות מחמש שנים. למעשה, בכל מקרה מוצלח נשארו כוחות אמריקאים מבקום עד היום, גם אם הם לא מעורבים בשום פעילות מבצעית. בכל מקרה, עצם הניסיון לשים דדליין יוצר ציפיות שווא ואכזבות ומוביל לאסון.

 

לסיום, דובינס מבקר את התעקשות הממשל לעשות את זה לבד. באופן כללי, קובע דובינס, שיתוף פעולה רב-צדדי מסובך יותר ודורש יותר זמן מאשר פעולה חד-צדדית, אבל זוהי אפשרות חסכונית יותר במידה ניכרת, ובכוחה לחולל שינוי עמוד ומהותי יותר. במקרה של עיראק במיוחד, מציין דובינס, ייתכן מאד כי מאמץ רב צדדי, תחת דגל האו"ם, היה מנטרל את האיבה הציבורית בעיראק נגד ה"אימפריאליזם" האמריקאי ומקל על הפיוס ועל החזרת היציבות.

 

דובינס אינו מעלה השערה באשר לסיבת החיפזון וההתעקשות ללכת לבד, אבל אני מוכן: החיפזון – כדי להסיח את תשומת הלב מן השערוריות העסקיות, וההתעקשות ללכת לבד מחמדנות פשוטה.אם עושים ביחד, צריך להשתתף ביחד בחוזים העסקיים של השיקום, ורפובליקאים טובים לא אוהבים להתחלק בכסף.

 

בפעם הבאה נמזור לבקר בקרקס קליפורניה ונדבר על השפעות הסטרואידים על גופו של האהההנולד, וגם על להקת השמרנים הנוצרים שיוצאת לטרוף את המועמד של הצד שלה, כי הוא לא מספיק טהור. יהיה קטעים. עד אז, שיהיה יום ירוק