טוף, היום סיימתי את עבודות השירות שהוטלו עליי בעוון "סחר בסמים".

 

למה המרכאות? בגלל שלא באמת מכרתי סמים לאף אחד. כשהייתי קונה לעצמי, הייתי קונה למכר. מעולם לא קניתי לאותו לחבר מבלי לקנות לעצמי, ומעולם לא הרווחתי שקל מאף "עיסקה". הבחור שעבורו הייתי קונה היה בן למעלה מ-18 (בדקתי) ומעולם לא סיפקתי לאף קטין סם כלשהו (גם לא אלכוהול או ניקוטין) ולא צרכתי סמים לא חוקיים בנוכחות קטינים (אה, ולא היה לי רישום פלילי כלשהו עד אז).

 

כל זה לא הפריע למשטרה לדאוג שתוך שעה מהבאתי הראשומנה לפני שופט יתפרסם בגלי צה"ל ש"רחביה ברמן, 30, עיתונאי ב"הארץ", נעצר בחשד שמכר סמים לקטינים ותלמידי בית ספר". כך התפרסם גם בעיתוני יום ראשון מיד לאחר מכן. כל זה שוב לא הפריע לנציג המשטרה אסף שפריר (הידוע בכינויו "הצוער החוקר עם הזין הקטן") להעיד בפני בית המשפט, לאחר שהסעיף הזה נשר בדרך פלא ולא הופיע בכתב האישום, ש"מעולם לא קראנו שהוא מכר לקטינים". גם העובדה שלא עשיתי שום מאמץ שהוא לקדד או להסוות את התקשורות הפרטיות שלי (אפילו לא להגדיר ל-ICQ שלא ישמור אתעותקי השיחות), לא מנעה מהתובעת המשטרתית גמישת המצפון לחזור שוב ושוב, בכל דיון, על השקר לפיו נאלצו השוטרים המסכנים לעמול קשות "כדי לפענח את הקבצים". כל העסק הזה, אגב, התבצע על חשבונכם. סתם, חשבתי שתרצו לדעת.

 

המשטרה חדרה עמוק לתוך חיי הפרטיים על ידי קריאת הדוא"ל וה-ICQ שלי. הם חקרו כל אדם שהופיע בפנקס הטלפונים שלי וישבו חודש שלם, שישה חוקרים ובלשים מהיחידה המרכזית, כדי לעבור על למעלה מאלף עמודים שרק בחלקם המזערי והזניח הופיעו התייחסויות כלשהן לסמים, לא כל שכן לרכישתם המשותפת. ישבתי 44 יום באבו כביר ועוד 19 חודש במעצר בית.

 

לא יכול לעבוד? בשביל מה לך? הרי אתה סוחר סמים

 

במהלך ישיבתי במעצר בית (מעצר בית מוחלט, אגב – אפילו להוריד את הפח היה אסור לי) הלכו חובותיי ותפחו. לא יכולתי לצאת מהבית לעבוד, לא יכולתי במשך חודשים אחדים (עד שקניתי מחשב חדש) לעבוד כלל, ולמרות שאני בעיקרון מסוגל לעבוד כמתרגם מהבית, זה מאד מגביל כשאתה לא יכול לצאת אפילו לדואר לקבל חבילה (ובה הספר הבא שלך, לדוגמא), או להיפגש עם לקוח פוטנציאלי. למעשה, אילולי עבדתי בעיקר עם הוצאת אופוס, בבעלות גיל תגר שליט"א, ייתכן מאד שלא הייתי מוצא עבודה בכלל בתנאים הללו.

 

כשביקשתי מספר פעמים שתנאי מעצר הבית יוקלו כדי שאוכל לצאת לעבוד, ולו רק כדי לשלם חובות לביטוח לאומי וכיו"ב, סורבתי פעם אחר פעם, כולל לאחר שכבר הודיתי בבית המשפט בכל כתב האישום (המתוקן) ובכך ביטלתי כל אפשרות של שיבוש הליכי משפט.

 

במקור דן אותי שופט גאון ורב הבנה בשם משה שמאי לשנתיים מאסר בפועל. לאחר ערעור, ולאחר שהבחור שאני עצמי הייתי קונה דרכו נשפט לחצי שנה עבודות שירות, כבר לא היה לתובעת בערעור מה לומר, והיא הסכימה ש"יש לנו בעיה של אחידות הענישה", ושתקה יפה בזמן שעוד שופטת אחת דנה אותי "רק" לשישה חודשי עבודות שירות.

 

אז עבודות השירות התחילו רק שמונה חודשים לאחר מכן (מה שיצר מין תקופת ביניים שבה אי אפשר להתחיל שום דבר ארוך-טווח) ולאחר שהתחילו נמשכו בעצמם שמונה וחצי חודשים, כי נאלצתי להחסיר לא מעט ימים כי הייתה לי מערכת בחירות באמצע. אבל זו הייתה החלטה שלי להחסיר ימים אז על זה אני לא מתלונן.

 

מהות המערכת – תזכורת קלה

 

היום כאמור סיימתי את עבודות השירות. וכדי שלא אשכח את הבחילה שהתעוררה בי לאורך כל מגעיי הכפויים עם מערכת החוק, קרה המקרה הבא, לפני כשבוע:

 

בזמן שהייתי במשתלה בה ריציתי את עבודות השירות, גנבו לי מהארנק סכום כסף ניכר (370 שקל, למי שחייב לדעת). אוקצור, הלכתי למשטרה, סיפרתי את הסיפור לחוקר.

 

החוקר שאל אותי "ומה אתה רוצה שנעשה?"

 

הסתכלתי עליו בהלם קל והסברתי שכל מה שצריך לעשות הוא לקחת טביעות אצבעות מהארנק. יהיו שם טביעות שלי ושל עוד מישהו, שהוא הגנב. מכיוון שהגנב מרצה אתי עבודות שירות, הרי שטביעות האצבעות שלו כבר נמצאות במערכת, ולכן ניתן יהיה לגלות את זהותו.

 

החוקר אמר בסדר, מילא דו"ח תלונה ושלח אותי למחלקה לזיהוי פלילי שיקחו טביעות מהארנק. במז"פ אמרו לי החלאות ש**לא ניתן טכנית** לקחת טביעות מהארנק.

 

הם כנראה חושבים שכולם מטומטמים ושאין לנו מושג באשר ליכולות המדע הפורנסי. (ולמי שלא מבין – ברור שאפשר לקחת טביעות אצבעות מארנק. למעשה, ארנק זה אובייקט נוח. מחזיקים אותו בצורה מלאה ולא רק נוגעים בו (מה שמבטיח טביעה חזקה) והוא מיטלטל. לא צריך לבוא אליו).

 

ולמי שיגיד מלה על משאבים וסדר עדיפויות, אני רוצה רק להזכיר שזו אותה משטרה מזורגגת שישבה חודש תמים על רישומי השיחות שלי עם חברים ב-ICQ כדי להוכיח שכשהייתי קונה לעצמי שקית, הייתי קונה בדרך גם לחבר.

 

אז לרדוף את המסוממים ימ"ש יש משאבים, אבל כדי לעשות בדיקה פשוטה ולתפוס מישהו שגנב כסף לאזרח (שבמקרה נמצא במצב כלכלי חרא) – זה לא. 100 לשירותך.

 

זהו, נגמר הסיוט שהתחיל לפני שלוש שנים ורבע. אין ברירה, נצטרך לחזור לחיים נורמליים. כמו שאומר ידידי ערן ורד, מעכשיו אין לי תירוצים. 🙂

 

בימים הקרובים נדון כמובטח בפרטים הממש צהובים של קרקס קליפורניה, וגם בתביעה המגוחכת שהגישה רשת החדשות פוקס, ברוצח הגנב שמנהל לנו את המדינה ועוד כהנה וכהנה. עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.