טוף, סיימתי לקרוא את פסק הדין המלא *(רק 74 עמודים, פחות ממה שאיים אורך התקציר), וליקטתי עבורכם, צאן קדושים יקר, את הערות ההדיוט שקפצו לי לעין ולראש. זה לא קצר. תגובתכם תתקבל בברכה.

הערה קטנה: לא הגבתי על רוב הפסקאות במסמך. מה שלא הגבתי עליו, אין לי נגדו השגות מיוחדות ולכן נא לא לנפנף לי בו כוויכוח על הנקודות שאליהן כן התייחסתי. יש אפילו מקומות שסימנתי לעצמי שבהם השופטים הפריכו באופן משכנע טענות של ההגנה. למען הקיצור, אני לא אציין את רוב המקומות האלה, ואסתפק בהתייחסות לאמינותו של רמון כעד במשפט ושל קו ההגנה שנקו בו פרקליטו, לקראת סוף מאמר זה. כמו כן חשוב להדגיש שבהשגות שלי על הערות השופטים אני מתפקד לעתים קרובות כ"פרקליט השטן" כזה, כדי להדגיש נקודת מבט שנעלמה לחלוטין מניתוחם המלומד של כבודם, למרות חזקת החפות שחייבים לנקוט בה. בסוף הקטע אגיד את דעתי האישית והלא מחייבת גם על חפותו או אשמתו של רמון. אז לעניין: 

בעמוד 17 של פסק הדין, בסעיף "השיחה המקדימה" קובעים השופטים נחרצות:
 
"אין בשיחה שקויימה בין הנאשם למתלוננת  דבר וחצי דבר עם שיחה אינטימית או שיחת פלירטוט, לא באופן בו קויימה השיחה לעיני ובאזני כל, לא בתוכנה ולא באורכה".
 
וזה אחרי שהם מקבלים שנאמר שם "בוא אתי לקוסטה ריקה" ו"אני לא יכולה לעמוד בפניך".
 
זו בהחלט שיחת פלירטוט. בהמשך נגיע לשיחת פלירטוט עוד יותר ברורה, שגם בקיומה המילולי מודים השופטים ובכל זאת דוחים, באופן ביזארי, את הרעיון שמישהו יכול לראות בה פלירטוט. אני לא מתייחס בכלל כאן לשאלה אם היה ראוי שכבוד השר יעשה משהו בנוגע לפלירטוט או יפלרטט בכלל – אגע בזה בסעיף נפרד בהמשך – אלא לשאלה אם יש כאן סיטואציה שהמשקיף הנייטרלי היה מגדיר כ"פלירטוט". השופטים, בנחישותם לסגור כל פרצה, קובעים נחרצות שלא, למרות שברור לחלוטין שכן. שיקום פה בחור אחד שבחורה (זרה, שאין לו סיבה מקדימה לחשוב שלא) אי-פעם התבדחה איתו "בוא אתי לחו"ל" ו"אני לא עומדת בפניך" והוא לא חשב לעצמו "טוב, לזה מילולית [לבוא לחו"ל] היא לא מתכוונת, אבל אולי היא רומזת שיש לי סיכוי בלי קשר?", או שזה לא היה עובר לו בראש אילו קרה לו כך. זו פשוט המחשבה הטבעית. ושוב, השאלה אם ראוי לבחור שבסיטואציה אפילו לחשוב על לבדוק את ההנחה זו סוגיה נפרדת.
 
מיד לאחר מכן מקבלים השופטים את חוות דעתו של אחד יניב, נהגו של האלוף שמני בלשכת רה"מ, כשנוח להם, אולם במקום אחר הם פוסלים את אבחנתו לגבי דברים שהוא ראה בטענה שהוא צעיר ולא מבין.
 
השופטים אומרים:
" ממכלול העדויות עולה, כי הדרך בה נהגה המתלוננת עם הנאשם מאפיינת את התנהלותה בדרך של שיגרה. היטיב לתאר זאת יניב (עמ' 91 לפרו') "המתלוננת היא בחורה פתוחה, היא קלת דעת מבחינת איך שהיא מדברת עם אנשים… לא בצורה מינית אבל בדרך חברית, סוג של תמימות לדעתי".
 
אז לעניין קבלת אבחנתו של יניב נגענו. בנוסף, האורח שבו המתלוננת מתנהגת בדרך של שגרה לא קשור בגרוש, כי הנאשם לא הכיר אותה לפני כן. העובדה שהשופטים דוחפים את זה מראה את הלהיטות שלהם לפרש דברים לכיוון מסוים.
 
השופטים ממשיכים, ומפגינים בורות מדהימה לגבי המושג "פלירטוט", באופן שמעלה תמיהה לגבי כשירותם לפסוק בנושא הזה:
 
" אנה, סימה והרע"ן התרשמו, שמדובר בשיחת צחקוקים לא רצינית.
שני המשפטים – "אני לא עומדת בפניך", "השר אולי תבוא לקוסטה ריקה", אלה שני ביטויים שהוצאו מהקשרם. מהמכלול של השיחה, לא מצאנו שיש בביטויים אלה כדי לרמוז על הלך רוח של חיזור מצד המתלוננת. איש מהנוכחים בחדר, לרבות הנאשם,  לא קיבל ברצינות את "ההצעה" לנסיעה לקוסטה ריקה. "
 
קודם כל, גם אם "האדם הסביר" לא היה מבין מילולית את "ההצעה" לנסוע לקוסטה ריקה", אין שום סיבה שהוא לא יבין כפשוטו את "אני לא עומדת בפניך". אישה סבירה אומרת לגבר שאין לה עמו היכרות קודמת את המשפט הזה בשני מצבים – בסרקזם המיועד להביא לקמילת זין מיידית, או כשלא אכפת לה שאכן יחשוב, ולו לרגע, שאכן בא לה עליו.
 
דבר שני, "הצעה" לא חייבת להיות מעשית כדי להוות פלירטוט. באמת לא ברור אם לאנשים האלה היו אי פעם חיי חברה. נהפוך הוא, אחד ממטות לחמו של הפלירטוט הוא העלאת אפשרות תיאורטית של יחסים אינטימיים יותר – תוך עיגון האפשרות התיאורטית במצב שאינו יכול להתממש (לפחות לא מיידית).
 
והשופטים ממשיכים להוכיח שאולי גברים הם ממאדים ונשים מנוגה, אבל שופטים מיובאים כנראה מגלקסיה אחרת לחלוטין:
 
" במהלך השיחה, המתלוננת פנתה אל הנאשם בתואר "השר" ולא בשמו הפרטי, כפי שהדבר היה מתחייב אילו מדובר היה בפלירטוט. עצם הפניה הרשמית אליו בתוארו,  מסירה כל אלמנט של שיחת פלירטוט."
 
קודם כל, היא לא היתה במצב שהיא היתה חופשיה לפנות אליו בשמו הפרטי. דבר שני, תיכף כבודם יספרו לנו שכוח ומעמד הם לא מעוררי תשוקה ולא יכולים דווקא לשמש בפלירטוט בין בעל מעמד למישהי החפצה לפלרטט איתו.
 
והבולשיט לא נגמר:
 
"אם בכך לא סגי, באותו שלב הנאשם לא ידע את שמה של המתלוננת, עובדה שעומדת בניגוד מוחלט לאווירה של פלירטוט."
 
ועל כגון דא שנו רבנן: מהההההה!??? באמת, גם לשרירות לבם של כבודם צריך להיות כבוד בסיסי למציאות. ואולי לכבודם פשוט צריך שיהיה קשר כלשהו למציאות. 
 

מעט הלאה, בעמוד 19 בפסה"ד, עוסקים כבודם בסוגיית הדלת בחדר שבו התרחשה הנשיקה. מסתבר שהמתלוננת לא דייקה בשאלה איפה התרחשה הנשיקה בחדר ואיך היתה הדלת.  כבודם מוצאים צד זכות ואומרים:
 
" הגם שטעתה, כאמור, היא דאגה לומר שהדלת היתה פתוחה, אם כי לא ידעה לתאר את מצב הדלת לאשורו. אילו רצתה לשקר, מה קל יותר מאשר לומר שהדלת היתה סגורה או סגורה למחצה?! התאור של הדלת הפתוחה מהווה הוכחה נוספת למידת הדיוק של המתלוננת ולאמינותה".
 
אני אומר בתגובה שהדלת הפתוחה מסייעת לגרסתה, ולכן אין שבח בזה שהיא הקפידה על הפרט. בכלל, עושה רושם שהשופטים מתאמצים למצוא במתלוננת נקודות לזכות גם כשאינה מדויקת, באופן שהם במפגיע אינם טורחים כשמדובר באי דיוקים של הנאשם.
 
השופטים מתייחסים (עמ' 23-24) לסוגיית ה"למה שהיא תעשה את זה" ולסוגיית ה"למה שהיא תגיב כל-כך קשה אם היא עשתה את זה". בנוגע לסוגיה הראשונה השופטים מקבלים את טענת המתלוננת שפשוט לא ייתכן שתפלרטט עם אדם מבוגר כל-כך, כאילו שחסרים מקרים כאלה כשהזקן הוא אדם רב עוצמה. בנוגע לסוגיה השנייה, אומרים השופטים

" מתוך נסיון חיינו, לא מצינו מקרה בו אדם מתחרט על מעשה שעשה מרצונו ומגיב בסערת נפש וברעד בגוף, כפי שהגיבה המתלוננת".
 
וואלה, מתוך ניסיון חיי דווקא פגשתי כאלה – ספציפית נשים ששלחו מסרים סותרים ומסרים לא נכונים לגברים ואחרי זה (פעם אחר פעם) לקחו קשה מאד את התוצאות. אני לא מדבר חלילה על אונס, אלא על מקרים שהבחור הבין לא נכון, ניסה להתחיל איתן (נגיד לנשק) ואז הן נכנסו לסחרור של בעסה, האשמה עצמית ובכי. וכן, פגשתי גם גברים שהיו אטומים למסרים של נשים, וגם כאלה שהיו אטומים כי פשוט לא היה אכפת להם, ויותר משפגשתי כאלה, קיומם אינו עומד בספק. אבל להגיד שלא קיימות נשים שמסוגלות להתנהג באופן שתואם את התיאוריה של ההגנה זה בולשיט מוחלט.
 
בעמוד 26 אומרים השופטים שהטענה כאילו החקירה החלה מתוך רצון להתנכל לרמון מופרכת, בגלל שכאשר ניצב יוחנן דנינו שמע לראשונה על הפרשה, ערך זכרון דברים והחליט לפתוח בחקירה, הוא לא ידע שמדובר ברמון אלא רק בשר כלשהו.
 
אם מאמינים לדנינו, כמובן. 
 

בעמוד 27 מתארים השופטים את הלחץ שהופעל על המתלוננת כדי שבכלל תתלונן, ומספר שהמתלוננת הופנתה לדבר עם מספר רב של בכירים, כולל יועצו הצבאי של רה"מ ויועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, אולם מפגש אחרון זה "לא הניב תוצאות, והמתלוננת עמדה במריה".
 
עמדה במריה, אה? זו בחירת מלים מאד… מאירת עיניים, כבודכם.
 
בעמוד 34 מבטלים את גרסתו של רמון לגבי הלשון, בזו הלשון:
 
"אותה תחושת אשמה ליוותה את הנאשם בהכחישו את החדרת הלשון לפיה של המתלוננת. בנקודה זו גירסתו היתה מגומגמת ופתלתלה.
            מצד אחד טען בחקירתו (ת/9, עמ' 7): "אם הלשון שלי נגעה בשפתיים אני לא זוכר אבל בטוח לא הוכנסה לשון לפה". בעדות בביהמ"ש שינה הנאשם מעט את  טעמו ואמר בעמ' 221 ש' 5-4: …יכול להיות שהפה שלי היה פתוח במידה מסויימת והלשון נגעה בשפתיים, בשום אופן לא התכוונתי להכניס את לשוני לפיה ולא הכנסתי את לשוני לפיה".
            לא בכדי מתאר הנאשם את הנשיקה באופן עמום ומעורפל משהו, וזאת כדי להרחיק עצמו מהעבירה.
            פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך. ללשונו של אדם אין חיים משל עצמה וזו אינה יוצאת מפיו בלי שהתכוון לכך. שימוש בלשון תוך כדי נשיקה הינה פעולה מודעת ועם כוונה בצידה. הטענה של הנאשם ש"אינו זוכר…", "…ואולי הלשון נגעה בשפתיים…", הינה לא יותר מאשר היתממות לשמה."
 
אפשר לראות את זה ככה, ואפשר לראות את זה בצורה שונה לגמרי. קודם כל, הגרסאות בחקירה ובביהמ"ש לא סותרות בכלל. "יכול להיות" בהחלט תואם ל"אני לא זוכר". אם "אני לא זוכר", אז "יכול להיות". השופטים, שתוקפים בכל הזדמנות את זה שרמון "בחר להכפיש את המתלוננת", צריכים להעריך את זה שהוא לא אמר, חד וחלק, ש"לא הכנסתי לה לשון". מי יוכל להגיד בוודאות שהוא משקר? למה המתלוננת ראויה להלך המחשבה הזה באשר לדלת הפתוחה, ורמון אינו ראוי לזה בשאלה מהותית בהרבה?
 
ובנוגע לכל העניין ש"פיו של אדם אינו נפתח מעצמו" – אציע סיפור אישי, ש"מציתי בניסיון חיי". איזה פעם אני במועדון רוק בניו יורק, אחרי הופעה מעשן עם החבר'ה מהלהקה, ואיזו בחורה שם מציעה לכל הנוכחים "שאכטות מפה לפה". יאללה, קטעים. כשהגיע תורי, לא יודע למה, אחרי שנתנה לי שאכטה אמרה לי "הלו, בלי לשון", והיה לי לא נעים. זכותכם כמובן לא להאמין, אבל בחיי ובחיי הבן שלי שלא דחפתי לבחורה לשון. האם יכול להיות שהלשון שלי בטעות רפרפה על שפתיה? כנראה… לבחורה לא היה שום מניע נראה לעין ללכלך עליי, ובכל זאת כנראה שהרגישה משהו. (אז היא אמרה לי "הלו בלי לשון" ולא נתנה לי את מספר הטלפון שלה[שאותו לא ביקשתי] ובזה נגמר הסיפור, אבל נעזוב את זה)
 
עכשיו, שאכטה מפה לפה זה מבצע כוריאוגרפי יותר מסובך מנשיקה שאין כוונת לשון בצדה, ככה שיותר יכול להשתבש ולקרות בטעות. אבל עדיין, כן יכול לקרות. ובאשר לאמירה ש"פיו של הנאשם לא נפתח מעצמו, אלא אם רצה בכך" – הרשו נא להזכיר לכם, כבודכם, שבסוף כל נשיקה נפתח הפה. אני רק מציין עובדה. 
 

בעמוד 36 מתייחסים כבודם לעדות של שולה זקן, ובעצם מכנים אותה עדות שקר בכוונה תחילה. אין לי השגות. לא קראתי את העדות של זקן ואני בהחלט יכול להאמין. רק רציתי להגיד שהאישה הזו מתבררת כנזק לכל מי שהיא מנסה לעזור…
 
בעמוד 37 שוב מעמידים כבודם פנים שלא עברו את הבחינה במבוא ללוגיקה.
 
" הנאשם אמר דבר והיפוכו. מצד אחד טען שהמתלוננת יזמה את הנשיקה ומהצד האחר טען, שהוא סבר שהיא הסכימה. אם נכונה ההנחה שהמתלוננת יזמה, מה לנו וליסוד "ההסכמה"?!"
 
אה… "היא יזמה ולכן חשבתי שהיא מסכימה"? מה פה לא מובן?
 
בעמוד 41 יש לנו אולי את הדוגמא המובהקת ביותר לאונס הראיות בידי השופטים כך שיתאימו לדעתם המגובשת. כל העמוד בעצם. זה מתחיל בקבלת עדותו של ישראל מימון על שיחת "בוא אתי לקוסטה ריקה, נעשה חיים ביחד" בין הבחורה לבינו, אבל הקביעה הביזארית שהמלים "בוא אתי לקוסטה ריקה, נעשה חיים ביחד" מפי בחורה צעירה לגבר מבוגר ממנה הם בשום פנים לא פלירטוט – עד כדי הבעת תמיהה שמימון חשב שכן. אחר כך מעיד המפקד שלה לשעבר, איזה רב סרן, שהיא בסך הכל בחורה טובה ואכפתית, אבל יש לה מנהג משונה להגיד לגברים מבוגרים ממנה (כמוהו עצמו) "אני לא יכולה לעמוד בפניך, אתה חתיך". כאן, בגלל שאילו היו מקבלים את העדות אפילו הם היו צריכים לראות תבנית – בחורה טובה ואיכותית, שהשריטה שלה זה לשלוח מסרים שהיא לא באמת מתכוונת לגבות, בין אם מטעמי משחק באש או מטעמי נאיביות קיצונית, לגברים מבוגרים וחזקים ממנה – אז הם פשוט לא מאמינים לעדות, בלי לטרוח אפילו להמציא מניע לעד לשקר.
 
אחרי זה יש התייחסות שלמה לשלוש העדות שרמון הביא ברגע האחרון, ולמה כבודם לא מאמינים לאף מלה מהעדות המאוחרת הזו, ואני חייב לחרוג מהכלל שקבעתי בהתחלה ולציין שבעניין זה (כמו אחרים שלא הזכרתי) אני משתכנע מנימוקי כבודם. 
 

בעמוד 60 מוזכר מה שלדעתי הוא הפגם החמור ביותר בכל ההתנהלות של המשטרה בחקירה הזו. מסתבר שבעימות בין רמון למתלוננת, שנערך בווידאו, לא זו בלבד שלמתלוננת נתנו לפני תחילת העימות את התמונות שצולמו לפני (ואחרי, לטענת רמון) הנשיקה, גם נתנו לה לקרוא את הגרסה של רמון. לרמון לא נתנו את התמונות ולא נתנו לקרוא את הגרסה שלה. אני לא משפטן, אבל מישהו יכול בבקשה להסביר לי איך זה לא פסול מהיסוד? יצוין שהשופטים, בסיכום שלהם לטענות הסניגור נגד כשלי החקירה (טענות "הגנה מן הצדק"), מתייחסים לתמונות (ואומרים "לא היה צריך לקרות אבל לא מהותי) – אבל לא מתייחסים לעניין הגרסה! מעניין למה…
 
השופטים מתייחסים לטענות על אי העברת האזנות הסתר, על אי ציון העובדה שבכירי משטרה נכחו בשיחות מסוימות שתועדו בחומר החקירה, על האיום השקרי שהמתלוננת תיתבע על הוצאת דיבה אם לא תגיש תלונה, ועל עניין העימות – ולמרות שהם נוזפים במשטרה על כל אחד ואחד מן הפשעים הללו (שכמובן אינם "פשעים" בלשון השופטים, אלא רק דברים "תמוהים"), הם קובעים שזה לא מגיע לרף שבגללו מבטלים כתב אישום. אם זה לא, אז מה כן? אם זה לא, לאדם חזק כמו רמון, אז מה כן כשאתם ואני נואשם? האם בכלל יתגלה במשפט שלי או שלכם על האזנות סתר מוכחשות? על סחיטה באיומים של עדים שיתלוננו? על אמירות עוינות בעליל של החוקרים נטולי הפניות כביכול? גם עיוות יסודי ובלתי ניתן לתיקון של העימות, גם לחץ באיומים על המתלוננת שבכלל תעיד, גם אי העברת חומר (דבר שאני מסכים שהפגיעה שהוא גרם להגנה תוקנה ברובה בסופו של דבר) – מה עוד צריך כדי להוכיח שהגישה של המשטרה לתיק היתה פסולה מהיסוד? אין שום דבר, אבל שום דבר, שגורם לרשויות אכיפת חוק להפסיק לרמוס את זכויותיהם של נאשמים מלבד דבר אחד – ביטול כתבי אישום. כל עוד מרשים לשוטרים ולתובעים להשיג הרשעות באמצעים פסולים, הם ימשיכו להשתמש באמצעים פסולים – אמצעים פסולים הם בדרך כלל נשק רב עוצמה, גם אם לוקה במידה מצערת בדיוקו.
 
בעמ' 67-68 מבטלים השופטים בהינף טופר עלי מקלדת את הראיה הניצחת לעוינותה של מירי גולן כלפי רמון. מעניין לצטט את כבודם:
 
"לענין האמירות שלכאורה מצביעות על גישה עויינת לנאשם כגון: "…האיש הזה ימנה את נשיא בית המשפט העליון…" שוכנענו מדברי החוקרים וכן מדברי המתלוננת המהימנים עלינו, כי לא נאמרו דברים שכוונתם קביעת עמדה שלילית מוקדמת כלפי הנאשם".
 
סליחה, אבל המתלוננת לא יכולה לדעת חצי דבר מזורגג על אם היתה או לא היתה למירי גולן דעה מוקדמת לגבי רמון והתאמתו למנות שופטים עליונים, ו"החוקרים" הם בעלי העניין פה, ובמקומות אחרים אומרים השופטים שלא שוכנעו על ידם בנוגע לפאשלות שלהם. אז למה פה כן? כי פה זה מכריע… אבל בעצם מגוחך להתלונן על קטנות שכאלה, כשראש בית הדין היא חיותה כוחן, חברתה הטובה של דורית בייניש, שאת מינויה לנשיא העליון רצה רמון לעכב\לחסום ושכתב האישום גרם להסרתו מהתפקיד בדיוק בזמן כדי שזה לא יקרה, אותה בייניש שלפני חודש באיזה כנס משפטנים שלחה מסר ברור לגבי פסק הדין שהיא מצפה לשמוע. הכל צירוף מקרים תמים, כמובן, ומי שמדבר על קונספירציות והתנכלויות שפשוט יתבייש לו! וזהו!
 

בסוף עמוד 68 מבהירים כבודם את המחלוקת הבסיסית, היסודית, בין תפישת הצדק שלי לשלהם. הם אומרים:
 
"בסופו של דבר, אפילו היתה פגיעה בהגנת הנאשם, שומה על ביהמ"ש לערוך איזון בין שני אינטרסים נוגדים – בין זכותו הבסיסית של הנאשם למשפט הוגן לבין האינטרס הציבורי – בקיומו של ההליך הפלילי והחשש לפגיעה בקרבן העבירה אם ההליך הפלילי לא יקויים או לא ימוצה. "
 
אני לא רואה פגיעה אנושה בקורבן אם היה נקבע כאן שיש חשד ש"הנאשם נהג בחוסר כבוד ובחוסר אכפתיות כלפי הסכמתה של המתלוננת לנשיקה, ובתנאים אידיאליים ייתכן מאד שהוא היה מורשע, אולם פגמי החקירה החמורים, שהתבטאו הן בעיוות העימות, הן באי העברת חומר רלוונטי והן בראיות נחרצות לעוינות מובנית כלפי הנאשם, מונעים הרשעה". כך גם היה בית המשפט מודיע שהוא מאמין למתלוננת ולא לנאשם, וגם מודיע למשטרה שיש גבול. כאמור. כל עוד לא מונעים הרשעות, רשויות האכיפה ימשיכו לעבור על החוק מהמקפצה.
 
בסוף דבריהם שוללים השופטים את קיומו של פלירטוט ושל היות המתלוננת בחורה פלרטטנית וקלת דעת באינטראקציה שלה עם אחרים, וזאת למרות עדויות של אנשים רבים ולא קשורים לכך שכן היה פלירטוט ושהבחורה, על כל איכויותיה ויושרה הכללי, כן פלרטטנית וקלת דעת באינטראקציה שלה עם אחרים. האחרים ראו אותה יומיום ובמגוון סיטואציות. השופטים ראו אותה בסיטואציה המעונבת והלא ספונטנית של בית המשפט. אבל הם יודעים יותר טוב.
 
זהו, עד כאן ההערות שלי על פסק הדין. 
 

עכשיו, לגבי רמון: במהלך כל הפרשה האמנתי לגרסתו בדבר אי הבנה. בין השאר האמנתי בזה בגלל שהדהים אותי שלא הופיעו (כך נדמה היה לי) שום מתלוננות נוספות, או אפילו עדות שלא התלוננו רשמית במשטרה. מניסיון חיי כקורא עיתונים אובססיווי, נדיר מאד שזה קורה כשמדובר בעבירות מין של מפורסמים. במקרה קצב היו שמונה נשים שונות בהן דובר בתקשורת בשלב מסוים. במקרה של חנן גולדבלט ארבע. איציק מרדכי? שלוש. לכן נרעשתי כל-כך מהעובדה שכן היתה במקרה רמון עוד אישה שנחשפה והזדהתה כקורבן למעשה מגונה מצידו, והדבר לא הובלט בכלל בתקשורת (לא לא הוזכר, עובדה שהוזכר, אלא לא הובלט. המדגם הלא מדעי והלא מייצג שלי בכל זאת נוטה בצורה סוחפת לצד ה"לא ידעתי"). אפילו הפרופסור למשפטים דניאל פרידמן, שכתב במוסף לשבת של ידיעות מאמר בשם "משפח רמון" בו הוא מעלה רבות מהנקודות שהעליתי אני הקטן, טועה וקובע, בלא לסייג דבריו, שלא היו מתלוננות נוספות.
 
קיומה של תבנית לכאורה משנה (ביקום הפרטי שלי, התוצאות אצלכם עשויות להיות שונות) את האמונה בנוגע לתמימותו במקרה שלעיל – אבל "המתלוננת השנייה" לא קיימת בתיק המשפטי, ולכן לא יכולה להשפיע בשום צורה על מה שהיה צריך פסק הדין להיות. מה שכן, גם אם אני הייתי מקבל את טענתו לאי הבנת המצב (כפי שלדעתי היו חייבים שופטים נטולי פניות לעשות), הרי שבתור אזרח הייתי מקים בריקדות מול הכנסת אם התנהגותו בפרשה היתה נחשפת והוא לא היה מגורש מהממשלה. תקלטו את זה:
 
לא רק שהבנאדם, שחי עם בת זוג שנראית פצצה (לסוגה) וצעירה ממנו בעשרים שנה או יותר, למען השם, מגיע לישיבה כדי להחליט על מלחמה כן או לא (מלחמה שהוא, מתברר, היה מראשי הדוחפים לה), ומה שיש לו בראש זה להיענות לרמיזות של איזה צעירה מבולבלת ולעשות לה משטח גרון. זה שערורייתי ועצוב כשלעצמו. אבל אחרי כל הנשיקה, אחרי שהוא קיבל ממנה את מספר הטלפון שלה (לטענתו ביוזמתה, לטענתה לבקשתו) – הוא הכניס את המספר שלה לזיכרון של הנייד שלו במהלך ישיבת הממשלה על המלחמה. זה עוד פרט קטן כזה שלא ממש הובלט בתקשורת…
 
וואלה, הייתי בכמה ישיבות משעממות תחת בחיים שלי, עם אנשים שבקושי ידעו לחבר שני משפטים בשום שכל אבל בילו שעה בניסיון לעשות את זה. לא מעניין אותי. אם זה מה שהיה לו בראש במהלך ישיבת ממשלה, באמת אסור היה להרשות לו להיות שר. צריך היה לעלות על בריקדות ואני מאמין שאנשים היו עולים. לכל הפחות, היו מצרפים אותו לשלישיית אולמרט-פרץ-חלוץ באווירה הציבורית הבלתי פוסקת של "הביתה וזהו".
 
אבל! הגיוס של הכלי הפלילי כדי לאכוף הכרעה ערכית-פוליטית שכזו (כפי שמודה מני מזוז שקרה כאן בראיון לנחום ברנע במוסף לשבת), הוא מאפיין מובהק של הרודנות. ברגע שאתה מרשה לעצמך למתוח את גבולות החוק וגם להתעלם מראיות מזכות באופן שרירותי וגם מתעלם מהפרות חסרות הצדקה של זכויות הנאשם כדי להגיע למסקנה שאין מנוס מן הרושם שהוכרעה מראש – ההבדל בין זה למשפטי ראווה הוא כמותי בלבד. זה לטעמי קו אדום שלא ייחצה. השופטים יכולים עד מחר להעמיד פנים שלא היתה כאן מאסה קריטית של מקרים שבהם המשטרה התנהגה בצורה חסרת כל הצדקה סבירה, אבל היתה. 
 

רבות דובר על התגייסות התקשורת לטובת רמון, ועל ההבדל בין גישתה לרמון לגישתה לקצב. הכל נכון. העלמת פרטים שליליים לרמון מתוך מחזור המידע על הפרשה היתה עצומה – המתלוננת השנייה, העובדה שהמשיך להתעסק במספר הטלפון של הבחורה במהלך ישיבת הממשלה על המלחמה, העובדה שהכחשתו את עניין הלשון לא היתה מוחלטת (עוד דבר שכנראה כן הוזכר בדיווחים, אבל גם לא הובלט באזכורים השונים של החומר ובפרשנויות שדווקא קראתי בעיון. אני הייתי בטוח שיש כאן הכחשה גורפת). אבל בנוגע לניסיון לייחס את כל האהדה לרמון או לסלחנות כלפי עבירות מין או לאיזו ברית לא קדושה בינו לתקשורת – אני רוצה רק לציין שאני מעולם לא דיברתי עם רמון ולא פגשתי אותו (מה שאני לא יכול להגיד על די הרבה פוליטיקאים. בכל זאת עבדתי כמה שנים בדסק חדשות), ובטח לא קיבלתי ממנו סקופים או פירורי מידע טעים, ובכל זאת נמניתי על אלה שמלכתחילה נראה להם כל הטיפול בעניין שערורייתי. 
 

בתקשורת נדחפת בימים האחרונים תיאוריה ש"אילו היה רמון מתנצל, כל הסיפור היה נגמר בלי משפט". אני לא אומר שלא, אבל התנהגות השוטרים מהרגע הראשון לא מרמזת על כך. הם לא בחלו בשקרים, בסחיטה בעצם, כדי להשיג את התלונה מלכתחילה. מה גורם לנו לחשוב שלו היה רמון מתנצל (עוד לפני שידע שיש חקירה, או במהלכה, נגיד בעימות), הם היו פשוט מקבלים את רצונה של המתלוננת לבטל את התלונה? והאם בכלל הוצעה לרמון האפשרות הזו? בשלב כלשהו של הפרשה? האם מישהו בכלל סיפר לו שהבחורה כועסת על מה שהוא עשה לפני שהיא הגישה תלונה? הבחורה עצמה, כשנשאלה אם היתה מוותרת על התלונה לו היה מתנצל, אמרה "לא יודעת". אם אני לא טועה, במשפט התברר ששולה זקן, שהבטיחה למתלוננת לדבר עם רמון, למעשה לא עשתה זאת. בקיצור, זה נראה לי, בלשון כבודם, כמו ניסיון לגלגל את האשמה לפתחו של "הקורבן". עם זאת, במידה שווה לתהייה זו צריך לשאול האם הייעוץ שנתן לרמון עו"ד דן שיינמן לא היה הגורם הראשי למפלתו. האם הניסיון לשפר את עוצמת הגרסה שלהם על ידי פרטים שכנראה נסתרו לחלוטין בידי העדים, באמצעות עדויות מפוקפקות בזמן הפציעות, לא הפחיתו לאפס את אמינותו של רמון בתיק שהיה ברור שיוכרע על אמינות. האם שיינמן הוא זה שאשם בכך שאופציית ההתנצלות לא נוצלה עד הסוף? אין לנו דרך לדעת, היות ששיינמן הוא אדם פרטי שלא חייב לנו דין וחשבון, אבל ראוי לזכור את זה אם חו"ח עולה לכם האפשרות להסתייע בשירותיו היקרים פחד משל היה עכוזו זהב וצואתו אבני חן. 
  

טוב שהחרא הזה הועף מהממשלה, וכנראה שטוב גם שנשים יידעו עכשיו שיש לו נטייה לא בריאה להניח הנחות ולקחת חירויות. (המקרה השני, שלא הגיע לכדי תלונה במשטרה מסיבות השמורות עם הבחורה הנדונה, נשמע הרבה יותר חד וחותך, אגב… אין שם טיפה של סיבה לחשוב שיש פלירטוט).
 
אבל כדי שלא יאושרו כאן תקדימים של מדינת משפטה (תקדימים, עאלק, במדינה ש-95% מכתבי האישום מסתיימים בהרשעה…), כדאי לכולנו שפסק הדין יבוטל או יתוקן משמעותית בערעור – מה שכולם אומרים לי שקלושים הסיכויים שיקרה. נחיה ונראה. המחוזי קצת פחות חותמת גומי של התביעה מהשלום. נראה אם רמון ייפול שם על שופט\ת עם ביצים, שישימו זין על השאלה אם בייניש תכעס.
*****************************************

* הלינק באדיבות YNET, דרך שגיא נאור