בנזונה רמון, הרס ת'צרפתית
Posted on: 12 בפברואר 2007
- In: מעורב
- 23 Comments
במסגרת הפינה הפופולרית "מהרסיים ומחריבייך ממך ייצאו", אנחנו מארחים איזה פרופסור מאוניברסיטת בר אילן בשם אריאל טואף, שבשביל כמה לירות החליט לתת מלאי תחמושת לכל החיים לכל אנטישמי מלוכלך באשר הוא.
טואף, שמלמד היסטוריה שמה בגבול בני ברק, ושבנוסף להיותו ישראלי ופרופסור הוא גם הבן של הרב הראשי של איטליה לשעבר, הוציא ספר ובו הוא מרגיש צורך לאו בר כיבוש לצטט "וידויים" של יהודים שהואשמו ברצח תינוקות נוצרים ושימוש בדמם לאפיית מצות. אלא מה? ה"הודאות" הללו הוצאו בעינויים, שבאמצעותם אפשר גם לגרום לעבדכם להודות בתשוקה עזה לבשרה הכמוש של חיותה כוחן. גם טואף עצמו אומר שהוא לא מאמין שאשכרה רצחו ילדים בשביל הדם למצות, ואין לו תשובה לעובדה הפשוטה שאין שום שימוש לדם בפולחן היהודי (שאחת ממצוותיו אוסרת אפילו על אכילת בשר מדמם) ושדם של נוצרי על אחת וכמה וכמה לא יכול לשמש בשום פולחן יהודי – רבאק, יהודי דתי אפילו חלב או יין של נוצרי לא ישתה, אז הדם שלו? אבל טואף, בדילוג מהפקולטה להיסטוריה לזו של המשפטים, "לא יכול לפסול על הסף" אפשרות של מעשי רצח שביצעו יהודים כנקמה על רדיפות, כי להוכיח שלא קרה תמיד קשה. אז בשביל מה לצטט את ה"הודאות" בעניין הדם? בשביל הרייטינג, כמובן. הנה, עובדה שמזכירים אותו. שמוק.
מסכים עם הרוב
בעניין הרפורמות המוצעות של כבוד השר הטרי דניאל פרידמן – הרוב מוצא חן בעיניי. אני לא בטוח שאני מסכים לעניין הזה שהכנסת יכולה "לבטל וטו" של בג"ץ על חוק. אם חוק סותר חוק יסוד, הוא סותר חוק יסוד אפילו אם הכנסת תצביע בעדו פה אחד שמונים פעם. אבל אני מאד מאד מסכים לעניין שצריך משפטנים מהשוק הפרטי בכל ערכאות השיפוט (כן כן, דוריתוש, גם אצלך בנחלה הפרטית של האבא שלך ושל מישינקה*). אני מאד מסכים שהסחבת צריכה להיגמר, ואני גם מסכים שעיקרון האחידות בפסיקה צריך לחול גם על שופטים ולא רק על תובעים.
אני הכי מבסוט מזה שבעיקרון, הדברים שבהם אני מסכים עם פרידמן נראים אפשריים יותר לביצוע מהדבר שלא. אז יאללה, פרופסור. בהצלחה.
די עם הצדקנות, נו
וואי, איזה בלגאן עושים מזה שכמה משחקני הנבחרת הצעירה שיחקו קצת קלפים בחדר שלהם ערב המשחק עם אוקראינה. נהיינו כמו האמריקאים, שלא מסוגלים לראות גוונים. להזמין נערות ליווי לחדר זה רע? אז כל דבר הוא רע. עכשיו, אם החבר'ה שיחקו אחרי שעת כיבוי האורות שקבע להם המאמן גיא לוי, אז הוא צריך להעניש אותם. אבל זה לא עניין לבית דין, ולא עניין לצדקנות של התחת העייף של מאיר איינשטיין. זה עניין קבוצתי פנימי.
ובאותה נימה – מה בדיוק הערך של שלמה שרף בשידורי ליגת העל? לפחות ברקוביץ' (אדם מאוס בפני עצמו), ב"סיכום המחזור", יש לו ערך קומי (בעיקר מה שביל סימונס קורא "קומדיה לא מכוונת"). לפחות פעם בתוכנית הוא מביא יציאה שהורסת מצחוק. אבל שרף? סתם אנטיפת מגעיל, מלה טובה על אף אחד אין לו, והוא גם לא מסביר שום דבר. "אני לא מבין למה מזרחי נוקט בטקטיקה הזו, אני הייתי עושה אחרת". זה כל קוף בטריבונה יודע להגיד. פרשן אמור להסביר למה המאמן עושה מה שעושה, ואת זה שרף האוויל לא עושה. אז באמת, ערוץ 10, קחו מאיתנו את הבבון הזה.
ולסיום
– מנ-מניאק חיים רמון. לא רק שזה כבר נכנס ללקסיקון – "עשינו קצת רמון אבל אז הוא ניסה להוריד לי את החזיה אז לא נתתי לו". הבעיה האמיתית היא, שמאז הפרשה שלו בנאדם לא יכול יותר לתת לאם בכורו נשיקה עם א-ביסלע לשון בלי להתחיל לצחוק. מה יהיה?
אוי, ספיקינג אוף אום קדם – מסתבר שהיא חשבה כל חייה ש"משורה ישחרר רק המוות" זה משפט שהמציאו נרקומנים. מסכן אברהם "יאיר" שטרן, שהיה מסטול רק מלאומנות ורומנטיקה אירופאית קודרת. D-:
——————————
* הנה, שוויון הזדמנויות בכינויי ההקטנה. (הערה שהופנתה לקורא יובל – והמשכה הלעגני נמחק לאחר שהעביר את המסר…)
23 Responses to "בנזונה רמון, הרס ת'צרפתית"
12 בפברואר 2007 at 9:48
קשור להיותה פוצה פוליטרוקית בינונית בתכלית. אבל תרגיש חופשי לחוש נעלה ומוסרי
12 בפברואר 2007 at 10:01
איפה הייתי כשזה קרה?
ואלוהים אדירים, אתה חייב ללמוד לקחת ביקורת קצת יותר בקלות. אם אתה רוצה לטעון שזה שהנטיה הטבעית שלך היתה לתת כינוי הקטנה לאשה, למרות שהיא נשיאת בית המשפט העליון, זה חסר כל משמעות, אז תהנה. אני אישית הייתי מעדיף אם היית מכנה את בייניש ואת חשין בשמות המשפחה, ואני לא חושב שמשהו היה נגרע מהמסר שלך, אבל היי – אני לא הכותב.
ואגב – כינוי ההקטנה שאני מכיר לשמי אינו "יובלי'לה". אבל כל יום לומדים משהו חדש. 🙂
12 בפברואר 2007 at 11:16
אני נותן כינויי הקטנה גם לגברים למטרות הקטנה מכבודם המוגזם בעיניי. לא נתתי במקור לחשין כי לא התלבש לי בזמן אמת משהו שנשמע טוב. אבל קרא פוסטים שלי ותראה אותם זרועים ב"אודי", "חיימקה", "דן-דן" וכאלה. זה הסגנון שלי.
בנוגע לקבלת ביקורת – אני דווקא לא רע בזה (שוב, דפדף אחורה). אבל "שוביניסט" ו"גס רוח" זה לא סתם ביקורת. אני האחרון שיגיד לך לא להיות נחרץ באמירותיך, אבל אז אל תתפלא שאתה מקבל נחרצות בתגובה. זה סוג של פאסיב-אגרסיב, הנטייה הזו – להיכנס במישהו במלים טעונות, וכשהוא מחזיר את חבטת הפתיחה להתלונן על הטון.
12 בפברואר 2007 at 11:21
חבל שהצלחתי לפספס כל כך בניסיון שלי להעביר ביקורת. נו, זה ישמש לי לקח להבא.
12 בפברואר 2007 at 14:51
יכוליות שאתה צודק, אבל זה צריך להיות סכום ממש לא סמלי כדי שזה יתחיל להיות העסק של מישהו חוץ מהמאמן.
12 בפברואר 2007 at 16:37
הבעיה היא שמאז שבלילי לא בסגל אין עם מי לשחק שח, ומכאן הדרך לקלפנות קצרה.
אם "לעשות רמון" נכנס ללקסיקון – יש מצב שגם "לעשות קצב" (ואני מעדיף "לקצוב") בדרך? שלא נדע…
קצת מוזר שלא התקומם עדין אף אחד על אזכור הרב הראשי של איטליה. אותך למטראצי…
12 בפברואר 2007 at 16:53
אלו רק שמועות, ולפחות בינתיים מאשימים אותם רק בגלל ששיחקו אחרי חצות – שזו אכן עבירה מינורית יחסית.
12 בפברואר 2007 at 18:16
…אבל אני דווקא חושבת שחשוב שהוא פרסם את תוצאות מחקרו.
משום שאפילו אם היתה כת שנהגה למצוץ את דמם של ילדים ונתכנתה יהודית, זה יכול לתת קצה חוט בשאלה ששואל כל אדם ספקן שגדל בתוך היהדות (בדרך כלל, כמה חודשים לפני שצולבים אותו) והיא: *למה* בכל דור ודור עומדים עליכם לכלותכם?
וזה שיש כמה אנשים שהתנהגותם פלילית לא מקרין על כל הדת כולה. (ע"ע איסלאם).
מה שהכי אהבתי בסיפור טואף זה שבמקום להעלות ויכוח מלומד, קמים כל הפרושים וזועקים "אנטישמיות!" – כאילו שכחו את היכולת להתווכח. בשביל מה מאמנים אותם בזה מהגנון?
אבל השני-הכי-אהבתי היתה התגובה של טואף עצמו. ארבעים וקצת שנים של חקירת היסטוריה יהודית והוא לא שם לב לאופי התגובה האוטומטית על דברים-שהם-לא-אוהבים?
He wasn't really paying attention!
ואת אמירתו "אמשיך לפרסם גם אם יצלבו אותי" צריך למסגר. מי צלב את מי, טואף?
12 בפברואר 2007 at 19:54
האמת שקיוויתי שתדע שהמשמעות של הפסוק הפופולרית הפוכה לגמרי מזו שבה הוא משמש בעולם הטוקבק הישראלי.
13 בפברואר 2007 at 1:13
יכוליות שידעתי ושכחתי. לא זוכר 🙂 בכל מקרה, תודה.
ד.ט. – אז מה אם שיחקו על כסף???? שוב, אם זה לא סכומים רציניים – כאלה שאובדנם עשוי להסיח את דעתו של השחקן המפסיד -אז זה פשוט לא מעניין אותי. מה הסיפור?
13 בפברואר 2007 at 12:26
הימורים = לא מוסרי = knee jerk reaction.
אם נשיקה מובילה להרשעה בישראל, אני כבר לא מופתע מכלום.
13 בפברואר 2007 at 13:37
אני לא יודע למה כולם כל כך מופתעים מזה שהרשיעו אותו על זה שהוא נישק בחורה בניגוד לרצונה (ולא מדובר ברפרוף שפתיים על הלחי). יכול להיות שיש משהו בטענה שהסיפור היה צריך להגמר מחוץ לבית המשפט, אבל ברגע שבית המשפט נדרש למקרה בו מישהו מנשק בחורה בניגוד ברור לרצונה (כמובן, בהנחה שניתן להוכיח שהיא לא רצתה את זה ושאדם סביר לא היה מפרש את התנהגותה בדרך אחרת, נקודות עדינות שנוגעות למקרה הספציפי ולא לעקרון) אני לא רואה איך אפשר להוציא אותו זכאי. מה שכן, נראה לי שסביר לצפות לעונש קל יחסית בהתחשב ברמת העבירה ובנסיבות.
14 בפברואר 2007 at 13:50
אכן היו ראיות חזקות למדי לכך שהיו שם נסיבות שאדם סביר היה מפרש כהזמנה. כבר כתבתי באחד הפוסטים הקודמים בנושא שאם אתה תופס מישהי סתם משום מקום וחודר לה לפה עם הלשון שלך, אז בוודאי שזו תקיפה מינית. אבל פה מדובר על אי הבנה.
14 בפברואר 2007 at 14:04
היכן שהוא קראתי שאם הוא היה מתנצל על המקום על אי ההבנה הסיפור היה נגמר בשקט בלי תביעה ובלי כלום. ורק העובדה שרמון התחיל להילחם בזה כאילו הוא הקורבן הביאה לזה שהוא הורשע לבסוף. נכון? לא נכון?
14 בפברואר 2007 at 17:12
הוגש נגדו כתב אישום, הוא לקח עו"ד והתגונן. הראש הזה, של להחמיר עם מישהו בגלל שהוא מעז להגן על עצמו בבית משפט, הוא דיקטטורי להבעית. אני לא קראתי בשום מקום שהוצעה לו אפשרות כזו, ומבחינה משפטית, אילו היה מציע התנצלות ייתכן שזה היה מוצג בבית המשפט כמשום הודאה. וכשהמתלוננת ה' נשאלה על ידי מראיין מערוץ 10 אילו היתה מניחה לעניין אם רמון היה מתנצל, היא אמרה "לא יודעת". אז זו חוכמה שבדיעבד, נראה לי – למרות שכמו שכתבתי, אני באמת לא יודע כמה טרח מר דן שיינמן לחקור את אופציית ההתנצלות. מזוז לא עושה עליי רושם של שקרן אינטרסנט בסיפור הזה, ולכן ייתכן שאילו היה שיינמן יוזם, היה מזוז נענה. לא יודע.
14 בפברואר 2007 at 17:44
וסתם מחפשים אותי". הרי ברור שהמשפט הזה היה על שיקול דעת שגוי של רמון. אם נניח במקום רמון היה שם ילד בן 25 אני לא חושב שזה היה מגיע למשפט. מכסימום נגמר בסטירת לחי שהיא היתה מחטיפה לו. במקרה של רמון היתה בעיה בשיקול הדעת שלו, ובשילוב עם המעמד שלו סיימנו בהרשעה. ומה שמטריד אותי זה מה היה קורה אם הוא היה קם ואומר טעיתי בשיקול הדעת, איך זה היה נגמר אז?
14 בפברואר 2007 at 19:31
מניח שיהירותו המובנית, בשילוב עם ייעוץ משפטי גרוע, הם שמנעו ממנו זאת. אבל לא יכול להיות שמזוז או כל אחד אחר יגידו "אילו היה מתנצל זה היה נגמר", כשלא הוצעה לו האפשרות.
כמו כן, מה זה אומר על העבירה של מעשה מגונה? או שנעברה כאן עבירה שמצדיקה כתם לכל החיים, או שלא.
Comments are closed.
12 בפברואר 2007 at 9:22
אשה יכולה להגיע אפילו עד נשיאות בית המשפט העליון, ועדיין הגברים ירגישו חופשי לקרוא לה "דוריתוש". שובינסטים לא מתים, הם רק מתחפשים לגסי רוח?