פרופגנדה

 

בעוד הנשיא בוש "עוקף" את התקשורת הרשעה, שרק מדווחת על הצרות בעיראק, כדי להביא את הבשורות הטובות – מסתבר שיש כאלה המסייעים לו. העיתון "האולימפיאן", מהעיר אולימפיה במדינת וושינגטון, דיווח בשבת האחרונה שמישהו מארגן את חתימתם של חיילים על מכתבים זהים, הנשלחים למערכות עיתונים שונות ברחבי ארה"ב ומספרים כמה מוצלחת וחשובה העבודה בעיראק. העיתון הציג מספר מכתבים  זהים לחלוטין, והביא ציטוטים מחיילים שסיפרו כי לא כתבו ולא ראו את המכתבים הנושאים את חתימתם.

 

"איכות החיים וביטחון התושבים הוחזרו לקדמותם באופן כללי, ואנחנו מהווים חלק גדול מהסיבה לכך", נאמר במכתב, שממשיך ומתאר כיצד התושבים חוזרים ומביעים את הכרת התודה שלהם. מה שמשעשע הוא שהמכתב מתאר (כביכול) את שהתרחש בעיר כירכּוכּ, הנמצאת בחבל הכורדים. הכורדים אכן מהווים את הפלח היחיד באוכלוסיה העיראקית שיקבל את כוחות הקואליציה בשמחה, ולא שם נמצאות הבעיות של בוש ובלייר.

 

טימותי דיקנסון מתאר שיחה עם בנו, בו שיבח את בנו המוצב בעיראק על המכתב הנאה שכתב, ואשר התפרסם בעיתון המקומי. "איזה מכתב?" שאל הבן, והאב מאשר שאכן התפלא כי "זה לא סגנון הכתיבה שלו".

 

מה זה אומר, כשגורמים מסוימים חשים צורך לארגן עדויות שקריות כדי לתמוך במדיניותם הקורסת? אני לא מומחה, אבל השכל שלי אומר: לא דברים טובים. בינתיים תפס הסיפור תאוצה ודווח גם בחדשות הערב של CBS. האם מחכה לבוש פרשת "לטרגייט", בנוסף ל"אייג'נט-גייט"?

 

טיפשות

 

אחת התופעות הבולטות בהיסטוריה היא הסירוב ללמוד מכישלונם של אחרים. אנשים מסרבים לקבל את העובדה שצורות פעולה מסוימות פשוט לא מניבות את התוצאות הרצויות. "אני חכם. אני אעשה את זה נכון", אומר הטמבל התורן, ונכנס שוב לאותה מלכודת.

 

במיוחד אמורים הדברים לגבי הדינמיקה של הכיבוש. צבא ארה"ב מתחיל להיכנס לאותם מעגלים מרושעים שחיילי צה"ל מכירים היטב כל-כך. מכיוון שקצרה ידם לתפוס אתה אלה שעורכים נגדם מתקפות קטלניות מדי יום, הם פונים לענישה קולקטיבית.

 

חיילי ארה"ב עקרו מטעי תמרים בכפר דחולוואיה במרכז עיראק. לדברי התושבים, הודיעו להם כוחות ארה"ב באמצעות רמקולים שהדבר נעשה כעונש התקפות הגרילה הנערכות מן המטעים. העיתון "עיראק היום" מוסר שכאשר ניסה צלמו לתעד את העקירה, עצרו אותו החיילים וניסו לשבור את מצלמתו. העיתון מצטט את אל"מ ספרינגמן, מפקד הכוחות המוצבים באזור, כאומר: "ביקשנו מן החקלאים כמה פעמים להפסיק את המתקפות, או לספר לנו מי מעורב, אבל הם לא סיפרו". וזה שהם חוששים לספר כי ירצחו אותם, או אולי באמת ובתמים לא יודעים? לא חשוב.

 

זו ענישה קולקטיבית קלאסית. אצלנו קוראים לזה חישוף, ומנסים לפחות לתרץ את זה בצורך לעקור את המחסה ממנו אורבים המחבלים, אבל האמריקאים, שלא טרחו לשאוב מניסיונם של אחרים ולקצר את תהליך הלימוד, עדיין לא עברו את שלב הזעקה הציבורית על עצם הגישה של עונש קולקטיבי, זעקה שגוררת תירוץ מבצעי.

 

עוד לפני תחילת המלחמה אמרנו (אנחנו, מתנגדי המלחמה) שלא משנה כמה טובות הכוונות, הרי שפלישה בתנאים האלה, ללא מטרייה בינ"ל ובלא שמוצו האפשרויות האחרות, תביא לכך כוחות ארה"ב ישקעו באופן בלתי נמנע בדנמיקות של כיבוש המתוארות בעברית כביצה ובאנגלית quagmire – מלה שנחרטה בתודעה האמריקאית בהקשר של וייטנאם.

 

אבל אדריכל המלחמה הזו, דונאלד ראמספלד, לעג לשכמותנו. הוא קרא לנו שמאלנים סהרוריים שתקועים באופן אובססיווי בוויטנאם. הוא התעקש לעוות את הדיון כך שהוויכוח היה כביכול על סיכויי ההצלחה של ההשתלטות הצבאית ועקירת השלטון – שכן בוייטנאם, גם את זה לא הצליחו האמריקאים לעשות. כמה שלא הסברנו, שאין לנו כל ספק ביכולת של צבא ארה"ב לכתוש את סדאם במהירות אבל לא זו השאלה, התעקש ראמספלד להעמיד פנים שהוויכוח היה על שלב א'.

 

לאחר הפלת סדאם, בתחילת אפריל, כינס ראמי מסיבת עיתונאים ובה אמר "מעולם לא נמצאו רבים כל-כך טועים כל-כך בקשר לדברים רבים כל-כך". אלא שמה שאנחנו דיברנו עליו בכלל לא החל נכון לאותו רגע. מאז עברה חצי שנה. מי טועה בינתיים? לצערי, לא אנחנו.

 

עוד טיפשות

 

עוד סימן לכך שהדינמיקה בעיראק מידרדרת לכיוון כיבוש מעורר שנאה, הוא שהחיילים האמריקאים במשימות שמירה באזור המרכז הבעייתי קיבלו הוראות לירות – גם על אזרחים – בלי לשאול שאלות. "לירות כדי להרוג. שום שאלות", אמר סגן פיטר קצפי בתדריך.

 

אפשר לגלות הבנה, ולומר שאין להם ברירה ואף אחד לא יישב סתם וייתן שיירו עליו. אבל איך הם הגיעו למצב הזה? איך הפכה משימת שחרור מרודן שנוא, שהייתה אמורה להתקבל בפרחים ואורז, למצב של "חייבים לירות על כל דבר שזז"? עשרות אזרחים כפר נפגעו מאז הוחל בנהלי הפתיחה באש האלה, וכל אחד רק מקטין את הסיכוי שארה"ב ובעלות בריתה הזניחות תצלחנה לעשות משהו חיובי מכל הסיפור הזה. אחד החיילים – טוראי פשוט – מספר ששאל את המתורגמן של יחידתו אם העיראקים שונאים "אותנו" (את האמריקאים). תשובת המתורגמן: "90 אחוזים שונאים אתכם. עשרת האחוזים הנותרים כבר עזבו".

 

שיא הטיפשות

 

ולסיום, שני סיפורים קטנים מצפון עיראק – נקודת האור היחידה של המלחמה הזו, כביכול.

 

הסיפור הראשון פשוט לא ייאמן. אני יושב ורואה CNN בשבת, ויש שם אייטם על הצגת המטבע העיראקי החדש (במשך חצי השנה האחרונה נאלצו האמריקאים להדפיס עוד ועוד שטרות עם הפרצוף של סדאם, כי גם לזה הם לא התכוננו). בקיצור, יושב שם דובר של פול ברמר, מושל עיראק מטעם ארה"ב, ומספר בשלווה גמורה את הפרט הבא: יש למעשה שני מטבעות חדשים בעיראק. במרכז ובדרום יש את המטבע החדש שעליו נסוב האייטם, ושער החליפין שלו הוא דינר אחד ישן לדינר חדש.

 

אבל בצפון, אצל הכורדים, יש דינר חדש אחר, ששער החליפין שלו הוא מאה דינר ישן לדינר חדש. עכשיו, אולי הזיכרון שלי לא משהו, כל הגאנג'ה וכאלה, אבל נדמה לי שהאמריקאים אמרו במפורש ובתוקף שהם לא מתכוונים לחלק את עיראק. עכשיו, אני לא הסמכות הגדולה ביותר לנושא, אבל אני כן תלמיד היסטוריה שדי בקיא בדברי ימי עולם, ולא זכור לי שום מקרה שבו במדינה ריבונית אחת יש שני מטבעות מוכרים. בוודאי לא בעידן החדש של המדינה הלאומית.

 

וכדי להחריף את הבעיה הקטנה הזו, יש לנו את בעיית טורקיה. כל בר דעת מבין שאין דבר מסוכן ונפיץ מאשר להרשות לצבא הטורקי להיכנס לחבל הכורדי העיראקי, שכן הטורקים מבועתים מן האפשרות של כורדיסטן עצמאית (למרות שלמעשה זה לטובתם) והעוינות בינם לכורדים אדירה. אבל האמריקאים כל-כך נואשים לתגבורת עולמית לכוחותיהם הנשחקים, וכל-כך צריכים כל מראית עין של תמיכה בינ"ל, עד שהם לא רק הסכימו שהכוחות הטורקים ייפרשו בצפון (במקום נגיד במרכז הבעייתי, או בדרום שם אין לטורקים שום עניין), אלא הם גם הסכימו לשלם לטורקים 8.5 מיליארד דולר שוחד תמורת הסיוע.

 

אז יש לנו סמל של עצמאות בדמות מטבע נפרד, ויש לנו פוטנציאל כמעט בלתי נמנע לחיכוך בדמות אויב שנוא שמורשה להיכנס. הכורדים כבר מתחילים למלמל על כך ששוב בוגדים בהם. מנהיגים של הפשמרגה (כוחות הכורדים) כבר איימו – בעיתון שרק אל-אווסט היוצא בלונדון – שיתקפו את הטורקים. הטורקים איימו בחזרה שאם יותקפו, יגיבו.

 

ראלף פיטרס, בעל טור ימני מהניו יורק פוסט הימני, אומר חד וחלק: "הכנסת הטורקים רק לצורך רווח פוליטי לקראת הבחירות הוא לא פחות מאשר בגידה בכורדים". קלייר שורט, לשעבר שרת הפיתוח הבינלאומי של טוני בלייר ושמאלנית ידועה שפרשה מממשלת בלייר בגלל המלחמה, מסכימה, וכך גם כל פרשן ומומחה אפשרי. כולם כאחד אומרים שהצעד רק יגביר את המתיחות באזור הרגוע ביותר בעיראק.

 

אבל הדמוקרטים, שמזמן קוראים לממשל להגביר את התמיכה הבינלאומית בפעולות בעיראק, ולהקל את העומס מעל בחורינו, לא נמצאים במצב למחות. אז הטיפשות הזו תתבצע, ותעלה בהרבה חיים ורצון טוב.

 

כמה זה יעלה לנו

 

"אבל רחביה, בחיאת זומזום, מה אכפת לנו הצרות של אמריקה?" אני שומע את הטענה הזו לפעמים, אז הגיע הזמן להסביר. מעבר לכל הואקום האסטרטגי שייווצר ב"חזית המזרחית" כשהאמריקאים יתפנו בסופו של דבר, יש סיבה מאד פשוטה שעלינו כישראלים להיות מודאגים מן הכישלון האמריקאי בעיראק.

 

כשהמלחמה רק החלה, העילה, התירוץ וההצדקה היו שסדאם חוסיין מסוכן, כי יש לו נשק להשמדה המונית. אחרי שהתברר שזה לא נכון, השתנה הפזמון, ועכשיו התירוץ הרשמי הוא "המלחמה היתה מוצדקת כי סדאם היה דיקטטור נפשע שטבח בהמונים". אחרי שגם התירוץ הזה לא ימכור, אחרי שצבא ארה"ב ייגרר שלא בטובתו לאיזה טבח באזרחים, או אחרי שסתם יהיה ברור שהדמוקרטיה בעיראק מעניינת לממשל את קצה הזהו – כמה זמן ייקח, לדעתכם, לפני שהנשיא או מישהו ממקורביו יטען, בניסיון לקנות את הקול היהודי, ש"היינו חייבים לפלוש לעיראק כדי להגן על ישראל"? אני נותן לזה תשעה חודשים. ואם אתם לא חושבים שזה רע ליהודים, תחשבו שוב. שיהיה לכם יום ירוק.