סליחה…

סליחה, אתה יכול לגרד לי בגב?

לא, לא שמה. יותר למטה.

לא, מתחת.

כן, כן, לכיוון ההוא, למטה ומתחת. אההה….כן……כאן, בדיוק כאן.

דאון אנדר. באוסטרליה.

כאן אני יושב. בואו נקרא לזה טיול ארוך ללא תאריך סיום ידוע.

ואם ארוך, אז צריך גם לעבוד, לחיות ממשהו, לא?

ואם כבר אנחנו כאן, ועובדים וזה, לא נעשה ביטוח רפואי, חשבון בנק, איזה חסכון קטן, שיהיה?

(לחסוך? מה זה?)

 

ופתאום, לאט לאט, הכול משתנה. לא מרגישים בהתחלה (ויחד עם זה מרגישים בכל דבר שעושים), אבל פתאום גיליתי שהפסיקה לקפוץ לי העין בראי.

ושאני הולך לאט ברחוב.

לא, תחשבו על זה רגע. חוץ מסופי שבוע ויום כיפור וכאלה. מתי הלכתם לאט ברחוב בפעם האחרונה?

ושכשאומרים לי בוקר טוב זה לא בגלל שרוצים ממני משהו. (טוב, לפעמים כן, אבל אז הם לובשים עניבה ומחזיקים קלסר).

ושהתגובה האוטומטית לכל משפט היא לא מתחכמת ולא צינית, אלא פשוטה ולעניין.

ושהמוכר בחנות באמת רוצה שאני אקנה משהו ואהיה מרוצה ממנו ואחזור אליו שוב, ולא שאשפוך אצלו את כל מה שיש לי בארנק עכשיו ומהר ואעוף לו מהעיניים.

ושאני נוסע לפי התמרורים, (תצחקו, תצחקו…), בלי להתכוון. ככה, לפי התמרורים. שישים זה שישים. מאה ועשר זה מאה ועשר. ולא שעצר אותי שוטר עדיין. (האמת שכן, פעם אחת, ושאל למה אני בלי חגורה, וכשאמרתי לו שאתמול קניתי את האוטו ואין חגורה כי עוד לא הספקתי להתקין, הוא אמר "הנה היא, תראה, תקועה מתחת למושב. תקום שניה, יש לי מברג, אני אוציא לך.")

ושאני מחכה בנתיב שלי עד הרמזור ולא חותך לפני (רק ממש לפעמים, כשהוא ריק לגמרי, ואז אני היחיד שם ומרגיש זוועה למרות שאף אחד לא אומר שום דבר).

 

אני לא יודע מה זה בדיוק שהופך את האנשים שחיים כאן לשונים. בעצם כן.

זה לא דבר אחד. זה הרבה. קטנים אבל גדולים, והכי קטנים הם הכי גדולים, כי הם אלה שאף אחד לא חושב עליהם בכלל, אלא אם הוא במקרה מקשיב לתוכנית הבוקר בטלוויזיה ומנסה לדמיין את אותו הדבר קורה בבית ופשוט. לא. מצליח.

זה כמו יקום אחר! מדע בדיוני! מדינה של פליימוביל!

 

מה בא קודם?

 

האנשים לחוצים מהממשלה שמורכבת מאנשים שנבחרים על ידי ומייצגים את האנשים שהיא מלחיצה אבל נראים שונים לגמרי, שיוצרים את המצב שמלחיץ את האנשים הלחוצים עוד יותר מהממשלה שבעצם היא אחראית למצב אבל מי זאת הממשלה ומי מנהל אותה, כולם חברים של כולם והכול הולך לאותם כיסים ופקיד הוא פקיד הוא מושחת אבל לא אם הוא אח שלי כי אז זה קומבינה…

 

אז בנקודה קטנה בזמן, ביקום מקביל, מחוץ למעגל הפסיכי הזה, בערך באותה תקופה, באיזו שהיא נקודה בחלל הזמן והמרחב, מישהו התחיל מעגל אחר. הרבה יותר רגוע וכיפי.

ואני כאן, בשטח החופף שבין שני המעגלים, כמו העכבר של מאיר בנאי, מדווח לכם מהשטח, מהמעגל האחר, ומספר לכם איך זה ביקום המקביל. ולא שהכול טוב, אבל בסך הכול הרבה יותר טוב, כי מה שלא טוב נמצא בקנה מידה אחר לגמרי.

 

אני לא כאן כדי להוציא לכם את המיץ, נפולת נמושות שכמוני, וגם לא את הרוח מהמפרשים ולא את הדם מהעיניים או מה שלא יהיה.

 

אני כאן כדי לנסות לשכנע אתכם (אבל וגם ובעיקר אותי), שמכל מעגל אפשר לצאת, ולהתחיל לצייר חדש, ולתת לכם עפרון ביד ודפים עם המון המון שרטוטים של מעגלים יפים, שכיף לחיות בהם.

 

גזור ושמור.

 

(כל הזכויות שמורות לזיו מגן)