טבעה של טיפשות, שנזקה פוגע פעמיים, כמו מטוטלת שיצאה משליטה – פעם בטיפשות המקורית, ופעם בתגובת היתר לנזקים של הפגיעה הראשונה. זה בדיוק המקרה בפארסה של פרשת רמון, שהגיעה היום לסיומה המגוחך, שהיה הולם אילו היה מדובר רק במחזה סאטירי ולא במציאות.
 
תחילה רדפו קלגסים ממשטרת ישראל את רמון מסיבותיהם שלהם, וכמעט הכריחו את המתלוננת להגיש תלונה, תוך שקצינה בכירה משקרת ביודעין ומאיימת על המתלוננת בפגיעה אישית אם לא תעשה זאת.
 
לאחר מכן החליט יועץ משפטי ישר, הסובל למרבה הצער מגידול בצורת מקל של מטאטא בחלחולת, להתעלם מהחריגות הקיצוניות הללו של השוטרים. הוא מחליט להגיש כתב אישום – לא כל-כך בגלל המעשה, וגם לא בגלל העובדה המרתיחה שמה שהיה לנאשם הנכבד בראש, דקות לפני דיון על כן או לא לצאת למלחמה, זה להתמזמז עם מישהי גם היא נדמה לו שהיא נמרחת עליו – אלא בגלל שהנאשם לא ביקש סליחה. משמע, לא בפלילים עסקינן, אלא בסדרת חינוך.
 
בשלב הבא החליט בית דין – בראשות שופטת ידועה לשמצה שמזכה נאשם בערך פעם בשנה מעוברת ונוהגת להכריז בגלוי שהיא החליטה מראש על הכרעתה עוד בטרם שמעה את טיעוני הצדדים, ושהיא חברה נורא טובה של נשיאת העליון שמאד רוצה שהנאשם יורשע – להתעלם בהינף יד מכל ראיה לטובת הנאשם ולהכריז על הרשעה שהיתה בעצם ידועה מראש.
 
ועכשיו, אחרי שמצא לנכון להרשיע את רמון במעשה מגונה, בוחר אותו בית משפט להכריז שמעשה מגונה זה בעצם לא נורא כל-כך, ולא פוסל את המורשע – מורשע פה אחד, במלים קשות, ללא סייג או היסוס – משום דבר, אפילו לא לתקופה מוגבלת.
 
רמון לא היה צריך להיות מורשע מלכתחילה, אבל הרשעתו "ללא קלון" גורמת נזק לעשרות אלפי נשים שבאמת לא שולחות שום מסרים סותרים, לא נמרחות על אף אחד ולא אומרות לאף אחד "אני לא עומדת בפניך, בוא אתי לקוסטה ריקה" ובכל זאת נופלות קורבן להטרדה או גרוע מזה. החלטת בית המשפט מהבוקר אומרת בעצם שאם באמת כפית על עצמך על אשה בלי שתהיה לך שום סיבה לחשוב שאתה רצוי (כפי שהשופטים קבעו נחרצות לגבי רמון), אתה תטורטר קצת, אבל תכל'ס לא נורא. לא בושה גדולה.
 
תתביישו, כבודם.
 
 ****************************************************************************************************

מה חוץ מזה?

נפתח במשל: כשהייתי צעיר, הייתי די גרוע בלהתחיל עם נשים. גרתי בניו יורק ושרצתי הרבה אצל בן דוד שלי. יום אחד עברה לבניין שלו בחורה שמצאה חן בעיניי. אז יום אחד, אחרי כמה מפגשים חטופים אצל בן דוד שלי, אזרתי אומץ, דפקתי על דלתה (באיזה תירוץ שדווקא עבד) וקשקשנו בנעימים. רק מה, כמו דביל שכחתי בסוף לבקש את טלפונה. אז אחרי שהלכתי בערך חצי בלוק, החלטתי לא לתת לזה להפריע לי, חזרתי, דפקתי שוב על דלתה וביקשתי את טלפונה. היא דווקא הגיבה יפה, לא גיחכה ונתנה לי את מספרט הטלפון (האמיתי) שלה – אבל כמובן שדייט לא יצא לי מזה. לפעמים פשוט מחמיצים את הרגע.

עמיר פרץ נתן שיסיטו אותו מהמסלול ההגיוני היחיד עבורו. הניסיון שלו עכשיו להחזיר את הגלגל לאחור הוא משעשע באופן מביך שכזה – כמו שללא ספק חשה אותה בחורה שנתנה לי את הטלפון שלה.

ילדים זה שמחה

שיחקו אותה שני הצהובונים עם הכותרות למהדורות הספורט. ידיעות ("זהב הבן) הצליחו כרוך את הכוכב הגדול (בן סהר שכבש צמד) עם זו ששרה בפתיחה את ההמנון (תנחשו לבד). מעריב הצליח לעשות כבוד גם לסהר וגם לכוכבת הספורט הגדולה של ישראל,שעלתה לחצי גמר טורניר הטניס במיאמי, כשהביא אותה במבטא האמריקאי עם "סהר פאר".

ובאמת, הופעתו של סהר היתה מבטיחה מאד. עבר הרבה מדי זמן מאז היה לנו חלוץ שמאיים מאד גם בריצה לעומק הרחבה וגם ביכולת להפגיז מחוצה לה. הגול השני שלו הזכיר לי – ואני אומר את זה בתור אוהד מילאן – את מי ששיחק עם סהר בקבוצת המילואים של צ'לסי השנה. איזה אוקראיני אחד…

ועוד חדשות טובות מהמשחק אמש – יוסי ניון לא ישחק מול מקדוניה. לא, לא 'תחלקתי על הקלוואסה. הבחור פשוט משחק איום ונורא, הוא אטי גם פיזית וגם מנטלית, וקשטן לא מעז לעשות את מה שמתבקש ולספסל אותו. אז הנה עשו את זו עבורו, ועכשיו רק נקווה שאבו חמסה יבלע טיפה את הכבוד ויזמן את מי שדווקא כן בכושר וכן יכול לתת תנופה במרכז המגרש. מיכאל שלי.

אני אגיע – בחיי שאגיע –  לסיפורים החמים מארה"ב, ולפרשה הלוהטת של פיטורי התובעים, שהופכת בימים אלה לפרשה ענקית בהרבה על העלמה שיטתית של מידע, שתיעודו מחויב על פי חוק, באמצעות שימוש בכתובות דוא"ל פרטיות ושל גופים חיצוניים במקום באלה של הבית הלבן.

אני אגיע לכל זה, וכמובן לסיכום של כנס השלום האזורי שעבר בהצלחה –  בקרוב מאד, אבל לא כרגע.