לקחנו אני ואחי הימני השפוי™  את בכורי לטיול. היה טיול ארוך, שיחקנו במגלשות, מה פה מה שם. בדרך הגיעה כמות הפיפי בחיתולו של הילד למאסה קריטית, אז זרקנו בפח ושמנו פעמינו הביתה.
 
טוב, הולכים הולכים ואז הוא השתין שוב, אז הורדנו לו את המכנסיים הרטובים ואני לקחתי אותו על הכתפיים. 400 מטר ככה לפני הבית אני מרגיש זרם חם על הצוואר. אני פונה לאחי ואומר לו "יש לי הרגשה מזוויעה שהילד משלשל עליי". כשהתברר שזה רק (עוד!) ממספר 1, אשכרה רווח לי.
 
ערב קודם לכן פנה הילד לאחי ואמר לו, ככה, בשיא הטבעיות, "דוד שראל, אין לך בולבול!" והבעיה עם היציאות המדהימות האלה שלא נעים לצחוק לו בפנים, מה שרק מצחיק יותר.
 
הילד חובב שירה גדול, וכל יום בשובו מהגן הוא דורש שנשים לו ביו טיוב את השירים שהוא אוהב (לא, הוא עוד לא יודע מה זה יו-טיוב, אבל את "אליגזר בן יהודה" הוא מכיר מצוין). עוד משיריו האהובים: תשע בכיכר, שירי ילדות (עוזי חיטמן), אדון שוקו, "שיר מספר שמונה" של אריק איינשטיין, "שיר" של מתי כספי, "ארבע לפנות בוקר" ו"עכשיו הכל בסדר" של יודית, ועוד ועוד. יש איזה 20 שירים בפלייליסט, והוא רק גדל.
 
טוב, הנה עוד כמה אלפי מלים, או ליתר דיוק שווה ערכן בויז'ואלים להמונים:
 
 

מה, לא מספיק? יהיו עוד, רק לא היום.