מי שעוקב אחרי היוזמה העסקית של ממשל בוש בעיראק מכיר היטב את השם האליבורטון. זוהי החברה שבראשה עמד, עד בחירתו לבית הלבן, סגן הנשיא דיק "מיקום לא ידוע" צ'ייני. לאחר שהבית הלבן, בדחיפתו הנמרצת עד חשד של צ'ייני, הכניס אומה שלמה למלחמה בעיראק באמתלה כוזבת, קיבלה חברת האליבורטון חוזים רווחיים מאד, ללא כל מכרז, לשיקום תעשיית הנפט של עיראק ואספקת דלק לצבא האמריקאי.

 

לאחר שהעיסקה המתוקה הזו (אחת בלבד משורה של חוזים ללא מכרז לחברות הקשורות לראשי הממשל) עוררה תרעומת, הבטיחו ראשי הממשל שאין פה שום בעיה: האליבורטון קיבלה את החוזים לא בגלל פרוטקציה, רחמנא ליצלן, אלא בגלל שיש לה ניסיון חסר תחרות בתחומים הרלוונטיים, ושזו העיסקה הטובה ביותר מבינתו של משלם המסים.

 

אז נחשו מה? לא בדיוק. אני בטוח שאתם המומים כמוני. מסתבר שבעוד מרכז תמיכת האנרגיה של הפנטגון משיג דלק לשימוש צבאי מכוויית במחיר של 1.08 עד 1.19 דולר לגאלון, האליבורטון כל-כך גרועה במה שהיא עושה עד שהיא נאלצת (בניגוד לרצונה העז, כמובן) לגבות מממשלת ארה"ב 2.65 דולר לגאלון. הפנטגון הודה שהוא מחפש מקור חליפי לאספקת דלק לקראת החורף, בעקבות פניות של חברי בית הנבחרים הנרי וקסמן (קליפורניה) וג'ון דינגל (מישיגן), שני דמוקרטים המבקרים זה זמן רב את הקשרים בין הממשל להאליבורטון.

 

אז לכל מי שחשב שהשחיתות לא יכולה להיות כה שקופה, ושהאנשים האלה מתוחכמים מכדי להשתין מראש המקפצה, שיחשוב שוב: הם אולי מתוחכמים, אבל הם בטוחים שהאנשים הקטנים טיפשים מספיק כדי לכייס אותם לאור היום.

 

ובאותו עניין

 

בוודאי שמעתם על 87 מיליארד הדולר שהקונגרס אישר לבוש? מה שלא שמעתם זה על התוספת לחוק ההקצאה שהוסרה ברגע האחרון. מדובר בסעיף שהיה מטיל עד עשרים שנות מאסר וקנסות גבוהים על כל מי שהיה מרמה את ממשלת ארה"ב בנוגע לכסף הזה. מה פה לא בסדר? לא ברור, אבל מסתבר שמישהו לא מעוניין בחוק שיעניש אנשים על גניבת הכסף, שהמחוקקים הקצו לבקשתו של הממשל לשיקום עיראק. הסנאטור פטריק ליהי (דמוקרט, ורמונט) היה מוכן לשים הגבלות על הסעיף – כמו למשל מועד פקיעה אוטומטי – וראש ועדת ההקצאות של הסנאט, טד סטיוונס (רפובליקאי, אלסקה) תמך בסעיף בשלב הוועדה. אבל בשלב המליאה הפכו פתאום כל הרפובליקאים לגוש מלוכד והתנגדו לכל פשרה בנושא. באשר ללמה, איך אומרים בערוץ ה"חדשות" של פוקס? – אנחנו מדווחים, אתם מחליטים.

 

עוד בעיראק

 

זה פשוט מטריף, איך שעכשיו פתאום מתברר שהיה ידוע לאורך כל הדרך שאין שום תכנון פוסט מלחמתי בעיראק. אמנם חלק מהמידע הזה אולי לא היה נגיש לתקשורת עד כה, אבל זה לא יכול להיות נכון לגבי כולו. כאן אפשר לקרוא על הדו"ח המבצעי של חטיבת הרגלים השלישית (ובתוך הכתבה הזו תמצאו קישור להורדת הדו"ח בשלמותו, לחובבי רוני דניאל שביניכם). מדובר בחטיבה שזכתה לשבחים (מוצדקים) על תפקודה בשלב הלחימה, כשחתכה דרך המדבר העיראקי במהירות שגרמה לבכירי הפנטגון להדס כטווסים, הדפה התקפות גרילה בדרך ולכדה את שדה התעופה של בגדד.

 

הדו"ח שלאחר המבצע קובע כי "הצבא לא ערך תוכנית המוקדשת למעבר מהיר ממצב לחימה לפעולות ייצוב ותמיכה". הדו"ח מציין כי מפקדי הצבא ייחסו חשיבות עליונה לכיבוש שדה התעופה, אך לא הכינו תוכנית לשימוש במתקניו – לדוגמא, לצורך הנחתת כוחות או ציוד שיסייעו בשמירה על יציבות. "תכנון ליציבות שלחאר המלחמה (מה שמכונה בעגה הצבאית פעולות צבאיות-אזרחיות, פצ"א או CMO) הן חלק מהותי מן הלוחמה במאה ה-21", קובע הדו"ח, ועם זאת הוא קובע כי בתכנון מלחמה זו "לא התמקדו מפקדי הצבא ב-CMO". ולמי שרוצה להבין את חוסר היחס של צבא ארה"ב לעניין חשוב זה: בכל צבא ארה"ב יש כיום גדוד אחד בלבד המתמחה בפצ"א, ורובו מורכב מכוחות מילואים. אז מה יקרה ל-87 המיליארדים, בהיעדר כוחות מיומנים שיעשו בו שימוש מושכל בפעולות ייצוב ושיקום? המממם.

 

בקטנה

הצלב האדום וגם מממשלות זרות מצמצמות את נוכחותן בבגדד ובערים אחרות בעיראק עקב ההתגברות בהתקפות על כוחות הקואליציה, ובעיקר עקב העובדה שלא עושה רושם כאילו יש לקואליציה מענה. ההתקפה בתיכרית, שנועדה "להוכיח לעיראקים שיש לנו שיניים", היא לא יותר מאשר מחוות תסכול.

 

בפעם הבאה: נדון בהצדקה היחידה האפשרית לפלישה לעיראק, ונסביר למה גם היא לא מחזיקה מים בסופו של חשבון. עד אז, שיהיה לכולנו יום ירוק.