לכידתו של סדאם חוסיין הופכת את היום הזה – שגם כך היה יום טוב בגלל שיש בו פוטבול – ליום משובח במיוחד. כשנופל רשע בסדר הגודל הזה ראוי לקחת רגע, לא לחשוב על השלכות אפשריות, ורק להגיד "yippee ka-ey, motherfucker."

 

 

 

"בנפול אויבך לא תשמח" – אהא. דווקא ישמח מאד.

 

אבל בתמונה הגדולה לא נותר אלא לומר: אז מה?  

 

הרי רק חסידים שוטים של הממשל עדיין מאמינים שההתקוממות בעיראק מונעת כולה, או אפילו ברובה, על ידי נאמני סדאם. כל מי שטיפה עוקב יודע היטב שיש שם נוכחות חזקה של גורמים שלא סבלו את סדאם וממש לא יישברו מהידיעה על מותו. ואפילו נאמני סדאם עשויים להמשיך להילחם בשם האינטרסים השבטיים שלהם. הרי ניסו למכור לנו שהריגת בניו של סדאם תגרום להתנגדות לפחות. במקום זה היא גברה.

 

למרות שזה יוציא אותי אידיוט, אני אשמח אם באמת תיגמר ההתנגדות, תוקם בעיראק דמוקרטיה ויהיה סבבה. אני פשוט לא רואה את זה קורה.

 

בעניין זה, אפשר לקרוא את הטור של שי גולדן בנושא. קצת הזכיר לי את האשם תמיד, עם ההתפייטות על "העם העיראקי", אבל עדיין אומר דברים נכונים.

 

אז לכידתו של סדאם משמחת, אבל אם היא לא מביאה לשיפור במצב הביטחון בעיראק, למידת האמון שרוחשים התושבים לכוונות של המעצמה המיטיבה, אז היא לא ממש משמעותית.

 

התועלת הרבה ביותר שיכולה להיות מלכידת סדאם היו שיותר לא יהיו אסים מהשרוול, כאלה שאם רק תצליח ארה"ב לשלוף אותם מיד ישתפר המצב דרך פלא, כביכול. מעכשיו יצטרכו האמריקאים להתמודד עם המצב בשטח. נשאלת השאלה רק כמה זמן ייקח לראשי הפנטגון שטופי הדוגמה להתעורר למציאות זו.

 

ועכשיו, לכמה עניינים

שלא ייעלמו רק בגלל שסדאם נלכד:

 

קראתם בוואלה! ששליש מחיילי צבא עיראק החדש פרשו, בעיקר בגלל שלא שילמו להם מספיק? אז זה כבר חצי. האם הם צפויים לחזור בדעתם רק בגלל שסדאם נלכד? ספק. רב אפילו. אלה הבעיות האמיתיות של הקואליציה בעיראק.

 

הגנבים ייענשו בהחזרת השלל

זוכרים את הסיפור על חברת האליבורטון, בראשה עמד עד שנת 200 סגן הנשיא דיק צ'ייני, שקיבלה חוזים ללא מכרז בעיראק ואז הסתבר שהיא גובה יותר מדי מהאוצר האמריקאי על שירותיה (יעני פי שתיים מכפי שאפשר להשיג בשוק)? אז הסיפור מסרב למות, אפילו מחוקק רפובליקאי כבר נעמד על הרגליים האחוריות והנשיא בוש כבר נאלץ להכריז שאם יתברר שהאליבורטון אשמה בחיוב מופרז, היא  תחויב להחזיר את ההפרש. וואלה? איזה יופי. ומה עם קנס? ובכלל, אני זוכר שגם את מדליף זהותה של ואלרי פליים הבטיח בוש לחשוף. אז הבטיח. בואו נראה כמה זמן ייקח עד שהאליבורטון תחוייב להחזיר תיאלץ להחזיר את הכסף. ניחוש שלי – לא לפני הבחירות.

 

 

 גם בתקופה שלו הם היו כאלה גנבים?

(התשובה, אגב, היא כן).

 

  

ירייה עצמית ברגל

נו אז מה, איך הכניסו האמריקאים לצרפתים והגרמנים המניאקים, שלא רצו לתמוך בהם? הא? שיחקו אותה! אמרו להם שלא יקבלו חוזים בשיקום, איזה כלים.

 

אז זהו שלא. מדובר למעשה בלא יותר ממחווה פסודו-דיפלומטית, שהיא בעצם ירייה עצמית ברגל. מה שקורה זה ככה: הפנטגון (משרד ההגנה, יעני) מנסה בכל כוחו לשמור על השליטה בעיראק ובשיקומה, למרות שכל העדויות מורות שהם נכשלים בכך וצריכים את כל העזרה שהם יכולים להשיג. כל ארגון תמיד יחתור לשמור על כל סמכות ושררה שיש לו, כך שלא מדובר באיזו האשמה ברשעות חריגה, לכל היותר בחוסר יכולת להתעלות מעל מניעים אישיים. זה המצב.

 

בימים אלה מסתובב ברחבי אירופה שר החוץ לשעבר ג'יימס בייקר, היועץ הנאמן ביותר של משפחת בוש, בניסיון לשכנע מדינות אירופיות, ביניהן רוסיה, צרפת וגרמניה, לוותר על המיליארדים שעיראק חייבת להם מימי סדאם חוסיין. התמורה לוויתור כזה תהיה ללא ספק מעורבות גבוהה יותר של האירופאים בתהליך השיקום, בסמכויות וכו'. מעורבות גבוהה יותר של האירופאים (או מישהו אחר) פירושה הפחתת מידת השליטה של הפנטגון. מה עושה הפנטגון? מוציא הודעה מעליבה, נטולת כל צורך, שגורמת לרוסים (לדוגמא) להגיד לבייקר שיילך לחפש את החברים שלו במקום אחר, והנה הסכנה (לאינטרסים של הפנטגון) הוסרה לעת עתה. הרוסים לא ימחלו על החוב ולכן לא יקבלו תפקיד משמעותי בעיראק. נכון מתוחכם? נכון צורת התנהלות ראויה? כמובן.

 

עדכונים קטנים אחרים:

למי שמאמין שהיחס לחיילים שנהרגים בשמו אומר משהו על הערכים של שלטון, הנה שני סיפורים נחמדים:

• אחד מספר על אב שבנו נהרג בעיראק ומספר ימים לאחר מכן הוא עצמו גורש מארה"ב. חשבתם שרק אצלנו? לא, בכל מקום שבו צדקנות היא הרגש המוביל, יכולה להתרחש אטימות שכזו.
• השני מספר על חקירה של חבר קונגרס ממיסיסיפי בחשד שהפנטגון מתמהמה במתן עיטורי "לב ארגמן" (המוקנים לכל מי שנפצע במילוי תפקידו) על מנת להוריד את המספר הרשמי של פצועים בעיראק.

 

שאפו, ננסי

האמת שלא חשבתי שאי פעם ייצא לי לומר בקול רם דברים טובים על ננסי רייגן, אבל אני מוכרח: כמה חברי קונגרס רפובליקאים נלהבים מדי העלו רעיון מבריק להחליף את הראש שעל מטבע הדיים (עשרה סנט). כיום נושא הדיים את פניו של פרנקלין ד' רוזוולט. אבל האידיאולוגים של המפלגה הרפובליקאית בזים לרוזוולט ורואים בו סמל ליברלי ותו לא, ולכן פתחו ביוזמה להחליף את FDR בנשיא שלדעתם עולה עליו בכל תחום: רונלד רייגן.

 

רייגן, כידוע, סובל מאלצהיימר מתקדם ולכן לא ניתן לשאול אותו לדעתו, וכאן נכנסת לסיפור "גברת הדרקון", הלא היא הגברת הראשונה לשעבר ננסי רייגן. לננסי אין אלצהיימר, והיא זוכרת שאפילו בעלה מנה את רוזוולט בין האנשים הנערצים עליו. היא הודיעה בשפה שאיננה משתמעת לשתי פנים שלא היא ולא בעלה תומכים ביוזמה הזו, ויצאה כֵּלה. שאפו.

 

קטנות לסיום

ערפאת הואיל בטובו להכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לירושלים. איזה יופי? לא עוד ספק ופקפוק. מהיום, חברים, ידוע נדע כי לא בסרט חיינו, ולא דיסאינפורמציה מוחלטת האכילונו. לא עוד נחשוש שמא בשקר יסוד כל הווייתנו בעיני רוחנו, ולא עוד נירא כי בכחש כל קיומנו. הוי, האושר!

 

וברצינות: לאחר שהווארד דין זכה בתמיכה חשובה ביותר (של אל גור) זכה גם מחנה קלארק בתמיכה משמעותית: אנדרו יאנג, מגדולי הגיבורים של התנועה לזכויות האזרח, מי שהיה סגנו של מרטין לותר קינג וחבר הקונגרס השחור הראשון מג'ורג'יה מאז מלחמת האזרחים, הודיע כי יתמוך בקלארק. תמיכה זו צפויה לסייע לקלארק בקרב באוכלוסיה השחורה בדרום, שם נחשב יאנג לגיבור.

 

ולסיום סופי באמת, אגב קלארק: היום קלארק העיד בהאג למען התביעה במשפטו של סלובודן מילושביץ, רודן סרביה לשעבר. הממשל עשה בשבועות האחרונים מאמצים ניכרים להקטין את מידת החשיפה של קלארק בהזדמנות זאת, ודרש כי העדות תינתן בדלתיים סגורות ללא תקשורת "עקב שיקולים ביטחוניים". זה כמובן בולשיט, אבל קלארק בחר באפשרות המכובדת יותר ולא התכתש איתם בנושא. בכל מקרה, במזל נפלה לידי האמריקאים דרך לגיטימית לדחוק את קלארק ועדותו מהכותרות. רק רגע….מזל!? טוב, די, יש גבול לפראנויה…נכון?

 

יום ירוק לכם.