למה אני לא נסחף בהתלהבות מהמחאה, למרות תמיכתי
Posted on: 5 בספטמבר 2011
- In: אישי | פוליטיקה - פנים
- 18 Comments
(הערה: הטקסט הבא פורסם במקור באנגלית במגזין 972, ומתורגם לעברית עקב בקשת הקהל, בדמותה של רוני גלבפיש היקרה)
טוב, זה היה מרשים. יהיו אשר יהיו המספרים האמיתיים (ואני אישית בספק אם היו בתל אביב יותר מרבע מיליון איש גג, אבל יכוליות שאני טועה), היו שם ימבה אנשים שהפגינו ימבה אמונה ותקווה – וייתכן שבסופו של דבר זו תהיה הבעיה.
מאז תחילת המחאה הזו, המרשימה והצודקת מאין כמותה, אני נאבק להבין למה, שלא כמו רוב חבריי והשותפים לדעתי הפוליטית, אני לא מצליח להיסחף בתקווה ובהתפעמות מכל העניין. האם זה הדיכאון האישי שלי, הנובע מעוני וחובות? האם זו האכזבה מוחצת הנפש שנחלתי לאחרונה מה"תקווה ושינוי" של נשיא ארצי האחרת, ברק אובררה? האם זו העובדה שאינני מצליח לראות שום נתיב בו תתורגם על האנרגיה הזו לשינוי פוליטי של ממש, זאת בשל היעדרה של כל הנהגה פוליטית שבאמת רוצה ובאמת מסוגלת לעשות זאת? האם זו העובדה המטרידה שהמחאה הזו (עם במות בעשרות, אם לא מאות אלפי שקלים בכל אחת מההפגנות) היו ממומנות היטב מדי מכדי שיצמחו סתם כך מתוך הקצף עלי צדפה, וטרם קיבלתי פירוט מניח את הדעת באשר לתורמים? אני עדיין לא בטוח. אבל למרות שהייתי שם במוצ"ש, וצעדתי את שלושת הקילומטרים ועמדתי בים האנשים הטובים והמאמינים, התחושה הסובייקטיבית הזו בעינה עומדת.
ברור כאלף שמשות שהממשלה הנוכחית לא תשנה שום דבר מזוין, למרות מלים נוגדות של כל מיני גלעד ארדן ושאר טינופות ליכוד. כמו שאמר לנציגי המחאה בפשטות ובכנות מנכ"ל משרדו אייל גבאי, אין שום סיכוי שראש המכשלה ביבינוקיו יוותר על עיקרי אמונתו הכלכלית הכוללות קיצוץ מסי התאגידים והמיליארדרים לרמות הנמוכות ב-OECD, חלוקת אדמות המדינה לקבלנים תוך פטור מכל מיני זוטות מעיקות כמו תב"ע, תשתיות ושיקולי סביבה, או הזרמת כספים להתנחלויות על חשבון תחומי ישראל הריבונית (הידעתם שהתחלות הבנייה בשטחים הכבושים עלו בשנה האחרונה ב-660% בהשוואה לשנה הקודמת?).
גם פרופסור טרכטנברג ה"חברתי" והנוטה שמאלה (כמו הזין שלי, גם הוא נוטה שמאלה) הצהיר הרי שלא ימליץ לפרוץ את מסגרת התקציב. אז מה המטרה המחורבנת? מסגרת התקציב הנוכחי היא הרי הסיבה למחאה מלכתחילה.
לא כמובן שתקציבים וחוקים כלכליים יש להם משמעות כלשהי בארץ העוולות. מי שצריך שאסביר לו למה (בשתי מלים: חוק ההסדרים), שיגגל לבד ויקנה לעצמו מושג על המדינה המחורבנת שהוא חי בה. רק כדי לסבר את האוזן, אם חוק חינוך חובה חינם מגיל 3, שהועבר ב-1985, לא היה מסוכל כל שנה מחדש על ידי הקומבינה המסריחה הזו של נערי-האוצר-תשרוף-להם-האלה-את-המעיים, היו לי היום משהו כמו חמישים אלף שקל יותר והייתי יכול (הו, היומרה) להעביר כמה חודשים ברצף בלי להתחבא מכל טלפון שמא זה נושה שרוצה לנתק לי איזה עורק חיים חיוני או לעקל לי את הנשמה. וזה עם שני ילדים בלבד וכשלקטנה יש עוד את השנה הזו לפני שהיא מגיעה לחינוך (עאלק) חינם. אצל הורים לשלושה או ארבעה זה הרבה יותר. לא ייתכן כל שינוי בלי לבטל את חוק הלעג לדמוקרטיה הזה.
עכשיו, בתנאים נורמליים היה פה פתרון פשוט: לחכות את ה-18 חודש בערך שנותרו למועד הבחירות הבאות, ולהחליף את ביבי והקפיטליזם החזירי שלו במישהו שאשכרה ישנה את המצב. אלא מאי? לא נראה שיש מישהו שעונה להגדרה. מפלגת האופוזיציה העיקרית, קדימה, מורכבת מאנשים עוד יותר חזיריים בהשקפתם הכלכלית ועוד יותר מושחתים מבחינה אישית מאשר הליכוד.
המועמדת לראשות העבודה, שלי יחימוביץ'? נעזוב את זה שגם בהנהגתה יהיה למפלגת האבודה מזל להגיע למספר דו ספרתי של מנדטים, כוח שמעולם לא נתן לאיש במדינה הזו את משרד האוצר, שלא לדבר על היכולת לקבוע מה באמת יקרה בו. הנקודה המהותית יותר היא שבקריירה הפוליטית הקצרה שלה יחימוביץ' הוכיחה באותות ובמופתים שהיא לעולם לא תהסס להקריב עקרונות למען חישוב פוליטי ציני ופוזה של בתזונה קשוחה שיודעת לתקוע סכינים. בדיוק כשם שהיא הפנתה עורף לכל תמיכה של ממש בסיום הכיבוש הסרטני, כך היא תמכור את העקרונות החברתיים תמורת התחככות נעימה עם בעלי ההון ו"ריאליזם קר".
אז זה משאיר אותנו עם מפלגה חדשה היפותטית, שתופיע משום מקום ותינשא על גלי המחאה אל עמדת כוח. והנה, עם או בלי קשר, יש לנו את "השמאל הלאומי" – בהנהגת מחזאי שהשמאליות העיקרית שבה נודע היא תיעוב חרדים (תיעוב שיש בו גם הצדקה, לטעמי, ועדיין), האיש של ברק למשימות מלוכלכות לשעבר, שטוען שנולד מחדש והוא כיום מתעב את האיש שהיה (אני, כמו שאתם מבינים, עוד לא קניתי), ומתחמם על הקווים, אדם שהקפיטליזם החזירי טבוע אצלו בגנים פשוטו כמשמעו (מורשת מאביו המלעלע והגזען), אביר הבינוניות הריקה והנבערת, איש הג'ל בכבודו ובעצמו – יאיר לפיד. מי שחושב שמההרכב הזה יבוא שינוי חברתי יואיל נא בטובו לשלוף את האיבר שעמו חושבים מהחור שדרכו מחרבנים. תודה.
ומרצ, אותה שכחתי בגרסה האנגלית למאמר זה? טרנד מעניין נצפה בהפגנה: אנשים רבים לקחו ברצון את השלטים של מרצ, שהכריזו "מחזירים את מדינת הרווחה" – אבל תלשו מתוך השלט את שם המפלגה שהפיקה אותם. מה זה אומר על הסיכויים האלקטוראליים של זהבה וניצן תחשבו לבד.
אז עד כמה שאני יכול לראות, אין כל נתיב מציאותי שבו פרץ הגועל הזה כלפי השיטה הקיימת מיתרגם לשינוי ממשי כלשהו. הנתיב האפשרי היחיד, זה של התפקדות למפלגות העיקריות על מנת לשנות מבפנים את הרכב המועמדים שלהן ולהביא לבחירת ח"כים שיתמכו בשינוי, נראה לי דורש הרבה יותר מיקוד ואורך רוח מכפי שיש למספיק אנשים. יכול להיות שאני תופס תחת על הציבור, אבל ככה נראה לי.
החברים שלי בטוויטר וברשת בכלל מדברים על זה שההישג העיקרי כאן הוא "שינוי השיח", ושלראשונה תופסים עניינים כלכליים וחברתיים את מרכז הבמה, באופן שלא טילים ולא פיגועים הצליחו להסיט. אולי. אבל אני חושש שדווקא זה יוביל לכעס ולהתפכחות מאוכזבת מכל סיכוי לשינוי בדרכי שלום כשהם יראו שזה לא מזיז לאדוני המצב שריר בתחת. לכן, בפעם הבאה שהדיכוי והניצול יובילו להתפרצות של זעם, הוא לא יתבטא באוהלים ובשלטים שנונים, אלא בדם ואש, זכוכית מנופצת ותמרות עשן. ועם כל כמה שצד הפרא של הלב שלי אולי כמה בסתר לתרחיש שכזה, השכל עדיין יודע שתכלס, יותר עדיף בלי זה.
עד כאן דבר הבעסה מכרכור.
יאללה, נעלה את זה. על מחאת הרופאים וגם על שרה'לה והמשרתים, אינשאללה מחר.
נ.ב: הנאום של דפני ליף כלל כמה שורות מחץ מעולות (שאפו, דרור פויר), אבל היה ארוך מדי. בהרבה. מי שאהב אותו היה אוהב אותו גם בקצר יותר. מי שנשבר באמצע לא אהב אותו באורך הזה.
18 Responses to "למה אני לא נסחף בהתלהבות מהמחאה, למרות תמיכתי"
5 בספטמבר 2011 at 8:50
שלום רחביה
הבשורה הטובה היא שתחושת הבדידות שלך, הזעם האפל (כדברי פויר) והחרדה הקיומית אינם נחלתך הבלעדית כבר יש כמה מיליונים שנפל להם אסימון ההתקשרות לחוויה הרגשית של תרגום מצבנו הקיבוצי למצבנו האישי וחוזר חלילה. הבשורה הרעה היא שרבים, רבים מדי, אינם יודעים ובעיקר אינם מאמינים כי ניתן לתעל התובנה שנחתה עליהם לפעולה ממשית.
אלא שניתוח מספיד נחרץ כל כך כשלך לוקה בחסר וזאת משום שקריאת התסריט העתידי אינה אפשרית. ביכולתי לבנות בקלות תרחישים ורודים ומתוקים כמו גם תרחישים מצמררים באשר ל 'מצבנו העתידי'. הדרך האפקטיבית לעיצוב העתיד וליציאה מדכאון הוא פעולה גם אם בתנאי אי ודאות קשים. למה למשל לא תפעל דרך הבלוג שלך, פייסבוק ואתרים אחרים שאולי אתה קשור עמם לארגון קבוצה פעילה. פרט לערך הפוטנציאלי זוהי תרפיה נהדרת.
5 בספטמבר 2011 at 10:51
לגבי קריעת הלוגו של מרצ – זה התחיל כבר בהפגנה הראשונה – בעיקר עם השלטים של חד"ש
5 בספטמבר 2011 at 11:42
קודם כול אתה צודק כמובן בהרגשתך הרעה, אם היו היום בחירות החשודים הרגילים היו נבחרים ולא היה שום שינוי אמיתי, ואם ביבי לא היה נבחר אז ציפיטפוט הפוסטמה הייתה נבחרת והיא גרועה אפילו מביבינוקיו, לכן זה נראה לי שהמוצא היחידי זה פשוט מרד מיסים מאורגן שיכריח את הנבלות לשנות את הכללים.
5 בספטמבר 2011 at 13:11
רחביה היקר,
אני חושב שמוגזם לצפות ממחאה בת 7 שבועות להפוך סדרי עולם חברתיים וכלכליים שהשתרשו במשך 200 שנה. בכל מקרה, דרוש אומץ רב, תעוזה ודימיון בכדי לעזוב את חוף המבטחים הרע הזה לטובת מסע ארוך, מפרך ומסוכן ליעד שאינו ברור. מבחינת תושבי הארץ הזאת, ההפלגה התרחשה ביולי 2011 ואני משכונע שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.
אני מסכים אמנם עם הביקורת שלך ומקבל במלואה את הטענה שאין כיום שום אלטרנטיבה פוליטית במסגרת השלטוינת הקיימת, אך אני מאמין שהעתיד שאנחנו הולכים אליו, לא רק שישנה את סדרי העדיפויות של משרד האוצר, אלא יהפוך מושגים כגון מדינה, פרלמנט, ממשלה ולאום ללא רלוונטיים. מה יבוא במקומם? אינני יודע… אולי סוג כלשהו של רשתות קהילתיות… אולי לא.
ייתכן גם שהציפיה שלך לצמיחתם של מנהיגים כריזמטיים היא אנכרוניסטית שכן העולם פועל כיום בצורה יותר רשתית מאשר היררכית ואני מאמין שמגמה זו תתחזק בעתיד.
בכל מקרה, אסור לקבל את המסגרת החברתית והתרבותית שאנו חיים בה כאיזה חוק טבע, גם אם האלטרנטיבות מעורפלות או נראות כרגע בלתי ישימות.
מה שמצפה לנו בשנים, ואולי אף בעשורים הקרובים הוא לא הארץ המובטחת, אלא ארבעים שנות מדבר וייתכן מאוד שנחרץ גורלנו להיות דור המדבר של המאה ה-21.
אבל מה שקרה כאן בקיץ האחרון הוא חלק מתהליך גלובלי בלתי הפיך, גם אם בבחירות הבאות יעלו לשלטון הליצנים של הבחירות הקודמות.
5 בספטמבר 2011 at 14:01
מאמר הגיוני ביותר
לא מבין את דבריו של המגיב האחרון
מדינה, פרלמנט ממשלה ולאום – ישארו
יתכן שקרוב יותר שפייסבוק תעלם קודם לכן
לעצם הענין – הבעיה אינה בקיום המוסדות שציינת אלא בעובדה שאנשים ישרים אינם מגיעים לשם
כל מערך השרותים במדינה אינו מבוסס על הבנה שעובדי מדינה לסוגיהם תפקידם לשרת את האזרחים
כשתפיסה זו תשתנה – השיקולים יהיו אמיתיים יותר
אני לא בטוח ששינוי של מפלגה פוליטית כזו או אחרת ישנה את המצב
לא נראה שיש מי בסביבה שיכול לאזן בין האינטרנסים השונים והצורך בלפקח על הקופה הציבורית.
גם דב חנין – לא קוסם ולא היה יכול לשנות הרבה (אם הוא רוצה עדין בכספים שישארו כאן במדינה, בעבודה חופשית) – מה לעשות אינטרסים כלליים ואישיים הם המנוע הטוב ביותר לצמיחה אישית וחברתית.
5 בספטמבר 2011 at 20:06
אני דווקא כן בעד המחאה ואני מהימין.
יש לנו כמה בעיות שהממשלה חייבת לפתור ולא תמיד יש סיבה להקמת ממשלה חדשה או ליצירת מפלגה חדשה.
-משרד הבטחון לא משחרר קרקיעות חיוניות לבניה.
-משרד הבטחון גוזל יותר מידי תקציב (לדוגמא :למה ישראל צריכה 6 צוללות?)
-יש הרבה שטחים שלא בונים עליהם מסיבות של בירוקרטיה או חוסר רצון של קבלנים לשחרר קרקע.
-יש ריכוזיות של קרטלים וחזירות של טייקונים.
-המיסים לא מחולקים נכון.
ועוד ועוד.
יש כבר שינוי חיובי עם הורדת המחירים של שופרסל.
יהיו עוד שינויים וצריך פשוט להמשיך את הלחץ.
6 בספטמבר 2011 at 14:48
לאחד העם 15 ולרחביה
תומכת מאוד ברעיון של אחד העם
להקים קבוצה פעילה
זו הזדמנות ונקודת התחלה טובים. ראינו כבר ש"העם רוצה שינוי" צריך לנסות לזוז מהמקום בו אנו נמצאים
עשייה , ופעילות, זה שם המשחק
במקום לדרוך במקום ולהיות בדיכאון.
אי עשיה משמעותו דיכוי – און כלומר, דכאון.וכך גם לגבי חשיבה אם אין עשייה נכנסים בדרך כלל לסוג של חשיבה מעגלית סגורה
כשמתחילים לעשות עשויות להופיע אפשרויות שונות ועוד רעיונות כלומר פריצת מחסום החשיבה המעגלית המדכאת.
אם תקום קבוצה מתאימה , אצטרף ברצון גם לתהליכי ההקמה.
7 בספטמבר 2011 at 8:50
שלום אזרחית
אני מרים את הכפפה, בואי נפעל
orenl@construct.haifa.ac.il
12 בספטמבר 2011 at 1:33
לאחד העם
אס כך צריך לנסות ןולהתקדם
אולי תנסח יוזמה להקמת קבוצה שכזו תכתוב אותה כאן ו/או בפייס בוק
ונראה איך וכמה מגיבים ומוכנים להצטרף
14 בספטמבר 2011 at 11:48
אזרחית אחת שלום
בהמשך מועתקת תגובה שלי למכתב שפורסם באתר המחאה. הצעתי היא להקים קבוצה הדוגלת בהשבתה כללית של המשק ומרד מסים – כל מי שהמשך המחאה צריך להתמקד במוצע כאן מוזמן לכתוב אלי orenl@construct.haifa.ac.il
בועז היקר
במצב העגום של משפחתך נמצאים בישראל כ 450,000 – 500,000 משקי בית של בני 35 – 60 ש'. לרוע המזל כ 1,300,000 משקי בית אחרים מצויים במצב עגום עוד יותר. כך או כך כולנו נועדנו לשמש חומרי גלם במטחנת הבשר של כ 100,000 משקי בית העומדים בראש סדר הניקור. המחאה החברתית הראתה כי לרבים מהפלח שאתה שייך אליו נפל האסימון – החיים בזבל אינם שונים במהותם מהחיים במיץ של הזבל. מה גם שעם העלייה בגיל המעבר אל המיץ של הזבל הוא ברירת המחדל.
ההתרפקות שלך על 'אהבת המשפחה' שאתה מעלה על נס כאיזו מנטרה, אינה יותר מסוג של בריחה מהמציאות. מציאות זו רודפת ותמשיך לרדוף גם את החיים הרגשיים שלך ושל כולנו. לתחושת חוסר האונים המתמדת וההשפלה השוחקת יש 'תג מחיר' – והמחיר כבד גם למרקם הרגשי של אנשי הזבל. אולי הגיע הזמן כי נתחיל גם אנחנו לחשוב במונחים של תג מחיר. יתכן שאין לנו כבר סיכוי (התעוררנו כנראה מאוחר מדי) אך עדיף לטעמי למות בקומה זקופה מאשר בזחילה מתרפסת. הצעד האפקטיבי ביותר לעצירת הזחילה הוא – שביתה כללית וגורפת. אם רק מיליון מהמפרנסים שבינינו ( אנחנו מונים כ שלשה מיליון מפרנסים) יכריזו על שביתה כללית ומרד מסים יש לנו סיכוי לשבור את טבעת החנק.
16 בספטמבר 2011 at 23:48
מסכים איתך לגמרי שהנאום של דפני היה הרבה יותר מדי ארוך.
חולק עליך נמרצות בשאר. קשה לי להתחבר לפסימיות הזאת, יום אחרי שחזיתי בתחייתם של הפנתרים השחורים (או ליתר דיוק, הפנתרות) בלוד.
הניתוח האלקטורלי בוחן רק פן אחד של מה שקורה פה בחודשיים האחרונים – ולא בהכרח הפן הכי חשוב, בעיניי.
השיח משתנה, נאמנויות שהיו מובנות מאליהן מתערערות, חזיתות ובריתות משורטטות מחדש, גבולות הגזרה של הסולידריות החברתית מתרככים ונפתחים.
ורק התחלנו.
17 בספטמבר 2011 at 11:26
שמע, גם עניין הנאמנויות שמתערערות ייבחן בקלפי. מה לעשות, ככה אנחנו מודדים פוליטיקה בארץ הזאת. אם בבחירות אנשי שכונת התקווה יצביעו למישהו שהוא לא ליברמן \ ליכוד \ ימינה משם, אודה שאתה צודק. אם זה יגרום לכך שבמשך הכמה שנים הבאות לא יקרה שום דבר קונקרטי, אז אנשים בלוד, בג'סי כהן, ובמקומות דומים ירגישו שהצפונבונים שוב זרקו אותם לכלבים וזה לא יגרום להם לתמוך בגופים שמציעים את השינויים המדוברים.
17 בספטמבר 2011 at 13:32
זה כי לא שמעת את ראובן אברג'יל מדבר במאהל לוד על "הגיע הזמן להשתחרר מהנאמנות למפלגה" (וכולם שם ידעו לאיזו מפלגה הוא מתכוון).
ולא שמעת את הצעקות נגד ביבי בלוד, וגם בקריית אונו. שם העזו לעשות מה שגם דפני ליף לא העזה: לקרוא לו להתפטר.
עד כמה יהיה לזה ביטוי ברגע האמת בקלפי? כמוך, גם אני לא יודע. בניגוד לך, אני מעדיף להיות אופטימי, או לפחות לפעול* מתוך גישה אופטימית. זה כבר עניין של בחירה, כנראה.
* ולפעול זה בין השאר להמחיש לאנשים בלוד שהצפונבונים לא זרקו אותם לכלבים, ולדאוג שהצפונבונים יהיו מודעים לקיומם של האנשים בלוד.
15 באוקטובר 2011 at 18:48
גם אני מרגיש כמוך אבל מסיבות אחרות.
במשך שנים מצאתי את עצמי מסית את הוויכוח על עתיד השטחים כל פעם מסבלם של הערבים לכמה הכיבוש רע לישראל. היו כאלו שהקצינו יותר ממני ("אני שונא ערבים בדיוק כמוך , תאמין לי, אבל..) כי להזדהות עם הערבי המושפל והמדוכא שבונה לנו את המדינה וחוזר למחנה פליטים שהביוב זורם בו ברחובות זה.. זה שמאלני מדי, תבוסתני מדי, אוהב ערבים מדי.
אומרים שאנשים עובדים פה קשה ולא גומרים את החודש, מה לעשות שאני קיבלתי חינוך קצת קומוניסטי ומבחינתי מי שמרים בלוקים בשמש יום שלם הוא זה שעובד קשה, לא איש הייטק כמוני עם רכב ליסינג מהעבודה. המדינה הזאת חיה כבר 44 שנה על זיעת אפיהם של אנשים מדוכאים וחסרי זכויות וזה היה סבבה לגמרי לכוווולם עד שפתאום זה הגיע אליהם.
אז כן, הלכתי להפגנה אבל רק כי אני לא יותר טוב מכולם (טוב, אולי , אני זה שמצביע מר"צ כל פעם מחדש) וגם אני לא בדיוק עובד כפיים קשה יום. אבל את האהדה שלי אני שומר למי שבאמת סובל.
5 בספטמבר 2011 at 2:08
(תגובה ריקה כדי להקפיץ את כפתור התרומות. לא שאני רומז למשהו, חלילה)