עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

ובכן, קינדערלך, בחירות מתרגשות עלינו, והארץ רדומה כאילו שמפלגת השלטון צפויה לקחת 98%, ולא לרדת לדרגת שותפה זוטרה בקואליציה במקרה הטוב.

את הרעש הכי חזק בבחירות האלה מייצרת מפלגת החולצות השחורות של איווט ליברמן, שזה ליברמן, כמה גמדים ושתי גמדות מצודדות. אלסנדרה מוסוליני גם רצתה להצטרף, אבל לא הסתייע. אז אני פה כדי להגיד שעם כל כמה שדבריו של טובאריש איווט מקוממים, צריך להבין גם אותו.

תארו לכם כשהייתם ילדים הייתם באים כל יום מבית הספר כדי לראות מוז'יק אחרי מוז'יק עושה סיבוב על אמא שלכם וחופף לה בוודקה, ואז כשהיא מתעייפת אתה צריך לעשות משמרת? ונגיד כבר ברחת מהסיוט הזה, והתקבלת לאיזו אקדמיה יוקרתית שיהודים כמעט לא מתקבלים אליה, רק שהתברר שזה היה סתם תרגיל מלוכלך, ואתה מבלה את שנות הלימודים כשפחת המין של איזה קוזאק חצי אוקראיני מגודל שמכריח אותך ללבוש מחוכים ורודים ולשיר כל היום "אני אוהב את סמיון פטליורה" ו"הכו ביהודים והצילו את רוסיה" בעוד הוא חובט לך בתחת הממולא בדילדו? מה, אתם לא הייתם מפתחים כל מיני פסיכוזות ותסביכים, עד שהייתם נהיים אפס עלוב ממש כמו מעניכם, שמטפטף גזענות כאילו המצאתם משהו? לא הייתם מאמצים את הסיסמא האנטישמית הישנה לצרכיכם (הכו בערבים והצילו את ליברמן)? לא הייתם נהיים מין תולעת ביוב שלא מסוגל להתמודד עם שום לחץ אמיתי, מרחיק כל כישרון של ממש ממפלגתו ומסתתר מתחת לחצאיות של הבת שלו כדי להסתיר את שחיתותו הנרפשת? יכוליות שהייתם. אל תשפטו אדם עד שתדדו כמה מטרים באפס נשימה בערדליו המגודלות*.

ונעבור ליתר המפלגות:
יש את "אני הגמד נכנסתי באמא של הערבים", יש את "לא ראו את זה, אבל אני בעצם אחראית לזה שהגמד נכנס באמא של הערבים" ויש את "אני הייתי עושה את זה יותר חזק, אבל אשמח להשתמש בגמד כקבלן ביצוע". בינתיים "אני הייתי עושה את זה יותר חזק" מוביל בבטחה.

בזירת המפלגות הקטנות יותר, מסתבר שלהתאחד עם עצמה לא הביא למרצ הרבה תועלת. הורגים אותי אנשים שטוענים שזה כן "איחוד" כי צלי רשף, לדוגמא, היה במפלגת העבודה. כן, כי זה ממש משקף את הדעות שלו ולא את הרקע האישי והשיקולים הפוליטיים. כי הוא באמת מהווה חידוש בנוף של מרצ, בין אם ברקע השלום עכשווניקי או מכל בחינה אחרת. וכמוהו טליה ששון, אשה טובה שאכן חדשה בפוליטיקה (וכנראה לא תהיה בכנסת הבאה), אבל זה לא שמישהו הופתע מהסינרגיה החריגה. התנועה החדשה עאלק. וזה עוד בלי לדבר על העליבות המוסרית וחוסר המושג שהפגינו אדמו"רי התנועה בתחילת הטבח המפגר.

מרצ היא אחת מארבע מפלגות שמתיימרות, במידה זו או אחרת של צדק, לייצג את הבוחר הירוק. יואב לרמן, מנהל הבלוג העירוני הטוב, כנראה, במדינה, מסביר מדוע זו יומרה קצת מגוחכת למרות כוונותיו הטובות של מספר שלוש החדש והנוצץ, ניצן הורוביץ. ואגב ניצן – ניצן הוא בוגר התוכנית הסביבתית של מרכז השל (לא אשל, ותודה לרן), וזה דבר יפה. גם דב חנין הוא בוגר התוכנית, וזה גם יפה. את התוכנית הזו ייסד בין השאר אחד, ערן בנימיני, מועמד התנועה הירוקה מימ"ד לכנסת ה-18. אם התלמידים נחוצים בכנסת, המורה בוודאי נחוץ.

אני, כפי שכבר ניחשתם, מצביע בעד התנועה הירוקה-מימד, שמציגה את הח"כ הכי ירוק וחברתי בכנסת בשיתוף מייסדי שני הארגונים הסביבתיים החשובים במדינה. אין עוד מפלגה שיש לה רקורד כזה בעשייה סביבתית, בתוך הכנסת ומחוצה לה כאחד, ואין עוד מפלגה שהתנהלותה נאה כדבריה. יש כמובן את מפלגת הירוקים, שהיא הגיס החמישי של בעלי ההון ונועדה לבזבז את קולות הירוקים על עשייה אנטי-ירוקה בעליל. עוד יתרון שיש לתוכנית ההונאה הזו, הוא בלקיחת קולות של אנשי שמאלה מהמרכז לטובת החדרת איש ימין קיצוני כמו פאר ויסנר, שגדל במולדת, לתוך הכנסת. וברוח זו, קחו אתר שמסתובב ברשת ומאגד את כל המידע על פועלו של השרץ בצורה די משעשעת (ותודה ליואב לרמן הנ"ל על הלינק).

ואם לעבור מהשלילה אל החיוב, קחו הסברים כתובים להפליא של נמרוד אבישר  , ושל שלומית ליר, על הסיבות שהניעום להצביע השנה לתקווה הירוקה.

ולמחוזות הזויים. מסתבר שהכתום הכאילו שפוי נוסח אורי אורבך מוביל על הסיקריקין הגמורים, אבל לא בהפרש מי יודע כמה, ומסתבר שהפיצול יעלה למחנה הכתום בין שניים לשלושה מנדטים, שזה דבר די מבורך, חייבים לומר.

מאד יפתיע אותי אם יצדקו הסקרים ובל"ד תימחק. לא שאני נגד – חד"ש עם ששה מנדטים ואין בל"ד זו תמונה הרבה יותר אופטימית לציבור הערבי – אבל קשה לי לראות את זה קורה, אלא אם כן הערבים יחרימו את הבחירות מתוך ניכור, מה שעלול להיות סימן לצרות.

לסיום במחוזות הביזאר, בוודאי שמתם לב שהפארסה של עלה נידף לא נגמרת, וכעת היא התפצלה כמו אמבה רירית במיוחד. חלק אחד התפרק במוצהר מכל יומרה אידיאולוגית או מחשבתית ורץ במוצהר על הטיקט של לעג לעצם התהליך. בהתחלה, הוא התכחש לכל כוונה לפעול למען לגליזציה גם אם ייבחר, ואז חזר בו, ואז הלך ונרשם למרצ כדי להבהיר כמה הוא שם זין על הכללים, והציע לבן גוריון שאכטה כדי להראות כמה הוא נועז…. קוראים לזה דה גיל קופטש שואו, והאמת שזה די מאכזב. השאלה האמיתית שצריך הסטלן שמתפתה לשים את הפתק לשאול את עצמו היא: האם המופע הזה שווה מאות אלפי שקלים לו ולעוד כמה מקורבים מתוך הכסף של כולנו. (וזה כסף שלא קשור לכניסה לכנסת. כל מי שיקבל בערך 30 אלף קולות יקבל לפחות 1.3 מיליון שקל למימון הוצאות הבחירות. עלה ירוק קיבלה את זה בכל שלוש ההתמודדויות האחרונות שלה). אבל גם אם שואו טוב שווה את זה, שרשרת הפלוצים של פיני הקטן בינתיים לא מתקרבת להצדיק את הג'ובות. תלך תעפוד.

מהעבר השני יש לנו את היו"ר הקודם, המודח והנגוח, אוהד "סרט רע" שם טוב, שהצליח לאחד את כל המדינה באנטי לאיחוד המוזר שהוא הצליח לרקום עם מפלגת ניצולי השואה. אבל שיבורך. אולי בזכות הפיצול הזה אף אחד מהטמבלים לא יקבל מימון ויימנע מלזהם את התהליך העכור ממילא בפעם הבאה. באסטה.

ונעבור לענייני המרחב: לאט לאט מתחילים, אני מקווה, כולם להפנים שצדקתי לחלוטין בתחזיתי באשר לתוצאות המלחמה, כולל חיזוקו הדיפלומטי של חמאס. צודק לחלוטין יוסי גורביץ באומרו שאין כל הצדקה לטעון שראשי חמאס מסתתרים בבית החולים שיפא ולא לכתר את בית החולים עד שיוסגרו או שתותר כניסתה של חוליית חיפוש. הבעיה שזה היה עולה באבידות, וצה"ל ומדינת ישראל כבר לא בנויים לאבידות. אנחנו יכולים בערך לסבול אבידות מטרור, שאז אנחנו יכולים לבכות על רשעת האויב. אבל בקרב של ממש? אנחנו לא מסוגלים לסבול את המחשבה על אובדן אפילו חייל אחד בצורה כזו. זה מעליב מדי. בגלל זה גם מאזן של מאה הרוגים לאחד (וגם זה כשמחצית ההרוגים שלנו מאש כוחותינו) לא מרווה את צמאון הדמים של ההמון. זו לא מחלת נפש חדשה, והיטיב להגדיר אותה גדול ראשי הממשלה של ישראל, לוי אשכול, במונח "שמשון דער נעבעכר" – הענק עצום הכוח שעדיין מרגיש כמו ילד מוכה ואינו מסוגל להתנהל מתוך ביטחון עצמי של ממש. בסוף נמאס לסביבה מכאלה.

יאללה, שלא תגידו שאני לא כותב. מה אתם אומרים, ייתן הממשק המעצבן להעלות במכה אחת?

* אני חייב לומר שאין לי מושג אם ההסבר הנ"ל נכון לגבי ליברמן אישית, אני רק אומר שזה תרחיש שיכול להסביר את רמת העליבות שלו.

ובכן, קרה אשר חזיתי, הורדנו בית ספר (של האו"ם! שבו התקבצו פליטים! ובכוונה, בשם כל האלים…כי מישהו החליט שזה מה שחשוב בתמונה הגדולה) וכעת החלה הספירה לאחור של מבצע קפיצה בסקרים, אה, סליחה…עופרת יצוקה.

כעת מדבר מובארק על הפסקת אש ולאחריה הסדר ארוך טווח, בין ישראל לחמאס, בתיווך מצרי. הפצצנו את חמאס כל-כך חזק, שהוא יצא מהנידוי שלו בעל כורחו.

פירקת את השעון יופי, אודינ'קה. עכשיו תזדיין לנו חזרה לחד ספרתי בסקרים ותן למישהו, לא יודע מי אבל לא אתה, להרכיב את השעון מחדש. הרעיון הוא להרכיב, אהוד. להרכיב – ולעזוב. לא לשבור כל פעם מחדש כדי שיהיה מה לפרק ו"להרכיב".

אגב, זה היה הניסיון הרביעי שלי היום להעלות פוסט. סתם, הערה.

אני אנסה לעשות את זה פשוט:

הדרך היחידה שבה יוצא לנו משהו מהתרגיל המטופש הזה היא אם שלטון החמאס ברצועת עזה נופל. זו, כך חוזרים ומדגישים כל הדוברים הרשמיים, אינה מטרת הטבח. לכן אנחנו נניח שחמאס הוא שיהיה מהצד השני של כל הסכם בלתי ישיר או החלטת או,ם שיהוו את הבסיס לסטטטוס קוו החדש, ונבחן את הסטטוס הזה:

1) חמאס זוכה במעמד בינלאומי משודרג כמי שחתום (או מוזכר כצד מבצע) על הסכם בינלאומי. כך לדוגמא קרה לנו. הרבה מאד מדינות שלא הכירו בנו בעקבות הכרזתנו העצמית במאי 1948, מיהרו להכיר בנו לאחר הסכמי שביתת הנשק כשנה לאחר מכן.

2) חמאס הפגין יכולות תקיפה טובות ועמוקות יותר מאשר קודם. אמנם אשדוד הוזכרה כקורבן סביר, אבל באר שבע לא. משוואת הכוח החדשה היא כבר לא "אם תתעקו איתנו נפגיז כמה עיירות פיתוח ואת שוליה של עיר קטנה", אלא "נפגיז את הנמל הגדול ביותר שלכם, בתי זיקוק, תחנת כוח ואת האוניברסיטה הגדולה ביותר מדרום לירושלים". שונה למדי. אה, וכל המתקנים הצבאיים שנמצאים גם הם בקשת הפגיעה החדשה.

3) חמאס זוכה במלחמת עצמאות קטנה לשזור ממנה מיתולוגיה מכוננת.

4) על אף שההסכם או ההחלטה או איזה מסמך שלא יהיה שיקבע את המצב שלאחר ה"מלחמה" יכלול שפה בנוגע לכך שחמאס לפחות יעמיד פנים שהוא מתנהג, הרי שבפועל המציאות שמתחת לנימוס הזה תהיה "הפסקתם להרביץ לנו כי אפילו החברים שלכם הכריחו אותכם, אז לכו זדיינו".

5) אה, ואם זה יימשך עוד הרבה זמן, בסוף איזה טייס או מפעיל מזל"ט שלנו יעשה טעות, אנחנו נוריד בית ספר או גן ילדים גדול, ואז ההסכם יהיה עוד פחות נחמד עבורנו. במקום להפסיק את המצור כי החלטנו, נפסיק אותו כי ניאנס לכך. עוד נדבך בסיפור העצמאות של ממשלת הטינופת.

אבל מה זה משנה. העיקר שאנחנו משחררים קצת עצבים ומנצחים במשחק החביב עלינו. ונעבור לבלומפילד. "כן מוטי, שער נוסף לכוחותינו, והתוצאה היא 400:4. אנחנו ממש מביסים אותם!!!" אל-אל-ישראל.

בנפת ג'נין, כשישה קילומטר מצפון מזרח לכפר הגדול טובאס, יש כפר קטן בשם אל-עקבה. 300 תושבים, 45 בתים. הכפר הזה נמצא כל-כך עמוק בשטח הפלסטיני שאפילו התנחבלות מסריחה אין בסמוך אליו.

למרות זאת, ישראל מתעקשת להתנהג כאילו עניינים אזרחיים בתכלית בתוך הכפר הזה הם העסק המזוין שלה. ל-39 מתוך 45 בתי הכפר מסרה ישראל צווי הריסה, ועל פי ניסיון העבר עוד יימצא האוויל שינסה גם לאכוף אותם בפועל.

מישהו יכול להסביר לי למה? לא מדובר בכפרים "הבלתי מוכרים" של הבדואים, הנמצאים בתחומה הריבוני של המדינה. לא מדובר בשכונות מזרח ירושלים, שלהוותנו סופחו למדינה. לא מדובר בגולן המסופח (שאיתו אגב יש לי פחות בעיה. אני יודע. אני שמאלן גרוע). מדובר בכפר שאין שמץ של סיכוי שיישאר בריבונות ישראל, ושאיך שלא מסתכלים על זה, הרשות הפלסטינית היא שאמורה לקבוע עבורו תקנות בנייה ולאוכפן.

אז למה בוער לאיזה מטומטם מהבהמה הירוקה לייצר בכוח עוד מחבלים מתאבדים, שינקמו את הרס בתיהם חסר התכלית?

ושאלה חשובה מזה – האם זו לא תהיה הגנה עצמית אם מישהו מאיתנו ימצא את המטומטם הזה וישבור לו עצם עצם עד שישנה דעתו, לפני שאיזה מוחמד אל-עקבי אחד, מושפל ושטוף שנאה מוצדקת, יתפוצץ לידנו בפיצריה?

אנחנו? אנחנו נורא רוצים שלום. זה הם לא רוצים.

(נ.ב. עכשיו זה גם פתוח לתגובות. כלכך נמאס מזה…)

כפי שאתם יודעים, צאן מרעיתי הנאמן והסובל, הברזתי לכם במערכת הבחירות הזו. הסיבות לכך ספורות: לא רציתי להיכנס לקמפיין הזה רגשית עוד יותר ממה שנכנסתי, לא רציתי להתווכח עם ישראלוצנטרים, לא היה לי כוח לממשק המזורגג של רשימות, וגם הייתי קצת מדוכא בחודשים האחרונים בלי קשר (או שאולי דווקא עם. עניין למומחים).

אבל בחיי שאחת הסיבות העיקריות בעטיין לא בליגגתי את הקמפיין היתה חד וחלק: אמונות תפלות. לא רציתי לנחס. אתם חייבים להבין שאני מנחוס אחושרמוטה. אני הבנאדם שבמחצית גמר ליגת האלופות 2005 אמרתי לחבריי הסובלים אוהדי ליברפול "בחיי שהייתי מעדיף שזה יהיה יותר צמוד". תוך שש דקות קיבלתי את מבוקשי… והסוף הטראגי ידוע. היו מקרים דומים, אם כי פחותים בזוועתם.

בקיצור, סירבתי הפעם לנחס, ועמדתי בזה. ארבע שנים, שלושה חודשים ושמונה ימים אחרי שעיתונאי אחד בתל אביב היה הראשון לפרסם בעברית את השם בראק אובאמה, ואמר שאיזה מועמד אלמוני לסנאט הולך לתת למחרת נאום ושכדאי לשים עליו עין – הנה קם הדבר ונהיה. עכשיו נותר רק לראות מה יעשה עם זה הנשיא הנבחר. רק בהצלחה שיהיה לו. ולנו.

כן, אנחנו יכולים.

אני אסביר מאוחר יותר למה נפקדתי מהקמפיין הזה (בעברית, לפחות), אבל כרגע הגענו לשלב האירווויזיון, ונותר רק לראות מי מקבל דוז פואה ואיפה.

קנטאקי הוכרזה למק'קיין, אבל ההפרש המסתמן שם נמוך מאד, וזה טוב לכוחותינו. ורמונט כמובן לכוחותינו, וזה לא מפתיע למדינה היחידה בארה"ב שאחד הסנאטורים שלה מתאר את עצמו כסוציאליסט, ולא רק "מוכפש" ככזה על ידי יריביו. (2:03 שעון ישראל)

פחחחח. CNN חשפו את הגימיק הגדול שלהם – ולוגרמות של כתבי השטח שלהם ברחבי הארץ! בים מי אפ, סקוטי! זה נראה ממש ממש גרוע לעת עתה. אני מניח שבבחירות הבאות זה ייראה טוב. או שלחילופין זה יהיה כמו הסילון הנחגר שהדהים בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לוס אנג'לס, ומאז לא נודעו עקבותיו… (02:18)

אוי זה הולך להיות ערב ארוך. הקלפיות הולכות להיסגר באוהיו. המספרים של סי.אן.אן כבר התחרפנו, עם טוטאל של 82% בפלורידה… 18% הלכו לים!

ושוב אתכם… רדיקל מקלדת חוזה את אינדיאנה למק'קיין. הוא לקח יותר מדי מחוזות באינדיאנפוליס רבתי. אבל קרב יפה של כוחותינו שמה. אוהיו נראית לא רע, אבל רוב מחוזות המפתח טרם דיווחו. מחוזות המפתח בפלורידה נראים לא רע, טפו טפו חמסה חמסה. (03:25)

נכון לרגע זה, אובאמה משיג תוצאות טובות יותר בכל מחוז שאני מצליח לבדוק בכל מדינת מפתח מכפי שהשיג קרי לפני ארבע שנים. נראה שמק'קיין יצליח בכל זאת להיאחז בווירג'יניה, אבל בשיניים. (03:52)

המשך יבוא.

כתבה של 5-7 דקות על ועם דניאלה וייס בחדשות ערב שבת, והמלה ערבים, למיטב שמיעתי, לא הוזכרה פעם אחת. הכתב, שלשמו אפילו אל שמתי לב, טרח לאתגר את וייס על האם היא, במקרה ככה, פסיכית? אבל לא טרח לשאול אותה על הקונפליקט המוסרי (הלא קיים אצלה, אבל זה מה שצריך לחשוף) בין האידיאלים שלה לכורח שהם מטילים עליה לאמלל אוכלוסיה שלמה. עלו איתה בגבעות, למאחזים פה, לקרוואנים בודדים על ג'בל שם, ואפילו ילד ערבי לא נקלט בעדשה. נו אם ככה, מה בעצם לא בסדר בדניאלה? הרי ככה היא באמת רואה את המציאות. והדובר שלנו בתשקורת המיטפשת והולכת קונה את הנראטיב שלה, ועוד תוהה למה היא לא רואה שהיא טרללילה.

אנחנו? אנחנו רוצים שלום. זה הם לא רוצים.

לנוצרים יש אמרה לפיה "ניצחונו הגדול ביותר של השטן היה ששכנע את בני האדם שאינו קיים". לפי ההיגיון הזה, הרבה יותר קל להתנהג בצורה מרושעת אם איש אינו יוצא מנקודת הנחה שהכוונה שלך היתה מרושעת כמו התוצאה. אז אפשר גם לפשוע ולחמוק מעונש כדי לעשות זאת שוב, כי על טעות תמימה הרי לא מענישים.

בניגוד למה שסיפרו לכם בקולנוע לאחרונה, השטן לא לובשת פראדה. השטן בימים אלה, בכל אופן בסניף הארץ-ישראלי, לובש כיום שני צבעים, שלפעמים קשה להבדיל ביניהם: ירוק\צהוב של ג'יהאד למיניהו, וכתום של סיקריקין.

לאחר ששלחו לעכו (כמו לערים מעורבות אחרות) חיל חלוץ שיעסוק באופן שוטף בהלהטת האווירה וערעור האמון בין העדות בעיר, מחכים רק לרגע כמו שנפל בחיקם ביום כיפור, מגדילים הכתומים לעשות ומדברים על "פוגרום מתוכנן מראש" של הערבים דווקא. קשה שלא להיזכר בחלאות הימין, לאחר מעשה הטבח של מורעל המוח ברוך גולדשטיין, מוכרים סיפורים של ילדים מפגרים על "חביות של בלוקים וברזלים" שהוכנו במערת המכפלה לצורך מתקפת פתע. מדהים המודיעין שיש לחבר'ה האלה.

הסיקריקין, למי שהמונח ההיסטורי לא מצלצל מוכר, היו ה"ימין הקיצוני" בתקופת המרד הגדול. הם סירבו לקבל כל הנהגה שהיא – אפילו את ההנהגה הקיצונית של ה"קנאים". הם האמינו ש"אין אדון מלבד האל", שיום הדין קרב ובא, ושצריך להוכיח לאלוהים שאנחנו הנבחרים בכך שנתנהג בצורה לא רציונלית בעליל, מתוך אמונה שאין עוד מלבדו יבוא לשנות את התרחיש הוודאי.

המרד הגדול, אגב, לא החל כמרד נגד הרומאים. הוא החל כמלחמת אזרחים נגד הלא-יהודים שהתגוררו בארץ. אם תרצו, ה"ערבים" של אז. רק אחרי שהרומאים גילו יחס סלחני מדי לפרעות של הלניסטים נגד יהודים, פנו היהודים גם נגד האימפריה עצמה.

מוקד החיכוכים שהובילו לפיצוץ אז היו הערים המעורבות. לא שלא היו מתחים אמיתיים בערים האלה, אבל מי שבאמת הגדיש את הסאה – במיוחד בתקופה שמיד אחרי פרוץ המרד ההתחלתי – היו הסיקריקין, שהיו מגיעים לכל מיני ערים בגליל ומנסים להכריח את התושבים המקומיים להשתתף במרד, החסר כל סיכוי מלכתחילה, רק כי צריך להראות לז'וז'ו שם למעלה שאין מעשה טפשי כל-כך, שלא נעשה מרוב אמונה בזה שיהיה לו זין להציל אותנו מעצמנו.

בחלק מהערים הללו הצליחו התושבים לעקור את הסרטן מקרבם ולזרוק את הפרובוקטורים החוצה. לערים אחרות, כמו גדר, לא היה מזל כזה. הן נסחפו למעגל האלימות, נכבשו על ידי כוחות האימפריה וסבלו בהתאם.

אה, והכי קטע – הסיקריקין שעשו את כל הפרובוקציות האלה וסחפו ערים שלמות לחורבן? למעשה בכלל לא היה אכפת להם מהערים האלה. לפי תורת קץ הימים שלהם, הכל חרטא-ברטא, ורק בירושלים ייערך הקרב האמיתי. כך לדוגמא בגדר, שם ברחו הסיקריקין מהעיר למראה הכוח הרומאי, השאירו את תושבי העיר לגורלם ושימשו מטרה נוחה לפשיטות של הכוח הרומאי המתקדם ללא הפרעה.

אז תושבי עכו יקרים, אם אתם חושבים ש"בעלי הברית" החדשים, אלה שבאו רק משנאת המן ולא מאהבת מרדכי, אלה שכל דבר הופכים לעניין של "אנחנו-נגדם" – שהחברים האלה שלכם יהיו שם גם ביום שאחרי, כדי לאסוף את השברים ולעזור לבנות מחדש גם חיים בעכו, ולא רק הרס ומוות – תשכחו מזה. אתם רק חלק קטן בתוכנית הכללית שלהם. הבום הגדול, זה שהם עוד מתכננים להביא לכם? זה אולי רק התחלת הסבל שלכם, אבל זה גם יהיה סוף החלק שלכם בתוכנית שלהם. סתם, קחו בחשבון.

—————–

נ.ב. נשבר הזין שמאז תיקון פרצת התגובות הגדולה, ברירת המחדל כאן היא "נעל תגובות". זו לא ברירת המחדל בבלוג (סליחה, נעמה. זכותך).

אני אמור לצהול ולחגוג למראה הסקרים – ולמראה מצב החוזים הנשיאותיים בשווקי ההימורים האלקטרוניים (84-16 לאובאמה באינטרייד, 364 קולות אלקטורליים חזויים לו לפי שווקי המדינות הנפרדות) אבל האמת היא שהקמפיין הזה בעיקר מעייף אותי – בעיקר בגלל שלדעתי הו היה אמור להתחיל מהמספרים האלה, פחות או יותר. אבל עושה רושם שלמרות הרעש והעצבים של קרב נואש – כפי שראוי – מצד הצד הטועה ומטעה, הרי שהעם היושב בארה"ב צפוי לפי הנראה כרגע (חמסה חמסה, מלח מים טפו). גם כן, מה שהיה לי לכתוב כתבתי בעיקר בבלוג האנגלי שלי באופן סלון.

אוקצור, למה אני כן פותח את הפה? קצת הומור. שני המועמדים יורדים זה על זה – ובעיקר על עצמם. תבלו.

אתמול היה בוואלה! איזה מאמר של חובב סיקריקין שהתלונן על זה שהשמאל תוקף את קמפיין ה"סיפור של כל יהודי", שנועד לגרום לנו להיות מוכנים למות בשביל לשלוט בכל כולל כל המקומות של הנראטיב הלאומי שלנו. האמ, קמפיין חביב, גם אם הבחירה בחברון לדוד המלך היא מאולצת משהו, כשיש בחברון שישה מאבות ואמהות האומה לבחור מהם.

בכל מקרה, הקמפיין לגיטימי ואפילו חן בעיניו, רק מצחיקים לאללה הסיקריקין שחושבים שיש בזה משום טענה ניצחת למשהו. אז בתור תרגיל אינטלקטואלי, הנה רשימה של "סיפורים" דומים, מתוך קמפיין דמיוני של בל"ד או איזה שהוא גוף דומה של אויבי הדו-קיום:

קרני חיטין – המקום בו גבר צלאח א-דין על הצלבנים המקוריים (רמז רמז)
פלסטין 48' – הסיפור של כל פלסטיני

עין חרוד – המקום בו גבר הסולטן הגדול בייבארס על המונגולים האדירים והציל את הארץ מזעמם
פלסטין 48' – הסיפור של כל פלסטיני

טבריה – בירתו של השליט הפלסטיני דאהר אל-עומר
פלסטין 48' – הסיפור של כל פלסטיני

לוד – מקום לידתו של ג'ורג' הקדוש
פלסטין 48' – הסיפור של כל פלסטיני

רמלה – בירת מחוז פלסטין של הח'ליפות העבאסית
פלסטין 48' – הסיפור של כל פלסטיני

אחיי לשלום מפלסטין יצטרכו ויזה כדי לבקר בכל המקומות האלה, ואני כדי לבקר את אבי, איציק ויקי בקבריהם. ככה זה. אז אולי די?