עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

בזמן שרובכם התעסקתם בתקיפה בסוריה, בגזירות ש"שר האוצר של מעמד הביניים" הטיל על מעמד הביניים ובנסיעה הבזבזנית של משפחת המלוכה לסין, אירע אתמול (שני) מעשה נבלה חמור בהרבה מכל אלה. ממשלת ישראהל הבזויה אישרה (בשינויים קלושים אלה ואחרים) את "מתווה פראוור", שקורא לטיהור אתני של כארבעים אלף בדואים אזרחי ישראל מבתיהם בנגב.

תומכי המהלך נוהגים לדבר על "השתלטות" של בדואים על שטחים בנגב, אז כדאי לבחון את העובדות לאשורן: ב-1948 פנתה הנהגת המדינה העוברית לראשי השבטים הבדואים והציעה להם עסקה: אתם לא תילחמו לצד צבאות ערב נגדנו ולא תסייעו להם בכל דרך שהיא, ובתמורה אנחנו, לאחר שננצח, נכבד את הסטטוס-קוו של ימי המנדט בכל הנוגע לאזורי המחיה, המרעה והנדידה שלכם. הבדואים קיבלו את העסקה וקיימו אותה בנאמנות. מדינת ישראל בתמורה תקעה להם סכין בגב, ולאחר הפסקת האש ב-1949 גירשה את הבדואים מרוב שטחי הנגב וריכזה אותם במשולש קטן מסביב לבאר שבע.

למרות זאת, הפכו רוב הבדואים לאזרחים נאמנים למדינה, ורבים מהם אפילו משרתים בצה"ל, במיוחד כגששים בעלי מיומנויות שלאף אחד אחר במדינה אין. אלה העובדות, אז אל תבלבלו לי את המוח על השתלטות על שטחים. כן, בדואים רבים נוהגים להקל ראש בחוקי המקרקעין (שהם מטבעם עניין שחשוב הרבה יותר ליושבי קבע). ובכל זאת, כל השטחים שבדואים השתלטו עליהם מקום המדינה ועד היום מתגמדים לעומת השטחים שישראל גנבה מהם בשנות החמישים המוקדמות.

כעת מבקשת ממשלת ביברמן-בנט-יהיר לפיד להתעלות על הבגידה ההיא, ולגרש רבבות אזרחים ממקום מושבם, כי היא רוצה ליישב במקומם יהודים. למהלך כזה יש שם בחוק הבינלאומי. קוראים לזה טיהור אתני וזהו הפשע השני החמור ביותר נגד האנושות, אחרי רצח עם.

יכול להיות שזה יעבור בשקט. לבדואים יש זיכרון מאד ארוך, והם מסוגלים לבלוע את הצפרדע עכשיו רק כדי לנקום בעוד עשרות שנים. אבל איכשהו אני בספק. גם כך יש כבר שנים תסיסה בקרב הבדואים על היחס המחפיר של המדינה כלפיהם, והצעד המבחיל הזה, שצפוי לעבור בקלות גם בכנסת, עלול בהחלט להגדיש את הסאה ולהביא לפרוץ אינתיפאדה בדואית.

ואם כך יקרה? מגיע לנו. יידע כל מפעיל דחפור שאם הוא יקבל כדור במוח בבואו להרוס את ביתה של משפחה – מגיע לו. יידע כל שוטר שיבוא לגבות את מפעיל הדחפור שאת הלום בגולגולת הוא ירוויח ביושר. יידעו כל סרי וסוררי ממשלת ישראל שאם הם יגמרו כמו טינופת האשפתות רחבעם זאבי, יהיה זה צדק פואטי ותו לא. ומי שרוצה צדק בלי שפיכות דמים? שיתייצב לצד הצדק וייצור חומה חיה נגד מעשה הגזל. אולי כשהם יראו שהתעקשות על מעשה הגזל יעלה גם בחייהם של בני העם הנבחר, הם יחשבו שנית. לא בטוח, אבל זה מה יש.

בזמן שראש הממשלה גרם לכולם לצחוק עליו עם שלט הלוני טונס הדבילי שלו בעצרת האו"ם, עסקה לשכתו בהכנות אחרונות לקראת הפרסום על משהו הרבה פחות מצחיק שהיא עצמה מעורבת בו באינטנסיביות*.

סמוך ליער יתיר שבנגב מצוי, זה 56 שנה, כפר בדואי בשם אום אל–חיראן. הוא נמצא שם כי מדינת ישראל שמה אותו שם. עד 1956 גרו בני חמולת אבו אל–קיאן במקום שנקרא ואדי זובאלה. היום למקום הזה קוראים "השדות של קיבוץ שובל", ובשביל שהוא יהפוך לשדות של הקיבוץ היהודי העיפו ממנו את הבדואים, שגרו עליו במשך דורות. אחרי כמה תחנות ביניים קצרות הגיעו מגורשי אבו אל–קיאן לאזור יער יתיר, ושם אמר להם המושל הצבאי דאז להתיישב ולא לזוז. והם צייתו.

הם בנו את מקום היישוב שלהם לאט לאט, בעמל ובלי שום סיוע מהמדינה (שלמרות שהיא עצמה יישבה אותם שם סירבה להסדיר את ישיבתם שם בשלל הסידורים הבירוקרטיים המקובלים למקומות התיישבות אמיתיים, של אזרחים אמיתיים) – ויצא להם מקום לא רע.

מכירים את הכפרים והעיירות הבדואים האלה שהם (בעיקר באשמת הרשויות) אוסף של סלאמס ונחשלות? אז אום אל–חיראן לא כזה. זה אמנם כפר עני, אבל רוב מוחלט של תושביו עובדים, ולאו דווקא כפועלים פשוטים. מורים, עובדים סוציאלים, יש להבנתי איזה מהנדס או שניים. כאלה. למותר לציין שבהיותם מסוג הבדואים שמסיימים את מערכת החינוך הישראלית ומשתלבים כמה שנותנים להם בחיי המדינה, הם גם מהסוג שמתגייס לצה"ל ומספק לו כישורי מדבר חסרי תחליף.

ועכשיו, אחרי 56 שנה, באה המדינה ואומרת "אה, גם המקום הזה דרוש ליישוב אוכלוסיה… אחרת מכם. שפשוט חייבת דווקא את האדמה שאתם יושבים עליה, אז תעשו טובה, ביי". האוכלוסייה האחרות היא, במקרה או שלא במקרה, אוכלוסייה לאומית–דתית. מהסוג שבשבילו הורסים בתים וכפרים גם במקומות אחרים, לאנשים שהם לא אזרחים. הכפר אום אל–חיראן יהפוך לישוב הסרוג "חירן". נכון מלבב איך ששומרים על קשר עם העבר ככה?

אה, סליחה – המדינה מעמידה פנים שזה כלל לא רצונה. בחסדה כי רב, אומרת המדינה שבכדי לא להכריח אותם לעזוב בכל מחיר,מבחינתה הבדואים העניים של אום אל–חיראן מוזמנים לקנות מגרשים ולבנות לעצמם בתים בישוב שהם כבר גרים בו. במקרים מסוימים היא תרשה להם פשוט לקנות את המגרש שעליו כבר יש להם בית. הכל, כמובן, במחירים לעשירון או שניים העליונים של האוכלוסייה הסרוגה – מחירים שהם הרבה מעבר אפילו ליכולת של תושבי כפר בדואי מוצלח יחסית.

זאת, אגב,למרות שהיא מודה במפורש שהישוב המתוכנן "אינו יעודי לאוכלוסייה הבדואית", ואומרת שמבחינתה הם אמורים להתפנות לעיירה הבדואית הסמוכה חורה (זוכרים את הסוג הפחות טוב של ישוב בדואי שהזכרנו? אז חורה).

ושוב, קריטי להדגיש את הנקודה: מכירים את המקרים האלה שטוענים שבדואים התיישבו בלי רשות ועכשיו דורשים הכרה בכפר הפרטיזני והפראי והפחוני שהם הקימו לעצמם על דעת עצמם? אז זהו, שלא. מדינת ישראל אמרה להם לגור שם.

גם לא מדובר, כמו במקרי נישול אחרים בתוך הקו הירוק (לעתים קרובות של יהודים מגוון עור מסוים, אגב), במקרה שבו המדינה לא מתערבת כשבעל קרקע פרטית מממש את זכותו ומפנה דיירי שכירות וכאלה. זו קרקע של המדינה, שהמדינה בחרה מרצונה לומר לאנשים האלה להתיישב בה. אין לה שום זכות לפנות אפילו מחסן של תושב שם בכדי ליישב שם אזרח מסוג אחר. אם נדרש ישוב ייעודי לאזרח מסוג אחר, שיקימו אותו על יד. לא במקום.

אה, ודבר אחרון – אם אזרח מסוג אחר רוצה דווקא להתגורר באדמת הקודש של אום אל–חיראן, ולא בישוב הסמוך הייעודי לאוכלוסייתו, הוא מוזמן לקנות מגרש ולבנות שם ולגור בשכנות טובה. אני בטוח שיש בקרב בני אבו אל–קיעאן מי ששולטים בשטח של כמה וכמה דונמים ויכולים למכור חתיכה. או שאם המדינה רוצה שתמכור לו היא – אבל רק אחרי שהיא מכירה בכל מי שכבר שם כעובדה קיימת, מסדירה את מעמד הכפר ומתחילה לתת לו שירותים של בני אדם. סבבה?

* לשכת רה"מ עובדת בצמוד לארגון "אור" שהוא בעצם מעין שלוחה של ארגון המתנחלים אמנה לצורך התיישבות בנגב, והוא אשר עומד מאחורי התוכניות להקים את הישוב “חירן” על חורבות הכפר הקיים אום אל–חיראן.

** לגבי עמדתי באשר לתוצאה הבלתי נמנעת של פשע שכזה, אתם מוזמנים לרוא את הפוסט האחרון  שלי באנגלית. בקצרה: מי שעובד לגור על חורבות הגזילה המרושעת הזו, שלא יבכה לי אחר כך שהוא מקבל בלוקים לשמשה. מגיע לו.

מערכת המשפט רשמה השבוע שתי נקודות קיצון, אחת לשבח ולתהילה ואחת לגנאי ולבוז. נתחיל בחדשות הטובות:

כבוד אנסי הולך לכלא. אין אפשרות אחרת. בית המשפט לא יכול לדחות בצורה מוחלטת כל-כך, אחת לאחת, את כל טענותיו של הנאשם, להרשיע אותו בשני סעיפי אינוס, שני סעיפים נוספים של תקיפה מינית, וכן בשיבוש הליכי משפט, לקרוא לו שקרן במפורש, ולא לשפוט אותו למאסר של כמה שנים טובות. זה יהיה נלעג עוד יותר מתנודות היו-יו של הפרקליטות, שהכינה טיוטת כתב אישום על אונס, ואז ניסתה לסגור עם קצב עסקה מופחתת במידה שערורייתית, ואז חזרה לאישום באונס רק בלית ברירה, אחרי שהאידיוט ויתר על האפשרות שנתנו לו לצאת מזה כמעט ללא פגע.

מישהי בפייסבוק אמרה לי היום שהיה נדרש לשופטים אומץ רב יותר שלא להרשיע. אולי יש בזה משהו – נוכח הררי הראיות, אולי בעצם מדובר היה בחוצפה ולא באומץ לו היו עושים כך – אבל גם להרשעה כה חד משמעית דרוש אומץ. אומץ להרשיע לא רק את קצב, אלא את כל מי שנתן לו להגיע רחוק כל-כך, כולל את הפרקליטות שכמעט נתנה לו, כאמור, לחמוק מעונש.

בכל מקרה, ההרשעה מסמנת יום שמח, ולא כמו שאמרו כמה יום עצוב למדינת ישראל. השררה, מטבעה, מושכת אליה סוציופתים ונבלות משלל סוגים. כמו העניים, הם תמיד יהיו עמנו, לפחות כל עוד לא תחול אבולוציה מאד רצינית בטבע האנושי. האתגר היחיד שנותר לנו הוא לתפוס אותם בקלקלתם, ולהענישם. זה מה שעשה בית המשפט ויותר מזה אי אפשר לבקש. זאת אומרת, אפשר הכל, אבל לעזור זה לא יעזור.

אז זה היה האור. החושך בא שלשום, בעת שבית משפט אחר, נמוך יותר בערכאתו למרבה השמחה, החליט להפוך עניין מנהלי להצהרה פוליטית – הצהרה של דיכוי ומשטמה. נורי אל-עוקבי, תושב לוד ופעיל בולט לזכויות הבדואים בישראל, מנהל מוסך ברחוב החשמונאים בלוד זה למעלה מארבעים שנה. יש לו אישורים מהמשטרה, מכבי האש, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הפנים שהכל במוסכו תקין ועומד בדרישות השונות. מה שאין לו זה יחסים טובים עם העירייה, אולי בגלל שהעירייה נוטה להרוס את בתי הערבים בעיר ונורי, שכבר גורש פעם אחת מאזור הולדתו שבנגב, קצת רגיש לעניין. אז העירייה משחקת איתו במשחקי ניירת, פעם מעניקה רישיון ופעם שוללת. וכך הגיע נורי אל-עוקבי לבית המשפט בעוון המעשה הנורא של המשך ניהול מוסכו למרות החלטתה השרירותית של העירייה להפקיע את רשיונו.

נורי לא נורא התרגש, וכבר סיכם עם התביעה על שישה חודשי עבודות שירות, אותם היה אמור להעביר בעבודה בבית תמחוי ברמלה. אבל לחרפת השופט זכריה ימיני זה לא נראה. אז הוא דחה את עסקת הטיעון והטיל על אל-עוקבי חודש אחד נוסף של מאסר, כדי למנוע אפשרות להמיר את העונש בעבודות שירות. בנוסף הטיל חרפתו על נורי האמיץ קנס של ארבעים אלף שקלים, או ארבע מאות ימי מאסר תמורתם. היות שחרפתו יודע שאין לאל-עוקבי ארבעים אלף שקל לשלם, הוא בעצם גזר עליו ביודעין 20 חודשי מאסר בפועל. וכדי להסיר ספק באשר למניעיו, הודה בהם חרפתו בגלוי, וציין בהערות גזר הדין שהוא עושה זאת "כדי להעביר מסר לפזורה הבדואית". גם לעיכוב ביצוע גזר הדין סירב השופט הגיבור, אלא אם כן יפקיד הנאשם 30 אלף שקל. היות שגם סכום לא היה מצוי בידו, הובל אל-עוקבי מיד למאסר.

השימוש במשפט הפלילי והאזרחי בכדי להטיל אימה על מתנגדים פוליטיים מוכר יותר ממשטרים קצת יותר אפלים משלנו, כאלה שעוד פחות משתדלים להיראות דמוקרטיים. בבלארוס זה ספורט לאומי, וברוסיה רק לאחרונה עשו את זה שוב לאיל הנפט מיכאיל חודרקובסקי. קיים חשד רציני שבשבדיה עשו את זה, בלחץ אמריקאי, למייסד ומפעיל ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג'. אבל גם במקרים אלה עדיין מעמידים פנים שהחוק שלכאורה הופר הוא בראש מעייניה של מערכת המשפט. האמירה שמחמירים בדינו של אדם במשפט בעניין מנהלי כדי להרתיע אותו מפעילות פוליטית מייצגת, לפחות בישראל, שיא חדש של חוצפה ושלב חדש במלחמה נגד כל שמץ של דמוקרטיה וזכויות אדם בה.

כפי שאמר לי יוסי שליו בטוויטר, ייתכן שצריך להודות לחלאה בגלימה על שהיה כה גלוי לגבי מניעיו, שכן אם בית המשפט במחוזי שידון בערעורו של אל-עוקבי יהיה אמיץ דיו להודות בסרחונו של חבר בגילדת המשפט כפי שהיה מוכן לחשוף את ערוותו של נשיא לשעבר, הרי שהחלאה בגלימה הושיט לאל-עוקבי ניצחון בטוח מן הצדק בערעור. השאלה היא כמה זמן תצליח המערכת להשאיר את נורי הגיבור בכלא עד שזה יקרה. לפחות אין להם עכשיו שביתת פרקליטים להסתתר מאחוריה – אלא אם כן יתברר במהירות שיא המובן מאליו, דהיינו שהאוצר, שסירב לחתום על העיסקה שסיימה את השביתה, גם לא יעמוד בה, ולכן העיסקה השביתה תחודש – ואז, אם כך יקרה, בניגוד לכל מיני אחרים שרצחו או אנסו או התעללו מינית בילדים, הוא כמובן לא ישוחרר רק בגלל שפרקליט לא הגיע לדיון

לסיכום, עם כל השמחה על פסק הדין נגד אנסי, נראה שאין מנוס מלהחיל על פסק דין זה את דבריו של סיק-בוי מ"טריינספוטינג", ולאבחן זאת כ"nothing more than a blip in an otherwise uninterrupted downward spiral", ובעברית: לא יותר מהבלחה במה שמלבד זאת מהווה סחרור בלתי מופרע כלפי מטה.