עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

בזמן שראש הממשלה גרם לכולם לצחוק עליו עם שלט הלוני טונס הדבילי שלו בעצרת האו"ם, עסקה לשכתו בהכנות אחרונות לקראת הפרסום על משהו הרבה פחות מצחיק שהיא עצמה מעורבת בו באינטנסיביות*.

סמוך ליער יתיר שבנגב מצוי, זה 56 שנה, כפר בדואי בשם אום אל–חיראן. הוא נמצא שם כי מדינת ישראל שמה אותו שם. עד 1956 גרו בני חמולת אבו אל–קיאן במקום שנקרא ואדי זובאלה. היום למקום הזה קוראים "השדות של קיבוץ שובל", ובשביל שהוא יהפוך לשדות של הקיבוץ היהודי העיפו ממנו את הבדואים, שגרו עליו במשך דורות. אחרי כמה תחנות ביניים קצרות הגיעו מגורשי אבו אל–קיאן לאזור יער יתיר, ושם אמר להם המושל הצבאי דאז להתיישב ולא לזוז. והם צייתו.

הם בנו את מקום היישוב שלהם לאט לאט, בעמל ובלי שום סיוע מהמדינה (שלמרות שהיא עצמה יישבה אותם שם סירבה להסדיר את ישיבתם שם בשלל הסידורים הבירוקרטיים המקובלים למקומות התיישבות אמיתיים, של אזרחים אמיתיים) – ויצא להם מקום לא רע.

מכירים את הכפרים והעיירות הבדואים האלה שהם (בעיקר באשמת הרשויות) אוסף של סלאמס ונחשלות? אז אום אל–חיראן לא כזה. זה אמנם כפר עני, אבל רוב מוחלט של תושביו עובדים, ולאו דווקא כפועלים פשוטים. מורים, עובדים סוציאלים, יש להבנתי איזה מהנדס או שניים. כאלה. למותר לציין שבהיותם מסוג הבדואים שמסיימים את מערכת החינוך הישראלית ומשתלבים כמה שנותנים להם בחיי המדינה, הם גם מהסוג שמתגייס לצה"ל ומספק לו כישורי מדבר חסרי תחליף.

ועכשיו, אחרי 56 שנה, באה המדינה ואומרת "אה, גם המקום הזה דרוש ליישוב אוכלוסיה… אחרת מכם. שפשוט חייבת דווקא את האדמה שאתם יושבים עליה, אז תעשו טובה, ביי". האוכלוסייה האחרות היא, במקרה או שלא במקרה, אוכלוסייה לאומית–דתית. מהסוג שבשבילו הורסים בתים וכפרים גם במקומות אחרים, לאנשים שהם לא אזרחים. הכפר אום אל–חיראן יהפוך לישוב הסרוג "חירן". נכון מלבב איך ששומרים על קשר עם העבר ככה?

אה, סליחה – המדינה מעמידה פנים שזה כלל לא רצונה. בחסדה כי רב, אומרת המדינה שבכדי לא להכריח אותם לעזוב בכל מחיר,מבחינתה הבדואים העניים של אום אל–חיראן מוזמנים לקנות מגרשים ולבנות לעצמם בתים בישוב שהם כבר גרים בו. במקרים מסוימים היא תרשה להם פשוט לקנות את המגרש שעליו כבר יש להם בית. הכל, כמובן, במחירים לעשירון או שניים העליונים של האוכלוסייה הסרוגה – מחירים שהם הרבה מעבר אפילו ליכולת של תושבי כפר בדואי מוצלח יחסית.

זאת, אגב,למרות שהיא מודה במפורש שהישוב המתוכנן "אינו יעודי לאוכלוסייה הבדואית", ואומרת שמבחינתה הם אמורים להתפנות לעיירה הבדואית הסמוכה חורה (זוכרים את הסוג הפחות טוב של ישוב בדואי שהזכרנו? אז חורה).

ושוב, קריטי להדגיש את הנקודה: מכירים את המקרים האלה שטוענים שבדואים התיישבו בלי רשות ועכשיו דורשים הכרה בכפר הפרטיזני והפראי והפחוני שהם הקימו לעצמם על דעת עצמם? אז זהו, שלא. מדינת ישראל אמרה להם לגור שם.

גם לא מדובר, כמו במקרי נישול אחרים בתוך הקו הירוק (לעתים קרובות של יהודים מגוון עור מסוים, אגב), במקרה שבו המדינה לא מתערבת כשבעל קרקע פרטית מממש את זכותו ומפנה דיירי שכירות וכאלה. זו קרקע של המדינה, שהמדינה בחרה מרצונה לומר לאנשים האלה להתיישב בה. אין לה שום זכות לפנות אפילו מחסן של תושב שם בכדי ליישב שם אזרח מסוג אחר. אם נדרש ישוב ייעודי לאזרח מסוג אחר, שיקימו אותו על יד. לא במקום.

אה, ודבר אחרון – אם אזרח מסוג אחר רוצה דווקא להתגורר באדמת הקודש של אום אל–חיראן, ולא בישוב הסמוך הייעודי לאוכלוסייתו, הוא מוזמן לקנות מגרש ולבנות שם ולגור בשכנות טובה. אני בטוח שיש בקרב בני אבו אל–קיעאן מי ששולטים בשטח של כמה וכמה דונמים ויכולים למכור חתיכה. או שאם המדינה רוצה שתמכור לו היא – אבל רק אחרי שהיא מכירה בכל מי שכבר שם כעובדה קיימת, מסדירה את מעמד הכפר ומתחילה לתת לו שירותים של בני אדם. סבבה?

* לשכת רה"מ עובדת בצמוד לארגון "אור" שהוא בעצם מעין שלוחה של ארגון המתנחלים אמנה לצורך התיישבות בנגב, והוא אשר עומד מאחורי התוכניות להקים את הישוב “חירן” על חורבות הכפר הקיים אום אל–חיראן.

** לגבי עמדתי באשר לתוצאה הבלתי נמנעת של פשע שכזה, אתם מוזמנים לרוא את הפוסט האחרון  שלי באנגלית. בקצרה: מי שעובד לגור על חורבות הגזילה המרושעת הזו, שלא יבכה לי אחר כך שהוא מקבל בלוקים לשמשה. מגיע לו.

כולם מכירים את הסיפור החמוד על מבחן הבגרות של הילדים בספרטה, אותה חברת לוחמים אידיאלית כביכול. לפי הסיפור בגרסתו החמודה והמוכרת, היה על הנערים החמודים לגנוב מזון מבית בעיר (הבית שלהם, בחלק מהמקרים) ואם היתה אם הבית תופסת אותם, הם היו נענשים – על שנתפסו (כישלון מבצעי), ולא על שניסו לגנוב (כישלון ערכי).

האמת, כמו בהרבה מקרים עם סיפורים חמודים ומוכרים, א–ביסלע שונה. היה את הקטע עם הגניבה, אבל זה באמת היה סמול פוטייטוס. המבחן האמיתי לנער ספרטני שרצה להיחשב לגבר של ממש היה להרוג אדם – להרוג הלוט, ליתר דיוק. ההלוטים היו עבדי המדינה של ספרטה, אוכלוסייה ילידה ששועבדה על ידי הפולשים היוונים–דוריים ואפשרה להם להקים את מדינתם המיוחדת שבה האזרחים עסקו בלחימה ואימונים לקראתה, ההלוטים גידלו אוכל וניקו רחובות וכל מה שבאמצע, וחלק אחד של המשוואה הזו היה מאד מבסוט מכל העסק.

פעם בשנה היו הספרטנים "מכריזים מלחמה" על האוכלוסייה שגם כך הוחזקה תחת מגפם, ויוצאים למסע הרג מאורגן ופולחני ברשיון בקרב עבדי מדינתם. תקראו לזה מבצע הלוט יצוק כזה. במשך שאר השנה זה היה אסור בתכלית – בקטע של "פגיעה ברכוש ספרטה" ולא "כי גם הלוט הוא בן אדם" או משהו. לכן היה האתגר של הגבר הצעיר שרצה להתקבל לקרבי ולהיחשב הכי היה להרוג הלוט – אבל בלי שיתפסו אותו.

אף שהמודל המדויק של ספרטה מעולם לא שוחזר, הרעיון הזה של להתאמן אימון רטוב על האוכלוסייה הכבושה שלך כנראה לא פס מן העולם. לפני כמה שבועות היתה כותרת חמודה בטמקא: לוחם דובדבן הודח כי בעט לעציר כפות בראש. לכאורה, סיפור על צה"ל הפועל במהירות כדי להעניש עבירה חמורה ומיותרת. ואז קוראים את הסיפור.

מסתבר שכוחותינו הגיבורים המסתערבים ערכו אימון בכפר ראמון. מאי משמע ערכו אימון? נאמר להם להסתנן לאנשהו בכפר באמצע הלילה מבלי שישימו לב אליהם, כמו שאולי יצטרכו לעשות פעם בחי. הם היו לבושים, כמובן, כצעירים מקומיים, כדי להתערבב בנוף. טוב, כוחותינו לא הצליחו מי יודע מה הפעם ובני אחד הבתים כן קלטו אותם מתנהגים בצורה חשודה בסמוך לרכושם. בכפר ראמון יש בעיה של פשע מקומי. לאנשים יש פתיל קצר בלילה. כמה מבני משפחת שוואחה יצאו לגרש את הגנבים. אחד תפס סכין מטבח, אחד לום, אחד מקל.

כוחותינו לא גנב מקומי, והם מצוידים באקדחים. הם מצוידים גם בקול בו ניתן לצעוק "וואקף! ג'יש איסראלי! מוח'בראת!” אבל הם בחרו לא לעשות זאת. באקדחים ניתן גם לאיים בטרם יורים. הם בחרו גם את זה לא לעשות. הם התקרבו למרחק קטן ו"השיבו אש" לעבר מקור התקיפה. אחד מת. עוד אחד נפצע די קשה. ואם קוראים היטב את התיאור של בני משפחת שוואחה (צה"ל כבר החליט שאין מה לחקור כאן אז לא ידוע מה גרסתו המדויקת לאירועים*) קשה להשתחרר מהרושם שנורו יריות רבות לעבר פלסטינים רבים רגעים רבים אחרי שכבר היה ברור שאין בהן שום צורך.

אחרי שנגמר הקרב עטור הניצחון (אחד מחיילינו נחתך מהסכין), והושיבו את כל בני הבית על הרצפה בידיים קשורות משל היו טרוריסטים, אז אחד החיילים דפק לאחד ה"שבויים" בעיטה לפרצוף. ככה, בתור דובדבן על העוגה.

על זה צה"ל מעניש. אבל הקטע שבתור אימון חודרים למרחב של פלסטינים שאין להם אפילו דרך לדעת שמי שמתגנב אליהם ברחוב ומתקרב בצורה מאיימת כששואלים אותו מה הוא עושה פה זה ישראלי אסור–בנגיעה–לא–משנה–מה–הוא–עושה? זה בסדר. זה, כפי שדיווח לי דובר צה"ל במו ידיו, חלק מפעילות הביטחון השוטפת הננקטת לאחר שיקול דעת. זה לא באג, זה… נכון ילדים.

זה קרה בתחילת אפריל. זו גם לא פעם ראשונה. אני זוכר שהיה איזה כפר בגליל שהתלונן שכוחותינו מתגנבים בו בלילות בלי להזהיר אף אחד, כאימון לתנאי השטח בצד השני של הגבול הלבנוני. מצד שני, שמה לא הרגו אף אחד.

בתחילת מאי כבר הסתבר שכוחותינו כנראה מתאמנים גם על אזרחים ישראלים בכל מיני חלכל"מ (חומר לכלוך כימי לא מזוהה), אם כי על ישראלים שניסו לרסס את הריח הרע לא ירו. אנחנו מתקדמים. יש לי חלום, שיום אחד כל המתגוררים בין הים לירדן יהיו שרמוטה של עגל הביטחון באותה מידה.

עוד במסגרת פינתנו "לחינם הרג את המנוח":

אחד, ירה לפלסטיני כפות בראש. קיבל שמונה חודשים בפנים. זו התקדמות מסוימת. וויליאם זנזיגר קיבל רק שישה, והוא לא היה לוחם במערכות השם.

אחד אחר יצא זכאי מכל אשמה לטבח קטן ומתמשך שנערך בבני משפחת סמוני משכונת זיתון שבעזה, במהלך מבצע קפיצה בסקרים. על החקירה של צה"ל וכל מה שהיא לא מספרת לכם, לכו לכם לארץ המלים הרבות והמידע הרב עוד יותר, הלא היא ארץ לנדולנד. תקציר? הוא ידע אישית שהם שם. הוא גרם להם להתאסף שם, וכשהם העיזו להוציא את הראש לאסוף עצים לחימום והמערכות התריעו על תנועה חשודה, הוא לא אמר "אה כן זה האזרחים הכנועים שריכזתי שם בפינה" אלא הוא ואנשיו ירו ואישרו לירות. פעם אחר פעם. לא אשם בכלום.

ולאחר הפתיח הלקוני הזה, ניגש להערות קצרות וחסרות אחריות על יתר הנעשה בשבועות האחרונים ומרובי העניין? יאללה.

——————————–

* טוב שיש בצלם. אחרי שגם הם שאלו אם צה"ל בטוח שהוא רוצה להתבצר מאחורי הטיעון שזו התנהלות סבירה ונאותה, הם פתחו בחקירה.

חלק ראשון פה

מה היה לפני מה? כבר קשה לזכור. זה התחיל בעצם עם שלום "אחאב" אייזנר. אחורי זה היה יום השואה. עם מגדל התאורה. פרס גשר המכביה תשע"ב. ואז בא הסיפור עם שגרירנו הדביל בוושינגטון, איש "מכון המחקר" (תקע'לכ) מרכז שלם, שקיבל בצדק שיחת “מה הסרט ש'ך אתה?” בפריים טיים. נגעתי גם בזה.

ליום העצמאות קיבלנו כולנו מתנה מביבי – ברכה עם תוכי וחתול. בהתחלה חשבתי שכמעשה התינוק של אוסם, החליטו בלשכת רה"מ לרתום את התוכי הערס של בזק בינלאומי להסברה הלאומית. האיש והאגדה גדי שמשון (צ'אק נוריס של הרשת העברית) הבהיר לי שמדובר בדמויות מתוך משחקי סמארטפון נפוצים. כמו שאמרתי לו – הבן שלי בטח היה מזהה. מאז כבר זכיתי לפגוש את חתול הכאפות. קדם אכן אוהב אותו מאד…

אחרי שהקרוב שלי יובל דיסקין פתח פה על המשיחים מאקירוב ומקיסריה, רבו כמובן הפותחים פה על הקרוב שלי, שהסב לי לשם שינוי קצת נחת… אז דב וייסגלס יצא להגן על דיסקין. זה היה בפרינט של ידיעות, אבל הוא דיבר שם מה שכל אדם שעיניו בראשו יודע – שהרשות הפלטוסטנית, על כל מגרעותיה וגיחוכיה (זו רשות "אוטונומית" שאינה שולטת במרשם התושבים של עצמה) אכן עושה מאמצים גדולים ומוצלחים להפתיע במניעת טרור מהגדה המערבית הן לתוך ישראל והן נגד מתנחלים. אם תשימו בצד את הרצח המתועב באיתמר, עם כל זוועתו, תקבלו רצף ארוך מאד של היעדר פיגועים חמים ומיעוט מבוטל של פיגועים בכלל. רוב קוראי החדשות בעולם שתשאלום לשם המומחה מספר 1 בהרגעת התקוממות טרור\גרילה יגידו דייויד פטראוס. ייתכן מאד שהתשובה האמיתית היא הגנרל קית' דייטון. סתם, הערה.

בכל מקרה, זה היה זה. מה היה עוד? אה כן: שירות בתי הסוהר, מסתבר, לא רואה את עצמו כפוף לבית המשפט העליון כשזה דן בתנאי מעצרו של עציר. מורה העליון לשב"ס להתיר לדוקטור אחמד טיבי, חבר כנסת ורופא, לבדוק עציר מסוים הנמצא בחזקת שירות בתי הסוהר, ויען איש השב”ס המהולל: לא! אני מקבל הוראות רק מהממונים עליי.

בעיקרון לא היינו צריכים להזדקק להוראה הזו, כי ד"ר טיבי הוא כאמור חבר כנסת. אבל נגיד. ביטחון המדינה וזה. אבל אמר בית המשפט. השב"ס סירב. בית המשפט אמר שוב, בקול טיפה יותר גבוה. השב"ס שוב סירב והודיע שהוא לא מקבל פקודות מבית המשפט. מדובר מכל המערכות דווקא במערכת שבמדינה חצי נורמלית, חיה ומתה על הוראות בית משפט. מגיע צו מבית משפט? שולחים העציר לדיון. שולחים לבית חולים. משחררים לחופשה לחתונה או לוויה. משחררים נקודה. לפעמים מעכבים שחרור. הכל על פי פסיקות בית המשפט. מדובר במערכת שכל קיומה וכל מגע האזרח עמה מתחיל רק לאחר ובעקבות הוראה של בית משפט. אבל פתאום יש להם ספק אם הם מקבלים פקודות מבית המשפט. העליון. ובכן ילדים, כן. הדיון ההזוי שהתפתח גם בטוקבקים בשאלה "האם באמת בסמכות בית המשפט להורות לשב"ס" מוכיחה עד כמה המלחמה הנמשכת נגד לימודי האזרחות אינם אלא סיבוב הסכין ואקדח מעשן שמסביר למה באמת ממשיך הציבור להיות מטומטם.

בפעם השלישית הרים בית המשפט את קולו בנימה ששמורה לרוב לאנשים שמתדיינים נגד מערכת הביטחון, ושירות בתי הסוהר נאות באי–רצון בולט להתיר לד"ר טיבי לבקר את העציר ולהתרשם לרעה ממצבו המידרדר. מדובר כמובן באחד מעשרות שובתי אינתיפאדת הרעב. אותו אחד שהמדינה העלובה, בקטנוניותה הבלתי נדלית, סירבה להתיר לו להיפגש עם עורך דין אלא אם כן יקום מהמיטה (דבר שלאחר 66 ימי שביתת רעב נבצר ממנו פיזית לעשות…והוא גם כבול למיטה).

בינתיים מסתבר שרוב המעצרים המנהליים האלה, שישראל הולכת איתם ראש בראש עם שובתי רעב במין הימור "האם השטחים יבערו במקרה של מות עציר?” – בעצם לא כאלה הכרחיים. אפילו השר לבידחון פנים, יצחק "מסריח כמו ערבוש" אהרונוביץ', העביר הוראה לצמצם את השימוש בכלי. מה לעשות, צריך אשכרה לעשות הצגה ולהעמיד אנשים לדין.

היה בהתחלת החודש הקודם כנס ברמלה. שר הפנים נאם, ראשי הציונות הדתית והרבנות הצבאית והכללית היו. באמת אירוע מכובד. שמה חילקו למשתתפים עלון כזה, על שבעת חוקי בני נוח. זה חוקים כאלה שלדעת היהדות מי שמקיים לפחות אותם, אפשר לסבול את זה שהוא לא מהעם הנבחר ולא להכריז עליו מלחמת שמד רק כי הוא קיים בשטח.

אוקצור, בעלון הזה יש פנינה קטנה של פלפול תלמודי. שימו לב: אחת משבע מצוות בני נוח היא לא תגנוב. סבבה? סבבה. אני באמת לא רוצה שעבאדי בן נוח אוקאפור איש גאנה שעובד פה בספונג'ה יגנוב לי דברים. אבל רגע. מסתבר, שעצם זה ש"ארץ ישראל בידיו" של גוי, זו גזילה מעצם מהותה. לכן,בזה שאנחנו לא מרשים למוחמד להחזיק ברשותו, נגיד, בית בארץ ישראל, אנחנו בעצם עושים לו טובה. אילו היה ממשיך בגזילה, היינו נאלצים להורגו. כמו במענה הלשון החבוט. “אני יכול לספר לך אבל אז…”

איך שכחתי. אין שמחה כשמחה לאיד וששת קוראיי הנאמנים בטח זוכרים את כל הסיפור שהיה לי עם חתיכת המוגלה שנשרה מהואגינה של המפקדת אקה, חבר הקלסת נילס הולגרסון. האמת הייתי צריך לדעת שהאלה הטובה, בשבתה כקארמה איז א ביץ', לא תעבור לסדר היום על התמונה המקוממת שלו ושל היודונאצי מיחזיר בן הריק על הספה של משפחת נתשה בבית חנינא. (בזמן שאתם חגגתם יום העצמאות, משפחת נתשה עברה נכבה שלישית ב-64 השנים האחרונות. ב-48 מיפו, ב-67' מהעיר העתיקה, ב-2012 מבית חנינא. סתם, שתדעו).

אז קודם ח"ק נילס סיפק לנו שעשוע היסטרי עם קליפ הקמפיין של מפלגתו "התקווה": ילדים (נכדיו?) מחופשים לאריות, משתוללים בחדווה בבית הספרטני אך המבהיק ובחצר הפראית–חלוצית המשקיפה על גבעות מטלית של כותים. ברקע מתנגן המנון הראסטהפריי המוכר הזה (בביצוע פחות טוב, אגב). הסיום הוא קול של בחורה עם פאנק של גבינה לבנה בקול מנעים לפי הקצב: “אם אתה בעד שתי מדינות לשני עמים שאחת היא בירדן \ אם אתה בעד להפסיק את הכיבוש הערבי אז תגיד אמן \ רק קול אחד לימין האמיתי כן…” לא, אני לא ממציא את זה.

אם כל–כך קורע, למה אני לא חולק אתכם את הקליפ? או! מסתבר שאמנם הנביא בוב תרם פעם את קולו ושמו למערכת בחירות אחת, בג'מייקה מכורתו, אבל זה נגמר בזה שדפקו בו כדור, לא עלינו. ובכל מקרה, מסתבר שלא אלמנתו של מארלי ריטה ולא בנו המפורסם זיגי ולא אפחד מ-10 אחיו המוכרים רואים שום סיבה שזכר אביהם הנערץ יהיה מקושר ל…אריה אלדד…(נשימה עמוקה. זהו, הבחילה עברה. נמשיך) ולדעותיו המגונות. ומסתבר עוד – עולם קטן – שיש מי שאמון על האינטרסים של המותג בוב מארלי בישראל, מטעם העיזבון והלייבל. והוא מחובר לאינטרנט הנציג הזה… בקיצור, את הסרטון אץ–רץ נילס שלנו להוריד (סקרינשוטים יש כאן, ואם מישהו הזדרז והעתיק את הסרט אז תגידו כי חבל לאבד כזה נכס), ועל גובה הפיצויים שישולמו (הסכומים מאה וחמש מאות אלף ננקבו במכתב ההתרעה הנחרץ) עדיין מתדיינים ככה בשקט. שירו אתי: Iro-ny Li-on Bi-zayon!

הנאתה של אום–כרמל, הלא היא זוגתי שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים (שתחיה, למה איפה אני אמצא אחת אחרת שתסבול אותי?) מסיפור אריה האירוניה הביזיוני נפגמה במקצת. למה נפגמה? למה כמו שקרה לה עם סרטון החתולתוכי, הרגע שהיה אמור להיות מוקדש להיקרעות מצחוק הוקדש במקום זאת בהתעקשות של המוח ש"זה לא אמיתי, אבל…" עד שהבינה שהמציאות מחלקת קומדיה לאנשים החיים בסרט שכולו שיניים, תדהמת ההפתעה הראשונית כבר עברה. חבל. העם דורש מציאות קצת יותר אמינה. אנחנו מבינים שצריך לסספנד, אבל יש גבול.

(שאלה בנוגע לפיצויים שישלם אלדד: אם אני ארמוז שבמקרה שיתקשה לשלם את הסכום שיידרש חלף חזירותו, אז הלוק הזה של עור לבן וענוג ותלתלים אדמוניים הולך חזק במדינות המפרץ בימינו…זה יהיה מוגזם? לא יפה. נעזוב את זה).

לסיום, חגי עמיר: אין לי בעיה עם מה שאמרה נועה לשעבר–בן–ארצי, למשל, שהיא מבינה שהבנאדם ריצה את עונשו אבל שורף לה לראות אותו משתחרר. סופר לגיטימי. אבל להתחיל להתלונן על עצם השחרור? די. סתמו וזהו. (גם את, מנהיגת הפועלים תקעליכ) ככה עובדת השיטה. לזה הוא נדון, את זה הוא ישב (בלי שמץ קיצור או חופשה או הקלה) וזהו. ואגב, כמה שחורה להגיד את זה – חגי עמיר (לא יגאל, חגי) נעשה לו עוול. כן–כן. הועד נגדו עד שקר ביודעין. הרוב מעדיפים לשכוח את זה, אני יודע, אבל אלה העובדות. אין לי בעיה גם עם "נזכיר לו עד יומו האחרון" של מזכ"ל מרצ – הבנאדם לא הביע חרטה, ולכן אין כאן טיעון של מחילה ושל לעבור הלאה. אבל את המאסר שנגזר עליו הוא סיים. יש לקוות שאחיו שנדון למאסר עולם (ושלא העלה הגנה, כך שהמדינה לא נאלצה לשקר במשפט שלו בכדי לגונן על סודות ייצור השמפניה) אכן לא ישתחרר לעולם. בינתיים הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות בנוגע לחגי עמיר זה פשוט לשכוח את קיומו. כל דבר אחר יעשה ממנו יותר ממה שהוא.

ובאמת לסיום: אני לא הבלוגר היחיד או בהכרח הכי טוב בבית הזה. אום-כרמל בזווית מעט אחרת על הרצח בבאר שבע. ובינתיים שוב זרקו בקת"ב על פליטים. סאמכ המציאות. אני עוצר פה.

נו, באמת אחרון ודי – הסרט העצמאי של השנה, שהופק בתקציב תלת-ספרתי בשקלים וגורף מחמאות מקהילת המנגבים הבינלאומית. קבלו את היחידה לחקירות חומוס!

זהו. זה מה שקרה בחודש האחרון בריבונות השלישית. פלוס עוד מיליון אירועים שלא עברו את מסננת "ערפילי מוחו של רדיקל מקלדת". וכל זה – לפני שהחליטו בשעה טובה שתחלנה בחירות והזיותיהן (אגב, לא יפה. למה לא נותנים לבנאדם לגמור את השבעה על אבא שלו בצורה מכובדת. אה, נתנו לו? אז למה לא לוקח? למה מתעסק עם פוליטיקה בשבעה? מה, יכול להיות שעד אז יותר מדי אנשים היו מתחרטים וזה?).

שבעים פנים לתורה, אומרים. אבל מה קורה אם במקום שבו אתה חי פן אחד עולה בקולו ובהתעקשותו להקצין עוד ועוד על כל האחרים? ברוכים הבאים לשנת ס"ד לריבונות השלישית*, ריבונות שאני יותר ויותר מתקשה לראות אותה מגיעה לגבורות, לא כל שכן לשבור את השיא לריבונות עברית פוסט–מקראית, העומד על 89 שנה ושייך לממלכת החשמונאים.

הפן שאני מדבר עליו הוא הפן שמעלה על נס את אותם עיקרים והלכות שעמיתי היקר יוסי גורביץ נהנה כל–כך להפנות אליהם זרקור. הרבה אנשים – בתוכם אנשים טובים – נרתעים מזה ואומרים "אבל למה אתה ככה? לא כל הדתיים ככה!” וזה נכון, אבל הטרנד הוא לחלוטין ככה. זה הסוג שצומח. זו הזירה העיקרית לחידושים. הסוגים שאותם אנשים טובים נוטים להביא כדוגמאות נגד נמצאים כולם בנסיגה. בישראל כמובן. בעולם המצב שונה.

הנה דוגמא ראשונה:

חיילים במחנה 80 סירבו להסב לשולחן הסדר בחברת חיילים דרוזים. עובדה זו כשלעצמה אינה ראייה לכלום – בני 19 טיפשים ורעים יש בכל מקום. התגובה של הקצינים במקום היא המאלפת. לאחר שקצין אחד הורה לסרבנים לשבת חזרה לשולחן, הצהיר אחד ממוכי היהוה שאין לו שום כוונה לעשות את זה – משמע עסקינן בעיקרון דתי כה חשוב עד שהוא מצדיק סירוב פקודה.

האם החייל אכן שילם את המחיר על עקרונותיו הדתיים הנעלים ונלקח אחר כבוד למעצר על סירוב פקודה? לא. בהתערבות קצינים בכירים יותר מהקצין הראשון, נמצאה "פשרה" – הדרוזים הועברו משולחן החג הערוך והמקושט לשולחן צדדי מלוכלך.

יש בהלכה, לדורותיה, צד חזק וברור של שנאת הגוי וטיפוח יחס של גועל והפרדה מוקפדת ממנו. לא יעזרו כל ההתייפיפויות. ובעוד שהמציאות בגולה ויצר השימור העצמי לימדה את היהודים להסתיר את הפן הזה ולהגביל אותו לדיונים של יודעי ח"ן בלבד, הרי שעבור רבים פירוש המלים להיות עם חופשי בארצנו זה להיות חופשי לשנוא את הגוי באשר הוא גוי, ולאחר מכן את החילוני, או בלשון חכמים "עם הארץ" שמותר לנחרו כחזיר (למה לנחור ולא לשחוט, כי שחיטה זה לבהמה כשרה שמחייבת ברכה ועם הארץ לא ראוי אפילו לזה).

וכמובן שיש לשנוא במיוחד את מי שמתיימר כן לכלול את היהדות בחייו, רק בדרך אחרת. מה שמוביל אותנו לסיפור השני.

מספר גדול של תיירים פנו לתנועה ליהדות מתקדמת בארץ, ובפיהם אותה תלונה: לא נתנו להם להתפלל בבתי מלון בארץ. הם דווקא יהודים, ורצו לקיים מניין ולקרוא בספר התורה בשבת, אבל בתי המלון סירבו לתת להם חדר למניין ובוודאי שלא לגעת בספר התורה של המלון. הסיבה? הם חוששים שהרבנות תשלול להם את ההכשר אם יעשו זאת. אז למי שטוען בתגובה לכל התנהגות קסנופובית שגם ליהודים מגיעה מדינה אחת משלהם יש לומר שאולי, אבל לפלג הכי קטן מהעם היהודי לא בטוח שמגיעה מדינה שהיא רק שלו.

והרי ידוע שבצה"ל ובמדינתו דברים עובדים בשלשות, אז לסיום מסתבר שבעיריית אשקלון החליטו שלא מספיק שרק פלסטינים ועמותת זוכרות עוד יודעים שאיפה שאשקלון היתה פעם עיר ערבית די עתיקה בשם מג'דל. ואם לא מספיק, היות שלא נשארו באשקלון מספיק ערבים חיים להעלים, החליטו להעלים גם את המתים, זאת באמצעות הקמת מגרש חניה על בית קברות מוסלמי עתיק. העובדה שמדובר באותה עיר עצמה, שבה בשל חשד קלוש וכמעט בוודאות שגוי לעצמות יהודיות מתאריך לא ברור עצרו את בנייתו של אגף ממוגן בבית החולים האזורי, היא רק דובדבן על הקצפת.

אה, כן. שלשות–שלשות אבל אי אפשר בלי כמה תופיני הסברה מהירים. קודם כל, שאפו לאנשים הטובים שעושים טעות ותורמים ממרצם וכישרונם לשלי ימינוביץ'. יפה תפסו את ביבינוקיו עם שקרי הבוקפייס שלו. 200 אלף לייקים זה יפה, אבל רק 17 אחוז, מסתבר, מישראל. השאר מרחבי העולם, בגלל תהילתו של מי שאילו רק רצה היה מכהן כשר האוצר של ברלוסקוני. 5000 לייקים, לדוגמא, באים מאינדונזיה. אז 30 ומשהו אלף לייקים זה גם לא רע, אבל זה פחות מאיש הג'ל, שלמרבה הצער אני מניח שחמישים ומשהו האלף שלו רובם המוחלט מישראל. זה גם לא כזה הרבה יותר מפחימוביץ' עצמה, שיש לה כמדומה עשרים אלף, תשעים אחוז מישראל ועם הרבה פחות רעש סביב המאמץ – וכמובן הרבה פחות מנוף. היא לא יכולה לשים את מנהל עמוד הפייסבוק שלה על משכורת ממשלתית.

בנוסף לזה, ניסו במערך ההסברה המפגר ליצור מצג שווא כאילו סייד קשוע משתתף באירועי שבוע יום העצמאות של ישראל באוניברסיטה אמריקאית. מסתבר שהוא הוזמן, על ידי האוניברסיטה ולא אגודת הלל או "ידידי ישראל", כדי לדבר על הספר שלו, בלי קשר ליום העצמאות. אני בטוח שאפשר למצוא ערביי מחמד מוצלחים, אבל קשוע הוא עוד לא אחד מהם.

ובאמת לסיום. השגריר שלנו בארה"ב, מייקל אורן, נלחץ כולו מתשומת הלב שקיבל יהודי אמריקאי נחמד אחד בשם פיטר ביינארט שראה את האור והחליט שממש צריך שתי מדינות לפני שישראל שהוא כל–כך התגאה בה פעם (ישראל המורכבת אף היא מידות שוות של פיקציה ומציאות, אגב) תלך פייפן. קצת איחר למסיבה, הבחור, אבל העיקר הכוונה. אוקצור אורן שלנו כתב מאמר, שכל כולו שקרים וחצאי אמיתות, וכתב העת הנחשב פוריין פוליסי פתח לו רגליים ופרסם את זה. אז ידידי המצוין נעם שיזף מ-972 שם אטב על האף, צלל לתוך ערימת הגללים וחזר עם ההוכחות הכימיות לכך שאכן, מדובר בגללים.

אז תעשו לי לייק (או תרומה, או לפחות תגובה) ושתעברו את הפסח הזה והחופש שלו בשלום.

* שמתי כוכבית ושכחתי לבאר אותה. ובכן, לקורא רינו צרור – זה לא פלגיאט, זו מחווה.

מאיפה להתחיל? הקטע בזה שאתה מגיע למסקנה שכבר אי אפשר לשנות את רוע הגזירה זה שכל הסיפורים, השלבים בסולם היורד שאולה, הזיזים והמהמורות הזרועים במדרון החלקלק, מתחילים להיראות פחות חשובים. זה ממש מתחיל להיראות כמו אוננות לקפוץ שוב על הצעת חוק ולהסביר למה זה בעליל תחנה בדרך לגיהינום. בכל מקרה ידידי הטוב נ"ר עושה את זה בצורה יותר מקצועית ממה שאני כבר אוכל (אני לעומת זאת טוב בלמה החרא של היום דומה לזה של שנות השישים.. לספירה).

אז כשרוב הסיפורים כבר משעממים מרוב שהם מוכיחים את מה שאתה כבר יודע, מה שנשאר במקרים כאלה זה להסתמך על הזעם–על–העוול שהסיפור מעלה. אם הסיפורים של השבוע גורמים לו לאדם לבצע קאטות מאולתרות שכוללות הרבה מהלכים של [תופס ראש של מישהו ומטיח במשהו חזור והטח], כנראה שזה לא ייגמר אם לא נספר גם לקוראים.

השבוע נקבע ציון דרך בתהליך ה"אסור להשוות", בשעה שלראשונה נלכדו על גבי וידאו תמונות של צה"ל משסה כלבי תקיפה במפגינים לא–חמושים בכפר קדום (לשם עוד נחזור). איפה שהוא בשכונת שפירא יושב בדירת חדר מסריחה ומתפוררת ניצול [אסור להשוות], במדינה שמשתמשת באסונו ומזנה אותו מדי יום בעודה נוהגת בו גרוע משרוב הרועים נוהגים בכלביהם, ואומר "אח, איזו גאווה. מי היה מאמין שנגיע ליום הזה".

השבוע גם תועדו קלגסי צה"ל כשהם גונבים מחשבים וחפצים אחרים מתוך בית פלסטיני בכפר נבי סלאח, אליו פלשו כוחותינו במשך 15 לילות ברציפות, בכל פעם אחרי חצות, לעתים אחרי בשעתיים שלוש ככה. בליל שבת (אמש) נקטע הרצף, וכל תושבי נבי סלאח יכלו לישון כל הלילה במיטותיהם בשקט. זו בטח סתם הפוגה קלה, צ'ופר לחיילים ולא לכפריים.

אני אומר "גונבים", אגב, כי ככה קוראים לזה במקום שממנו אני בא כשמישהו לוקח לך דברים מהבית א) בלי צו וב) בלי לתת לך קבלה חתומה על ידו של כל פריט ופריט שהוא נאלץ להחרים (מסיבות לגיטימיות כמובן). לאור העובדה שחיילי צה"ל הגיבורים כבר נתפסו מוכרים את רכושם של אנשים שהם עצרו (ראו: מרמרה, מאוי), הרי ש"החרמה" אגבית שכזו, שרק בזכות הווידאו שצילמו בני הבית אפשר בכלל להוכיח שנלקח משהו (אבל לא כל דבר ודבר שנלקח בנפרד, ולא נגיד הדגם של המחשב), בהחלט צריכה להטריד.

ולגבי עצם המנהג הזה של הפלישות הליליות. אני נתקל הרבה ב"בטח יש לזה סיבה. לא עושים את זה סתם". ובכן ילדים, אני מזמין כל מי שרוצה לספר לי איזה צורך מבצעי יש בזה. לא בקטע של פעם אחת. בסדר. הילד הזה הספציפי בן ה-16 מהלילה הראשון בסדרה, כמו השפן ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", הוא הדבר הכי אכזרי ברדיוס של מילין רבים. הוא באמת אימת האזור והיו חייבים לעצור אותו באמצע הלילה. וגם בלילה השני היה את סגנו, מוסטפה אבו כאפה. ובלילה השלישי מישהו השאיר את האייפון אצל משפחת תמימי…

בואו, באמת. מה, אחרי השבוע הראשון עוד נותרו לך כאלה שרצית לחקור אבל שכחת? לא היה לך זמן? והם כל–כך מסוכנים שלא פחדת שהם יברחו נגיד? והצורך המבצעי כה דוחק עד שאי אפשר לעצור אותם בשעה שאנשים ערים? צריך להעיר את כל הבית ולצלם אנשים באמצע הלילה?

או שבואו נפסיק להעמיד פנים כמו אידיוטים ונגיד את האמת: מתבריינים עליהם. מנסים להפחיד אותם "אם לא תפסיקו למחות כבר על המעיין המזוין שעזרנו למתנחלים מחלמיש לגנוב לכם באמצע העולם בלי שום סיבה חוץ מזה שהם יהודים ואתם לא, אז נמשיך לפלוש לכם לבתים באמצע הלילה, להעיר ולהשפיל, לחטט ולהרוס, לפעמים גם לעצור את הילדים בני ה-12, 14, 16 שלכם, לכמה שעות או כמה שבועות, ואף אחד לא יוכל לעזור לכם או למנוע את זה".

כמה עליבות צריך כדי להגות בכלל את המדיניות הזו. איזה היעדר מוחלט של כל חוט שדרה מוסרי צריך בשביל לבצע אותה. זה מה שהמנטליות המכוערת הזו של כיבוש, של שנאת הזר, של ההתקרבנות שבשמה מותר לעשות הכל לאחרים, עושה מהילדים שלנו, מהאחים שלנו, מה"מנהיגים שלנו", ובמידה זו או אחרת מכולנו. תדע כל אם עברייה שהילדים שלה לא יותר טובים מפושעי רקק שמפחידים את הלווים של הבוס כשהם לא יכולים לשלם. תדע כל אם עברייה שאם לאיזה תמימי או אבו רחמה או אבן עיוני יישבר פתאום מלהיות שק החבטות, ההשפלות והמרמס של קלגסי צה"ל והוא ייקח פחית זיתים חמש קילו ויעשה איתה פחחות לפרצוף של הבן היקר שלה בזמן שזה פולש לו לבית במגפיים מסומרים בשתיים לפנות בוקר – אני אישית ממש לא אוכל להאשים אותו.

ואגב, נראה בבקשה את גובי הפרוטקשן של בני אווזי נכנסים למאה שערים, בדיוק באותה צורה, ומנסים לעצור לחקירה איזה שבבניק של ישיבע שזרק אבנים על ניידת בהפגנת שבת, להעמיד את כל בני ביתו כולל הנשים, וואה וואה) למסדר צילום, להפוך את הבית ולהחרים דברים, כל זאת בלי צו ובלי לתת אפילו קבלה על מה ש”החרמת”. פעם אחת. איך זה ייגמר, יש מישהו שלא יודע? בדם. לא כמטאפורה. יישפך דם. לפחות קלגס אחד יאושפז במקרה כזה, לפחות במצב בינוני.

הנא שלבי קרובה בעוד יום למותה. היא נמצאת ביום ה-38 לשביתת הרעב שלה. הנא שלבי היא אישה בת 30, ששוחררה באוקטובר 2011 מהכלא הישראלי לאחר שישבה למעלה במשך משנתיים במעצר מנהלי. היא שוחררה, יש לציין, במסגרת עסקת שליט. יש שיקפצו ויזעקו שזה מוכיח שהיא מחבלת ושמותר לעשות לה הכל כולל חקירה בשיטת קפטן ג'ורג', אבל יש לזכור שמחצית משוחררי אותה עסקה היו בלי דם על הידיים, ושבעסקה התעקש החמאס על שחרור כל* האסירות ממין נקבה שבידי ישראל, ממונא אמנה חלאת הביוב הנגועה ועד נשים שכל חטאן היה עבודה במרפאה שמומנה בכספי חמאס.

בכל מקרה, כעבור פחות מארבעה חודשים נעצרה הגברת שלבי שוב, שוב באופן מנהלי (בלי שתשמע במה היא מואשמת או תוכל להתגונן מהאישום) ומאותו רגע היא שובתת רעב. מצמרר לחשוב שאנחנו מונהגים בידי כזו ערימה של אידיוטים שאחרי שהצליחו ברגע האחרון לחמוק ממוות של שובת רעב נגד המעצר המנהלי – שובת שהיה נער פוסטר מאד מאד בעייתי מבחינה שיווקית, בהיותו, אתם יודעים, דוברו המוצהר של ארגון הג'יהאד האיסלאמי בפלסטין (גא"פ) המבחיל – רק כדי לתת לנערת פוסטר הרבה יותר נפיצה להתקרב כל-כך למוות. חאדר עדנאן היה גבר גדול חזק. אם הם בונים על זה שגם שלבי תשרוד 66 יום לפני שהם יתקפלו ככה בשקט מולה, כדאי שיתכוננו ללוויה… ולכל מה שיבוא אחריה.

כמובן שגם על שלבי טוענים התוכים של הכיבוש שהיא מחבלת מסוכנת מהגא"פ. יכול להיות, אגב. זו פשוט לא הנקודה. איזה צווחן הסברה בשם אופיר גנדלמן (דובר משרד ראש הממשלה לתקשורת הערבית), אמר לי בנחרצות סמכותנית בטוויטר ש"היא מעורבת בטרור מטעם הג'יהאד האיסלאמי זה שנים" וש"היא מהווה סכנה ברורה ומיידית למדינת ישראל. הראיות נגדה סופקו בידי מקור שמציל חיים". כמובן שהוא סירב לגבות את זה בהוכחות מהסוג שמשכנע שלא מאמין לו רק בגלל שהוא הצווחן של נפוליאון דלא שמאטע שהוזה שהוא צ'רצ'יל.

יופי קופיקו. אז תציג את הראיות המזוינות שלך בבית משפט, שהרי יהיה בית משפח צבאי שבו בלאו הכי יש לך פור גדול ושופט שכן נוטה להאמין שמישהו מחבל רק כי אתה אמרת ככה, ויש גם יש הליכים לשמירה על חשאיות זהותו של מקור תוך שימוש בעדותו (ובמיוחד אם הוא כבר הציל חיים בעבר), תרשיע אותה ותצרף אותה לכמה אלפים שאתה מחזיק אחרי שהרשעת אותם בכל דבר מטרור אמיתי ועד "אחזקת אמל"ח", כשהאמל"ח זה תרמילים ריקים של כדורי גומי ומיכלים ריקים של גז מדמיע שאתה ירית עליהם…

אבל לא. כי הקטע פה הוא היאחזותה הנואשת של מדינת הסקיוריטטה באחת מאבני היסוד של קיומה: התקנות לשעת חירום 1945, מורשתו המטונפת של דבר מלך בריטניה במועצתו. חוקי כיבוש זר עליהם אמר הסמולן הידוע מנחם בגין שהם גרועים מחוקי הנאצים. אנחנו נעצור את מי שבזין שלנו לכמה זמן שבזין שלנו ולא ניתן לכם, מעסיקינו, אלה שאנחנו כביכול משרתים, אפילו פיסה קטנה של דין וחשבון על למה, כמה, מי ואיך. כי זו המדינה שלנו ואתם רק חיים בה.

וכשאשה נאה למדי בת 30 תמות לצבא הכיבוש בידיים, וברחבי העולם ישתמשו בתמונתה, בסיפורה ובעובדה שלא מחתה אפילו על עצם סמכותו של הכובש לעצור אותה אלא רק על אותה זכות מקודשת ברחבי העולם הנאור (לא להיעצר בלי הליך נאות, לא משנה כמה מזוויע הפשע שבו אתה מואשם בלא הוכחה בינתיים) כדי להצית אש של שנאה ואלימות – או אז יספקו כולם כפיים ויגידו שזה רק מוכיח שזה הכל אנטישמיות טהורה, ושאין שום דבר שבידינו לעשות כדי לשנות את זה. שום פנים אחרות שאנחנו יכולים להציג לעולם כדי שאולי יתעבו אותנו קצת פחות. מה פתאום, והיפי מסריח נאיבי ומטומטם מי שחושב שכן.

לקראת סיום, ביום שני מסתבר שאירע קטע מדהים למדי מכמה בחינות בקניון מלחה בירושלים. אני אומר מסתבר כי לתקשורת העברית לקח ארבעה ימים תמימים לספר לנו על זה, וגם אז רק הארץ נחלץ לדיווח הפרוזאי, הזניח והמשעמם על כ-300 חולצות צהובות של היהוה יוגנד בשבתם כאוהדי בית"ר ירושלים, שפרעו באיזה עשרה עובדי ניקיון פלסטינים בקניון שמול איצטדיון טדי המאוס, על יציעו המזרחי שיקרוס אמן (בשעת לילה מאוחרת בלי קהל).

שוב: 300 חוליגנים שיכורי שנאת–אדם החטיפו מכות רצח לעשרה פלסטינים. לקח כ-40 דקות עד שמשטרה, שהוזעקה לתגבר את המאבטחים המסכנים שהוכרעו בכוח המספרים, השליטה סדר.

אז היה לנו את המקרה התמוה של הבחור–הזעצער בשעת הלילה (ליל שני, שלישי ורביעי… בליל חמישי הוא כבר נחלץ לסדר את האותיות במכבש כדי שהעם יוכל ללמוד את האירוע). בנוסף לזה היה לנו את המקרה המוזר של החזיר במדים כחולים. לאחר שהוזעקו למקום והפרידו בין הטינופת ההיודו–נאצית לטרפה, סבו שוטרי משטרת כהנא על עקביהם ונמלטו חזרה לחוריהם, מבלי לעצור או לתחקר איש על האירוע.

כשנשאל דובר מחוז משטרת עיר–רשע–לים מדוע, למרות שהאירוע כולו תועד במצלמות האבטחה של הקניון, לא זומן איש לחקירה או תשאול ולא נערכו כל מעצרים, השיב צווחן החזירייה כי "לא בוצעו מעצרים ולא נערכה חקירה משום שלא הוגשה תלונה".

זו כמובן טענה מגוחכת, בעיקר משום שאין מקום בעולם שבו שוטר המזדמן לזירת אירוע אלים צריך תלונה כדי לעצור אנשים, ולו לחקירה, ולו רק על הפרת הסדר הציבורי בקנה מידה שהותיר את מנכ"ל קניון מלחה וכל שאר העדים המומים ומזועזעים. נעזוב את זה שפוצצו כמה ערבים. מזה באמת למי אכפת

אבל הסיבה השנייה שהטענה הזו מרתיחה, ומן הסתם אותי במיוחד, היא שאין כל צורך בתלונה כדי להגיש כתב אישום גם על אירוע שהשוטר לא היה עד לו. אני, סתם לקחת דוגמא שמציתי מניסיון חיי, הורשעתי באיומים על חבר הקלסת נילס הולגרסון למרות שהלז ל–א הגיש תלונה במשטרה וגם לא הורשינו לזמנו לעדות על תקן ה"קורבן".

זה מזכיר לי את הבדיחה על הכלב והשועל. כלב אחד בא לחבר שלו השועל ואומר "אחי, שמעתי המסיבות אצלכם השועלים זה ליגה אחרת. שתייה משובחת, הידרו, בחורות זורמות. אתה יודע שאני נראה לגמרי כמו שועל, בחיאת תכניס אותי".

השועל מסתכל עליו ואומר "ישך ת'לוק, זה נכון, אבל אם אתה רוצה לבוא יש משהו שאתה חייב לזכור. אצלכם הכלבים המגעילים, כשאומרים שלום מרחרחים זה לזה בתחת. אצלנו השועלים יש קלאסה. אנחנו מרחרחים זה לזה באף. תזכור?”

"עלא עיני ועלא זנבי" אומר הכלב, ומקבל מקום ושעה. הכלב בא למסיבה, קורע את הרחבה, עובר מקוזינה מצודדת לרעותה, יד אחת דרינק באחרת ספליף שמן, ולא שוכח אף פעם לרחרח באף. פתאום הוא רואה את החבר שלו השועל שקימבן אותו בהזמנה, ניגש אליו מבסוט ובא להריח לו באף. ההוא מסתכל עליו מלמעלה למטה ואומר "לי אתה יכול להריח בתחת. אני יודע מי אתה".

ולמה נזכרתי בזה? כי כשניסו שחם מונה למפקד מחוז ירושלים, היו כאלה שחשבו בתמימותם שנפתח דף חדש בתולדות המחוז שכונה כבר בשנות השמונים "המשטרה של כהנא" ולא השתפר מאז. שחם, אחרי הכל, היה האיש שהעז לומר "חרא עליהם" נוכח איומי אלימות של הכתומים בימים שטרם ההתנתקות. אבל קלגס, גם אם הוא פעם בטעות מקלל את האנשים הנכונים, נשאר קלגס, מחוז מושחת ורקוב מיודונאצים נשאר מחוז מושחת ורקוב, וניסו שחם כנראה נבהל ממוכי היהוה מרגע שנאלץ להתעסק איתם כל יום ולא רק במבצע מיוחד שבו הם "האויב". אי לכך, אם תראו בנאדם מסתובב ברחובות ירושלים כשהשפיך של השטן מטפטף לו מהתחת, תסתכלו עליו ברחמים מהולים בבוז ותגידו "ניסו, תראה מה נהיה ממך". אבל אל תירקו לו בפרצוף – למרות השנה הגשומה (תודה לאלה) ישראל עדיין מתייבשת.

אה, כן, הבטחתי לחזור לכפר קדום. מוקדם יותר היום (שבת) דווח ממקורות פלסטיניים כי תושב הכפר חסן מועטאן, בן 40, נורה בחזהו על ידי מתנחלים שפלשו לכפר לצורך התפרעות תג מקריסטלנאכט. על פי הדיווח, המתנחלים פלשו לכפר והחלו להרוס דברים, והצבא הוזעק למקום אולם הצטרף לירי לעבר תושבי הכפר. דובר צה"ל מכחיש כל היכרות עם המקרה. תמיד יכול להיות שהבנאדם נורה על רקע אישי או עסקי ופליווד הפקות רק ממנפים את זה. גם נשמע לי מוזר משהו שמתנחבלים יעשו תג מחיר באמצע שבת קודש. מצד שני, בימי עקבתא דמשיחא נפרצות הגדרות וברוך מתיר איסורים וכל זה, ודובר צה"ל משקר כהרגלו, וגם על הלינץ' בקניון מלחה איש לא שמע בקלגסת עד שהסבירו להם שיש וידאו. אז מי יודע? אנחנו מדווחים, אתם מחליטים.

שיהיה לכם שבוע טוב במדינה על זמן שאול.

*כמעט כל. המפגרים האלה כנראה לא טובים בלעדכן רשימות ושכחו איזה עשר מסכנות.

שטיפת מוח מוגדרת כתהליך שבו "אדם או קבוצה משתמשים באופן שיטתי בשיטות מניפולטביות ופסולות מבחינה אתית על מנת לשכנע אחרים להיענות לרצונותיהם, לרוב באופן הפוגע במושא התהליך. המונח מתייחס לכל שיטה, פסיכולוגית או אחרת, אשר ניתן לראותה כמטה את תחושת השליטה של האדם על חשיבתו, התנהגותו, רגשותיו או קבלת ההחלטות שלו".

כמובן שהתהליך קל בהרבה, ובעצם קשה יותר לכנותו "שטיפת מוח", כשמושא התהליך מסכים בהתלהבות ליטול בו חלק. במקרה זה אולי ראוי יותר להשתמש במונח "אינדוקטרינציה". עם זאת, כשהתהליך מוביל לסירוב נזעם לקלוט כל מידע שעלול לשנות את המסקנה שהוגדרה מראש, בהחלט אפשר לראות את התהליך המתחולל כ"מטה את קבלת ההחלטות".

מערכת החינוך בחיפה כמרקחה לאחר שמנהלים של בתי ספר תיכוניים העזו להזמין להרצאות בבתי הספר נציגים של "פורום המשפחות השכולות" – ארגון של יהודים ופלסטינים ששכלו את יקיריהם בסכסוך המסרב להיגמר, שהחליטו שאולי במקום להמשיך לשנוא ולהישאב למעגל נצחי של נקמה, לנסות להידבר.

זעמם של תלמידים והוריהם יצא על כך שמעזים להעלות בפני התלמידים, העומדים להתגייס תוך שנים אחדות, ביקורת על המדינה, על צה"ל, או אפילו על המתנחלים "אשר בלעדיהם לא יכולנו לחיות כאן בשלום". כלומר, כדי שהתלמידים יוכלו להפוך לחיילים טובים, חלילה מלגרום להם לחשוב על תוצאות המעשים שיידרשו לעשות בתפקיד זה. וגם המתנחלים, כאמור, מעבר לכל דיון. בלעדיהם, כמו שצווחה נערה ב"יום הזעם" שנערך לאחרונה, יובילו אותנו חלילה למשרפות. וגם ג'ונס יחזור. הלא אינכם רוצים, חברים, כי ג'ונס יחזור?

וכדי להסיר כל ספק שמדובר באינדוקטרינציה שבטית, שלא לומר גזענית, יצא הקצף לא רק על הופעתם של שכולים מהצד הפלסטיני, אלא גם על הופעתם של הורים שכולים דרוזים, שיקיריהם נפלו במהלך אותה "הגנה על חיינו כאן בשלום". לדברי אחד המורים שסינגר על המחאה: "אמנם דרוזים הם תושבי המדינה המשרתים בצה"ל, אך עם כל הצער, בעיני הילדים הם נתפסים גם כערבים. מארגני התוכנית היו צריכים לחשוב, שעל מנת לאזן את המפגשים הללו – יש להביא הורים שכולים יהודים".

כלומר, אין זה מתפקידו של בית הספר לאתגר את התפישות של הילדים. אם בעיניהם ערבי הוא ערבי, ולא משנה אם הוא נהרג למען המדינה שלהם ובשליחותה, או אם עדתו כרתה עם היהודים היושבים בציון ברית דמים, אז יש להניח להם להמשיך להרגיש כך, ולטפח את השקפתם שרק השכול היהודי חשוב, ושהדרוזים המתגוררים על אותו הר כמוהם הם אוויר, בשר תותחים שיש להשתמש בו ולזרוק, ובוודאי לא להשוות בינו לבין יהודים כשרים.

כמובן שנשמעו גם הטענות ש"כשהם הורגים אותנו זה אך ורק מתאוות דמים, וכשאנחנו הורגים אותם מדובר רק בטעות מצערת" – וחלילה מלנסות לספר להם על אחמד מוסא, ילד בן 11 מניעלין, שנורה ממרחק מאה מטרים בראשו בשעה שישב עם חברים מתחת לעץ ולא סיכן איש. טעות! או על 14 הילדים שנרצחו במהלך חיסולו של המואשם בטרור סלאח שחאדה, כי בוגי יעלון ודן חלוץ החליטו שחיסולו של הנ"ל כה חשוב עד שיש לבצעו באמצעות פצצה של טון שתוריד בניין מגורים שלם. האם גם זו טעות, או שמא החלטה מודעת? לא משנה, בריאלי, בליאו בק ובעירוני ג' וה' לא רוצים לשמוע על זה. אנחנו צודקים, הם רשעים ואל תבלבלו אותנו עם שום עובדות.

לאור ההתלהמות הבזויה הזו, יש לחלוק כבוד רב למנהלים הממשיכים לנסות לסדוק את חומת האטימות, כמו דני פסלר, מנהל קרית החינוך ליאו בק, שאמר דברים אמיצים – ברורים מאליהם, אבל אמיצים נוכח האווירה השלטת – על כך ש"אי אפשר לעטוף את התלמידים בצמר גפן" והביע רצון – הו, הזוועה! – להפוך את תלמידיו לחיילים הומאניים ורגישים יותר, כאלה שאולי יהססו לפני שהם צולפים ממאה מטרים בראשו של ילד בן 11, יורים מיכל גז מדמיע בכינון ישיר בחזהו של מפגין לא חמוש, או מורידים פצצה של טון על בניין מגורים.

לעומת המקרה הזה, בו נמתחה על בתי הספר ביקורת בשל "עירוב פוליטיקה", יש בישראל זרם חינוכי שלא רק שאינו מתבייש לערב פוליטיקה בחינוך, אלא שזו כל מהותו. מדובר כמובן בזרם החינוך ה"ממלכתי"-דתי. בעוד שבחינוך הממלכתי הרגיל היתה קמה מהומת אלוהים אם מישהו היה מעז לנצל את שיעורי האזרחות כדי להטיף לעמדה פוליטית כמו הפרדת דת ומדינה, בבתי הספר של הכיפות הסרוגות – שממומנים מאותם כספי מסים ומקבלים תקציבים עדיפים פר תלמיד – הפנמת ההתנגדות להפרדה כזו היא אחת המטרות המרכזיות של הלימודים. מתוך תוכנית הלימודים: "התלמיד יבין את חשיבות קיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום וכמדינה שאין בה הפרדה מלאה בין דת למדינה". לא סתם יבין שזה המצב, אלא יבין למה חשוב שיהיה כך. לא מספיק ברור? "התלמיד יעמיק את הבנתו בגישה לאופי היהודי הרצוי של מדינת ישראל: מדינה דתית-לאומית". כלומר יש לנו אוכלוסיה אחת שלה אסור להטיף לעמדה אחת בנושא, ואחרת שמקבלת תקציבים כדי לעשות אינדוקטרינציה לעמדה ההפוכה. ואחרי זה מתפלאים ששום דבר לא זז בנושא.

לסיום, זוכרים את דיראר אבו-סיסי? זה שכמה קוראים נכבדים לעגו לעצם הרעיון שישראל חטפה אותו בחו"ל ומחזיקה אותו בכלא שקמה שבאשקלון תחת צו איסור פרסום? ובכן, הלעג לא ישנה את העובדות. עלה בידי לאשר שהאיש אכן מוחזק בכלא שקמה, אכן נחטף מאוקראינה, ואכן יש צו איסור פרסום על הנושא (צו שממנו בוחר בלוג מצוין וחינוכי זה להתעלם באלגנטיות, בדרכו האופיינית). את המידע ביררתי הן בשיחה (מגומגמת, בשל הערבית העלובה שלי) עם אחותו, והן עם עורכת הדין מיכל רוחבי-דנציגר, שאישרה לי שהיא מייצגת אותו מטעם הסנגוריה הציבורית ושהוא מוחזק בכלא שקמה. (יצוין שמעבר לשני פרטים אלה סירבה עו"ד רוחבי-דנציגר לומר לי דבר על הנושא, שכן בניגוד אליי היא כן מכבדת את הצא"פ.)

עכשיו, מצדיקי הכיבוש והדיכוי יכולים כמובן לסגת לטיעון הבא – שאם ישראל חטפה אותו ומחזיקה אותו ומשתיקה זאת, יש לה סיבות טובות וחשובות לעשות כך, שאחריהן אין להרהר. אלא שאני דוחה את צורת המחשבה הזו. אני רואה זאת כחובתי האזרחית להרהר אחרי מעשי השכירים שלי ומניעיהם, ולדרוש מהם בתוקף דין וחשבון על המעשים המבוצעים בשמי.

ייתכן, כמובן, שאבו-סיסי הוא יורשו של יחיא עייאש, ושהוא היה באוקראינה בניסיון לארגן את הצפת ישראל בוודקה מורעלת, כלות מתפוצצות או עוף קייב שהוכן עם מרגרינה במקום חמאה (האופציה המסוכנת מכולן, כמובן). איכשהו, אני בספק. אם פעילותו של האיש היתה מסכנת חיים, היו פשוט הורגים אותו. מעצרו נועד לאחת משתיים: או לחלץ ממנו מידע כלשהו, או להפעיל לחץ על מישהו אחר.

בכל מקרה, חטיפתו של אדם במדינה זרה והחזקתו בשושו היא מעשה פסול. אם יש סיבה לחטיפתו והחזקתו – תגידו. אם אין, שחררו את הבנאדם ותנו לו לחיות את החיים שלו בשקט, בלאד.

ובנימה מסתורית זו נחתום כאן ונתפנה לעבודה (שאת הכסף תמורתה אני לא יכול לקבל עקב עיקול של מס הכנסה, מה שנותן לי תירוץ להזכיר לכם את כפתור התרומות, שבכוחו המאגי והמצטבר לשחרר עיקולים ולהתיר לי להשתכר למחייתי בשקט יחסי). תודה שטסתם רדיקל מקלדת.

ח"כ נחמן שי חושב (מלה קצת גבוהה לתהליך המדובר, אבל נגיד) שזה שאזרחי ישראל הערבים משתמשים בזכותם האלמנטרית כצרכנים להביע את דעתם הפוליטית נגד ההתנחלויות (או למהדרין, התנחבלויות), ומעזים להחרים סחורות המיוצרות שם, זה "ערעור זיקתם למדינה". מעניין שחבר הכנסת הנכבד, מהמפלגה המושחתת והמגונה ביותר בתולדות המדינה, מייחד את דבריו רק לאזרחי ישראל הערבים. אולי הוא לא יודע שיש גם אזרחים בני המגזר היהודי שמחרימים את מוצרי הקולוניות הבלתי חוקיות במחוזות הכיבוש (אהמ, נעים מאד). אולי חבר הלקסת שי נמנה על אלה שחושבים שאזרחי הישראל הערבים חייבים להוכיח לו או לסבתו הצולעת את נאמנותם באופן מיוחד, אופן שאזרחים ששפת אמם עברית (או, נגיד, רוסית) אינם מחויבים בו.

אם זה המצב, כדאי שמישהו יסביר לו שהוא נמצא במפלגה הלא נכונה, וינחה אותו לפי הריח לאזור במשכן הקלסת בו מתגודדים חברי מפלגתו של שומר הבארים. השחיתות שם לא פחותה, כך שהוא ירגיש בבית.

ועד אז, חבר הקלסת שי, קפוץ לי. או בשפה הרשמית האחרת של מדינת ישראל: חרא בזיבכ ות'אקט עינכ ואטפנו עלא ווצ'ק. תודה.