עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

חלק ראשון פה

מה היה לפני מה? כבר קשה לזכור. זה התחיל בעצם עם שלום "אחאב" אייזנר. אחורי זה היה יום השואה. עם מגדל התאורה. פרס גשר המכביה תשע"ב. ואז בא הסיפור עם שגרירנו הדביל בוושינגטון, איש "מכון המחקר" (תקע'לכ) מרכז שלם, שקיבל בצדק שיחת “מה הסרט ש'ך אתה?” בפריים טיים. נגעתי גם בזה.

ליום העצמאות קיבלנו כולנו מתנה מביבי – ברכה עם תוכי וחתול. בהתחלה חשבתי שכמעשה התינוק של אוסם, החליטו בלשכת רה"מ לרתום את התוכי הערס של בזק בינלאומי להסברה הלאומית. האיש והאגדה גדי שמשון (צ'אק נוריס של הרשת העברית) הבהיר לי שמדובר בדמויות מתוך משחקי סמארטפון נפוצים. כמו שאמרתי לו – הבן שלי בטח היה מזהה. מאז כבר זכיתי לפגוש את חתול הכאפות. קדם אכן אוהב אותו מאד…

אחרי שהקרוב שלי יובל דיסקין פתח פה על המשיחים מאקירוב ומקיסריה, רבו כמובן הפותחים פה על הקרוב שלי, שהסב לי לשם שינוי קצת נחת… אז דב וייסגלס יצא להגן על דיסקין. זה היה בפרינט של ידיעות, אבל הוא דיבר שם מה שכל אדם שעיניו בראשו יודע – שהרשות הפלטוסטנית, על כל מגרעותיה וגיחוכיה (זו רשות "אוטונומית" שאינה שולטת במרשם התושבים של עצמה) אכן עושה מאמצים גדולים ומוצלחים להפתיע במניעת טרור מהגדה המערבית הן לתוך ישראל והן נגד מתנחלים. אם תשימו בצד את הרצח המתועב באיתמר, עם כל זוועתו, תקבלו רצף ארוך מאד של היעדר פיגועים חמים ומיעוט מבוטל של פיגועים בכלל. רוב קוראי החדשות בעולם שתשאלום לשם המומחה מספר 1 בהרגעת התקוממות טרור\גרילה יגידו דייויד פטראוס. ייתכן מאד שהתשובה האמיתית היא הגנרל קית' דייטון. סתם, הערה.

בכל מקרה, זה היה זה. מה היה עוד? אה כן: שירות בתי הסוהר, מסתבר, לא רואה את עצמו כפוף לבית המשפט העליון כשזה דן בתנאי מעצרו של עציר. מורה העליון לשב"ס להתיר לדוקטור אחמד טיבי, חבר כנסת ורופא, לבדוק עציר מסוים הנמצא בחזקת שירות בתי הסוהר, ויען איש השב”ס המהולל: לא! אני מקבל הוראות רק מהממונים עליי.

בעיקרון לא היינו צריכים להזדקק להוראה הזו, כי ד"ר טיבי הוא כאמור חבר כנסת. אבל נגיד. ביטחון המדינה וזה. אבל אמר בית המשפט. השב"ס סירב. בית המשפט אמר שוב, בקול טיפה יותר גבוה. השב"ס שוב סירב והודיע שהוא לא מקבל פקודות מבית המשפט. מדובר מכל המערכות דווקא במערכת שבמדינה חצי נורמלית, חיה ומתה על הוראות בית משפט. מגיע צו מבית משפט? שולחים העציר לדיון. שולחים לבית חולים. משחררים לחופשה לחתונה או לוויה. משחררים נקודה. לפעמים מעכבים שחרור. הכל על פי פסיקות בית המשפט. מדובר במערכת שכל קיומה וכל מגע האזרח עמה מתחיל רק לאחר ובעקבות הוראה של בית משפט. אבל פתאום יש להם ספק אם הם מקבלים פקודות מבית המשפט. העליון. ובכן ילדים, כן. הדיון ההזוי שהתפתח גם בטוקבקים בשאלה "האם באמת בסמכות בית המשפט להורות לשב"ס" מוכיחה עד כמה המלחמה הנמשכת נגד לימודי האזרחות אינם אלא סיבוב הסכין ואקדח מעשן שמסביר למה באמת ממשיך הציבור להיות מטומטם.

בפעם השלישית הרים בית המשפט את קולו בנימה ששמורה לרוב לאנשים שמתדיינים נגד מערכת הביטחון, ושירות בתי הסוהר נאות באי–רצון בולט להתיר לד"ר טיבי לבקר את העציר ולהתרשם לרעה ממצבו המידרדר. מדובר כמובן באחד מעשרות שובתי אינתיפאדת הרעב. אותו אחד שהמדינה העלובה, בקטנוניותה הבלתי נדלית, סירבה להתיר לו להיפגש עם עורך דין אלא אם כן יקום מהמיטה (דבר שלאחר 66 ימי שביתת רעב נבצר ממנו פיזית לעשות…והוא גם כבול למיטה).

בינתיים מסתבר שרוב המעצרים המנהליים האלה, שישראל הולכת איתם ראש בראש עם שובתי רעב במין הימור "האם השטחים יבערו במקרה של מות עציר?” – בעצם לא כאלה הכרחיים. אפילו השר לבידחון פנים, יצחק "מסריח כמו ערבוש" אהרונוביץ', העביר הוראה לצמצם את השימוש בכלי. מה לעשות, צריך אשכרה לעשות הצגה ולהעמיד אנשים לדין.

היה בהתחלת החודש הקודם כנס ברמלה. שר הפנים נאם, ראשי הציונות הדתית והרבנות הצבאית והכללית היו. באמת אירוע מכובד. שמה חילקו למשתתפים עלון כזה, על שבעת חוקי בני נוח. זה חוקים כאלה שלדעת היהדות מי שמקיים לפחות אותם, אפשר לסבול את זה שהוא לא מהעם הנבחר ולא להכריז עליו מלחמת שמד רק כי הוא קיים בשטח.

אוקצור, בעלון הזה יש פנינה קטנה של פלפול תלמודי. שימו לב: אחת משבע מצוות בני נוח היא לא תגנוב. סבבה? סבבה. אני באמת לא רוצה שעבאדי בן נוח אוקאפור איש גאנה שעובד פה בספונג'ה יגנוב לי דברים. אבל רגע. מסתבר, שעצם זה ש"ארץ ישראל בידיו" של גוי, זו גזילה מעצם מהותה. לכן,בזה שאנחנו לא מרשים למוחמד להחזיק ברשותו, נגיד, בית בארץ ישראל, אנחנו בעצם עושים לו טובה. אילו היה ממשיך בגזילה, היינו נאלצים להורגו. כמו במענה הלשון החבוט. “אני יכול לספר לך אבל אז…”

איך שכחתי. אין שמחה כשמחה לאיד וששת קוראיי הנאמנים בטח זוכרים את כל הסיפור שהיה לי עם חתיכת המוגלה שנשרה מהואגינה של המפקדת אקה, חבר הקלסת נילס הולגרסון. האמת הייתי צריך לדעת שהאלה הטובה, בשבתה כקארמה איז א ביץ', לא תעבור לסדר היום על התמונה המקוממת שלו ושל היודונאצי מיחזיר בן הריק על הספה של משפחת נתשה בבית חנינא. (בזמן שאתם חגגתם יום העצמאות, משפחת נתשה עברה נכבה שלישית ב-64 השנים האחרונות. ב-48 מיפו, ב-67' מהעיר העתיקה, ב-2012 מבית חנינא. סתם, שתדעו).

אז קודם ח"ק נילס סיפק לנו שעשוע היסטרי עם קליפ הקמפיין של מפלגתו "התקווה": ילדים (נכדיו?) מחופשים לאריות, משתוללים בחדווה בבית הספרטני אך המבהיק ובחצר הפראית–חלוצית המשקיפה על גבעות מטלית של כותים. ברקע מתנגן המנון הראסטהפריי המוכר הזה (בביצוע פחות טוב, אגב). הסיום הוא קול של בחורה עם פאנק של גבינה לבנה בקול מנעים לפי הקצב: “אם אתה בעד שתי מדינות לשני עמים שאחת היא בירדן \ אם אתה בעד להפסיק את הכיבוש הערבי אז תגיד אמן \ רק קול אחד לימין האמיתי כן…” לא, אני לא ממציא את זה.

אם כל–כך קורע, למה אני לא חולק אתכם את הקליפ? או! מסתבר שאמנם הנביא בוב תרם פעם את קולו ושמו למערכת בחירות אחת, בג'מייקה מכורתו, אבל זה נגמר בזה שדפקו בו כדור, לא עלינו. ובכל מקרה, מסתבר שלא אלמנתו של מארלי ריטה ולא בנו המפורסם זיגי ולא אפחד מ-10 אחיו המוכרים רואים שום סיבה שזכר אביהם הנערץ יהיה מקושר ל…אריה אלדד…(נשימה עמוקה. זהו, הבחילה עברה. נמשיך) ולדעותיו המגונות. ומסתבר עוד – עולם קטן – שיש מי שאמון על האינטרסים של המותג בוב מארלי בישראל, מטעם העיזבון והלייבל. והוא מחובר לאינטרנט הנציג הזה… בקיצור, את הסרטון אץ–רץ נילס שלנו להוריד (סקרינשוטים יש כאן, ואם מישהו הזדרז והעתיק את הסרט אז תגידו כי חבל לאבד כזה נכס), ועל גובה הפיצויים שישולמו (הסכומים מאה וחמש מאות אלף ננקבו במכתב ההתרעה הנחרץ) עדיין מתדיינים ככה בשקט. שירו אתי: Iro-ny Li-on Bi-zayon!

הנאתה של אום–כרמל, הלא היא זוגתי שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים (שתחיה, למה איפה אני אמצא אחת אחרת שתסבול אותי?) מסיפור אריה האירוניה הביזיוני נפגמה במקצת. למה נפגמה? למה כמו שקרה לה עם סרטון החתולתוכי, הרגע שהיה אמור להיות מוקדש להיקרעות מצחוק הוקדש במקום זאת בהתעקשות של המוח ש"זה לא אמיתי, אבל…" עד שהבינה שהמציאות מחלקת קומדיה לאנשים החיים בסרט שכולו שיניים, תדהמת ההפתעה הראשונית כבר עברה. חבל. העם דורש מציאות קצת יותר אמינה. אנחנו מבינים שצריך לסספנד, אבל יש גבול.

(שאלה בנוגע לפיצויים שישלם אלדד: אם אני ארמוז שבמקרה שיתקשה לשלם את הסכום שיידרש חלף חזירותו, אז הלוק הזה של עור לבן וענוג ותלתלים אדמוניים הולך חזק במדינות המפרץ בימינו…זה יהיה מוגזם? לא יפה. נעזוב את זה).

לסיום, חגי עמיר: אין לי בעיה עם מה שאמרה נועה לשעבר–בן–ארצי, למשל, שהיא מבינה שהבנאדם ריצה את עונשו אבל שורף לה לראות אותו משתחרר. סופר לגיטימי. אבל להתחיל להתלונן על עצם השחרור? די. סתמו וזהו. (גם את, מנהיגת הפועלים תקעליכ) ככה עובדת השיטה. לזה הוא נדון, את זה הוא ישב (בלי שמץ קיצור או חופשה או הקלה) וזהו. ואגב, כמה שחורה להגיד את זה – חגי עמיר (לא יגאל, חגי) נעשה לו עוול. כן–כן. הועד נגדו עד שקר ביודעין. הרוב מעדיפים לשכוח את זה, אני יודע, אבל אלה העובדות. אין לי בעיה גם עם "נזכיר לו עד יומו האחרון" של מזכ"ל מרצ – הבנאדם לא הביע חרטה, ולכן אין כאן טיעון של מחילה ושל לעבור הלאה. אבל את המאסר שנגזר עליו הוא סיים. יש לקוות שאחיו שנדון למאסר עולם (ושלא העלה הגנה, כך שהמדינה לא נאלצה לשקר במשפט שלו בכדי לגונן על סודות ייצור השמפניה) אכן לא ישתחרר לעולם. בינתיים הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות בנוגע לחגי עמיר זה פשוט לשכוח את קיומו. כל דבר אחר יעשה ממנו יותר ממה שהוא.

ובאמת לסיום: אני לא הבלוגר היחיד או בהכרח הכי טוב בבית הזה. אום-כרמל בזווית מעט אחרת על הרצח בבאר שבע. ובינתיים שוב זרקו בקת"ב על פליטים. סאמכ המציאות. אני עוצר פה.

נו, באמת אחרון ודי – הסרט העצמאי של השנה, שהופק בתקציב תלת-ספרתי בשקלים וגורף מחמאות מקהילת המנגבים הבינלאומית. קבלו את היחידה לחקירות חומוס!

זהו. זה מה שקרה בחודש האחרון בריבונות השלישית. פלוס עוד מיליון אירועים שלא עברו את מסננת "ערפילי מוחו של רדיקל מקלדת". וכל זה – לפני שהחליטו בשעה טובה שתחלנה בחירות והזיותיהן (אגב, לא יפה. למה לא נותנים לבנאדם לגמור את השבעה על אבא שלו בצורה מכובדת. אה, נתנו לו? אז למה לא לוקח? למה מתעסק עם פוליטיקה בשבעה? מה, יכול להיות שעד אז יותר מדי אנשים היו מתחרטים וזה?).

לאתנחתא קומית זכינו בעקבות ניצחונו הצפוי של שאול מופז על ציפור התוגה. אני מדבר על משהו שמעבר להבעות ההפתעה של אבירת השבט הלבן, שפשוט לא הבינה מדוע הכהונה הגרועה ביותר של ראש אופוזיציה כלשהי בדברי ימי הדמוקרטיות אינה מובילה אותה לכהונה נוספת כיו"ר המפלגה. מה, לא ככה זה עובד?

אני מדבר גם על משהו מעבר למראה של שאול "תגיד אחריי" מופז העוטף את עצמו בדגל המחאה החברתית, זאת על אף שהוא (שששש, אל תספרו לאיש) מדורג בתחתית הרשימה בכל הנוגע לפעילות פרלמנטרית ממשית, וכמובן שהוא גם בתחתית הרשימה בכל הנוגע לרקורד הצבעה חברתי. אחינו, אפילו דפני ליף אופציה עדיפה ל פניך…

אבל לא, רגע ה-LOL האמיתי הגיע באדיבותו של אחד האנשים ההזויים והמצחיקים שלא–במתכוון בישראל, הלא הוא אמן הטלפתיה, הטלקינזיס והטיטול–חרטאטיטיס, שרלטן מצליח ותובע דיבה כושל, אורן זריף. מזרזף הבולשיט הזה, שהיה יוכל להיות משעשע ללא סייג אילולי התקיים על דמם של החלשים והפגיעים בחברה, החליט שהפריימריז במפלגה הגדולה בישראל הן הזדמנות למעט פרסומת חינם. הוא שלח ליו"ר החדש מכתב ובו הצהיר כי ניצחונו הסוחף של מופז הושג אך ורק בזכות התערבותו העל–טבעית של זריף, שהעביר "בדרכים שאינן קונבנציונליות" את מתפקדי קדימה על דעתם וגרם להם לבחור במופז. עוד מוסיף איש ה"פסיכוקינזיס" (מלה יוונית עתיקה שפירושה "זזה לך הקופסא במוח אם אתה משלם על השטות הזו") כי אם לא יגמול לו מופז במינוי למקום השני ברשימת קדימה לכנסת, יעשה זריף בכוחותיו הגדולים והנסתרים, יזמן ממרומים את החרבוזון ויעניק לראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו ניצחון סוחף על מופז, כמו זה שקיבל מופז כפוי הטובה על לבני ולא רצה לשלם.

טוב צחקנו, נהנינו, אבל האמת שזה מאד הולם. קודם כל, כבר ראש הממשלה הראשון והיחיד של קדימה, אהוד אולמרט, התרברב ששלטונו בעיריית ירושלים התבצע "בסיעתא דשמיא! בברכת הרב!" ולכן הגיוני שלאור הידרדרותה של קדימה מכמות המנדטים ההיא, היא תיאלץ להסתפק בסיעתא דזריפא.

דבר שני, אם נסתכל על זה, נראה שבאמת רק אמצעים החורגים מדרך הטבע יעזרו לקדימה וליושב ראשה החדש שלא לספוג בבחירות הללו מפלה צורבת אשר תהווה שלב בלתי הפיך בדרך להיעלמותה הסופית מן המפה הפוליטית.

בראש ובראשונה, זוהי כמובן תולדה של חדלון האישים של היו"ר הקודמת, אשר לא עשתה דבר כדי לבנות את המפלגה בסניפים, לייצר לה זהות בשבתה באופוזיציה או לתת למישהו סיבה להמר על הפתק שלה שוב. אבל יש עוד כמה סיבות שבגללן הסיכויים של הפתק "כן" הם לא משהו.

הצלחתה של ציפי לבני לסיים עם מספר המנדטים הגדול ביותר בבחירות הקודמות נבע משני דברים עיקריים:הראשונה, כמובן, יכולתה המולדת, בניגוד למופז, למשוך אליה את מי שמכונים אנשי "השבט הלבן" (ולראיה, המקומות היחידים בהם ניצחה לבני את מופז בבחירות המקדימות היו צפון תל אביב, רעננה, וקומץ מעוזים אחרים של האליטות הישנות והחיוורות). הסיבה השנייה היתה הצלחתה לשאוב קולות מ"השמאל" המאד מתון בתור "התקווה היחידה לעצירת ביבי". עשרות אלפי אנשים שבאופן רגיל היו נותנים את קולותיהם לעבודה, למרצ או אפילו לתנועה הירוקה נאחזו בהזיה שקדימה תמנע הקמת ממשלת ימין מבחילה כמו זו שאכן הוקמה, ובמקום זאת הכניסו לכנסת חברים טבעיים בקואליציה שכזו שרק יהיו רשומים בסד"כ האופוזיציה, כמו עתניאל שנלר, יולי שמאלוב ברקוביץ ואחרים.

הפעם הזו שני הגורמים הללו יפעלו לרעת קדימה. המצביעים הלבנים ינהרו לעבודה (שכבר זינקה בסקרים כתוצאה מהמהפך בקדימה) וללפיד הנבער (שגם כך היה צפוי לקחת מקדימה הרבה קולות מהמרכז המיתולוגי, אותן ירשה קדימה משינוי של לפיד האבא), ואילו שונאי ביבי יצביעו בעד מפלגות שאין סיכוי שיישבו איתו בממשלה (הצעד הנכון היחיד של לבני, וכזה שאין שמץ של סיכוי שמופז יחזור עליו, יען כי מפי מקורות המקורבים לרופאו האישי של שאול מופז נודע לכותב שורות אלה שישבנו של יו"ר קדימה במצב קריטי מחמת תסמונת גמילה ממגע עור צבי של כורסת שר).

בקצרה, נראה שאם יש למופז אשליות כלשהן שאכן יוכל להתמודד על הבכורה ולהוות איום ליריבו המר משכבר ביבינוקיו, אכן טוב יעשה אם ימנה מופז את אורן זריף, אורי גלר או איזה אביר ג'דיי כאשר תמצא ידו למקום 2 וגם יבטיח לו כל מה שיבקש חוץ מזה, כי "בדרכים קונבנציונליות" זה לא יקרה.

אתם תמותו מצחוק. זוכרים את המאמר הזה, שכתבתי יחד עם עוד בחור בשיא תקופת המחאה לפני ההתנתקות? וזוכרים, אלה מכם שקוראים אותי מאז, שעוד באותו היום פרסמתי בבלוג (אז ברשימות) שזה אני כתבתי (לפחות את החלק מעורר רקיעות הרגליים)? יפה. אז היתה פרובוקציה ראויה, הטקסט המזעזע הוקרא עוד באותו היום מעל בימת הכנסת על ידי חבר הקלסת נילס הולגרסון, וכל מי שרצה למצוא במאמר ובמחברו טעם לפגם בהחלט היתה לו ולה הזדמנות לכך כבר אז, בקיץ 2005 הסוער.

אבל יש גם כאלה עם הצתה מאוחרת. קחו למשל את האיש החביב, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות (היהודיות) ומקרבן לשריטה שבמוחו, אברהם בנימין. אבריימלה דנן הוא איש חשוב. כמו איש אחר בחדשות, גם הוא מכהן כדובר – של הישוב הפסטורלי ושוחר הפיוס יצהר.

אבריימלה וחבריו, במבצע בילוש שפרטיו מסמרי השיער עדיין חסויים, הצליחו לאחרונה לחשוף את הסוד – שאני זה שכתב את התועבה. כאמור, הסוד לא היה ממש סוד אבל כנראה שרק עכשיו קיבלו ביצהר הכשר הלכתי למודם או משו. אוקצור, לאחר שהסיר את הלוט מעל הסוד דבק בתחושת הגילוי המשכרת ואץ–רץ לו אל תחנת הקלגסת הסמוכה, להגיש תלונה נגד עבדכם על הסתה. מזל שהספיק, כי עוד איזה חצי שנה יש התיישנות נראה לי…

איך היה אדי מרפי אומר, כשהיה האיש המצחיק ביקום? I just think the shit is funny.

אז מכיוון שזה נהיה כזה סיפור בחוגי הדובון והסנדל, ראיינו אותי בנדון ל"מקור ראשון". הראיון עצמו היה ארוך יותר, וגם העיתונאי אמר לי שהוא הגיש טקסט ארוך יותר. אז אני לא יודע מי אשם, הוא העורך, אבל בדרך פלא נעלמו להן מהכתבה שתי עובדות שאני הדגשתי חזור והדגש לפחות שלוש פעמים שונות כל אחת בשיחה שארכה למעלה מחצי שעה:

1. באותה תקופת התנתקות גם כתבתי מאמרים, כמו זה, שהשתלחו במני מזוז ושאר רשויות האכיפה על חוסר מתן כבוד לזכותם של המתנחלים והימנים למחות נגד ההחלטה.
2. כמובן, העובדה שהסוד לא היה סוד ושעוד באותו היום הודיתי קבל עם ורשת באשמתי המחפירה בכתיבת פשקוויל הפיגולים הנלוז.

את ההשמטה השנייה ניתן אולי להסביר בחוסר רצונו של מקור ראשון להוציא את אבריימלה טמבל מול כל בני המגזר וזה. אבל הראשונה? לכלכתם אותה. מה שכן, איזה דוגמן שסק? מלך.

טוב, מספיק לדבר עליי. ראיתם אגב את הסרט החדש שלי? סתם, סתם. סרט אין לי, אבל לערן ורד יש כמה דברים חדשים ומעניינים. אולי שווה להתחיל לראות הפח הגדול?

ברכבת ישראל, במקום ליישר מסילה בערבה החליטו ליישר קו עם השריטה במוח והלכו בצורה לא הכי חכמה ראש בראש עם בית המשפט. הייתי מציע להם למצוא מישהי קצת יותר… עוברת מסך? עוברת בידוק ביטחוני? עוברת מסנן פריחות בסיסי? שתייצג אותם מול הרשויות. הייתי אומר שעניין שלהם, אבל בתור מי שנזקק לשירותיהם פעמיים בשבוע וכל אימת שעניין לו בעיר הגדולה, זה גם עניין שלי.

מצד שני,חרפת השופטת נילי ארד, נשיאת בית הדין לעבודה, הרוויחה ביושר כל יחס של בוז עמוק כלפיה אישית וכלפי בית הדין שעליו היא ממונה. מי שהיא כזו שפוטה של המעסיקים והממשלה, שלא תתפלא שעובדים לא ממש משלים את עצמם שאם יבואו בזמן וינהגו בכבוד הם יקבלו צינור יותר קטן, או עם פחות הברגה. מצד שלישי, גם לשים זין צריך לדעת איך. העובדים יכולים לדפוק ברז למורה ולצאת לנופש שמבהיר ש"צ'כחו מזה; היום כבר לא תהיה רכבת". האדם שנשלח לייצג את העובדים בבית המשפט עדיין צריך לשחק את המשחק, או לפחות לצאת פחות צ'כונה.

לפני זה כמובן היתה שביתה בכל המשק, כי לעופר עיני נורא חשובים עובדי הקבלן. אהא. הדברים נאמרו כבר היטב ולפניי על ידי אורי בן דב המצוין מג'יי-14 ועל ידי עוד מישהו בעבודה שחורה. אה, והקוראת ב' דגושה מוזמנת גם היא לראות עצמה כלולה ב"יאללה יאללה" הזה.

ח'דר עדנאן (זה הדובר האחר שמככב בחדשות) עוד לא מת. אפילו אני חייב להודות שחייו ומותו כשלעצמם לא מזיזים לי הרבה. יש מן הסתם קרוב לארבעה מיליון פלסטינים שהיה לי כואב יותר לשמוע על מותם הקרב. לא רק חפים גמורים כמו הרוגי התאונה בצומת אדם. גם אנשים בוגרים עם עבר פחות מצחור עדיין היו מעוררים בי יותר סימפטיה. לא שאני מכיר את מר עדנאן. אדישותי היחסית לגורלו נובעת מבחירתו להשתייך ולפעול באופן בכיר ושותף–סוד בארגון חשוך ומתועב. עם זאת, האורח שבו הוא עומד ככל הנראה למות והעיקרון בשמו הוא עומד לעשות זאת מעוררים כבוד והערכה, ומשנים אותו עצמו (עניין פחות חשוב בכל זה) מהערת שוליים זוטרה בתולדות הטרור האיסלאמי בארץ הזו למשהו משמעותי בהרבה.

כי עם כל כמה שזה מובן מאליו כשמדובר בתושב הגדה המערבית, עדנאן בעצם מושך כאן במסיכה שנקראת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". חוקית, ישראל אינה באמת דמוקרטיה. שאלו את עצמכם: מי הריבון בשטח שבו אתם גרים? אם אתם גרים במדינת ישראל (או בחלקים שתחת שליטתה אבל טרם סופחו אליה), התשובה אינה "העם", או "הכנסת" או "נשיא המדינה". התשובה היא אלוף הפיקוד. ישראל, צריך להזכיר מדי פעם, נתונה תחת תוקפם של התקנות לשעות חירום (תש"ה – 1945) – תקנות שהוגדרו פעם על ידי האיש שישב על יד ד"ר בדר כ"גרועות מחוקי הנאצים". תקנות שהותקנו, אם תשימו לב לתאריך, לא על ידי כנסת ישראל אלא על ידי "דבר המלך במועצתו" – והותקנו נגד תנועות המרי העבריות.

התקנות האלה – ולא שום חוק שיזמה כנסת ישראל מעודה – הם החוק העליון. עם כל כמה שברור שדבר כזה מעולם לא קרה, ושיהיו השלכות, ואנשים לא יסכימו בשום אופן… החוק היבש ברור: בכל רגע נתון יכול הקצין הצבאי הבכיר במקום (דבר שבדרך כלל נתפס כזהה עם ההגדרה "אלוף הפיקוד") להוציא צו ולהגדיר אזור כשטח צבאי סגור ולנהוג בו ובתושביו כרצונו. ברצותו יכריז על שכונות שלמות בתל אביב כשטח צבאי סגור ויבדוק בכליהם של היוצאים והנכנסים ברחוב. סתם, דוגמא תלושה ורחוקה מהמציאות. זה לא שאי–פעם נגיד הביאו מג"בניקים למודי כיבוש שיפטרלו ברחובות תל אביב דרום. אבל נחזור לעניין.

למותר לציין כי לרשויות הביטחון נתונה הסמכות לעצור כל אדם ולקבל מבית משפט שכמעט לעולם אינו מסרב לכך אישור להחזיקו ללא משפט, ללא אישום, ללא עורך דין לתקופות של שבועות וחודשים. כל הדברים האלה שההיסטוריה המערבית הם מאבק ממושך נגדם? כזה. הסמכות הזו מופעלת מדי פעם גם על יהודים מעדות אחינו לוקי מחלת היהוה, וזה לא הופך אותה לטובה יותר, נסבלת יותר או מפלה פחות. העובדה היבשה היא שכמו הארנבונים במכלאה המחושמלת ב"גבעת ווטרשיפ", גם אנחנו מנהלים את החיים המשמינים והמפנקים שלהם רק ברצות הדוד עם הרובה והמל"ט והשו–שו המתקדם.

כמו שדרישת יסוד של המחאה החברתית היתה ועודנה חייבת להיות ביטולו המוחלט של חוק ההסדרים, כך חייבת כל מפלגה מתקדמת לשים אי שם בצמרת מצעה את הקריאה לביטול תוקפן של התקנות לשעת חירום. ח'דר עדנאן כמובן מתכוון למות למען טובת העם הפלסטיני כפי שהוא רואה אותה, אבל לא יזיק אם כתוצאה ממותו (וזה ייקח את מותו, למה גסיסתו האיטית לא עושה שום רושם על הישראלולים והתשקורת המעפנה שלהם) גם במדינת ישראל (שם זמני) יחל שמץ רמזו של שיח דמוקרטי ממשי.

לסיום, השערה מעניינת שהועלתה באשר לשאלה למה לעזאזל התעקשה ישראל לעצור את אחד ממשוחררי עסקת שליט (נדמה לי, אל תלכו עם זה לבנק), ולמה היא מתעקשת להחזיק אותו ללא שמץ ראיה – מסתבר שעדנאן מעורב חזק במאמצי הפיוס הפנים-פלסטיניים, ואת אלה ישראל הרי רואה כברית ריבנטרופ-מולוטוב שנייה שתאפשר את פתיחתה של ששששש…. הס מלהזכיר.

* אני מודע כמובן לכך שיש מתנחלים רבים שהם על פי כל אמת מידה אינטליגנטיים להפליא, תהיה אשר תהיה דעתי על דעותיהם ונזקן. משפחת בן ארצי רובם בעלי מנת משכל של גאונים, פרופסור אומן, גם איתמר בן גביר אדם מבריק אם לא ידעתם, ורבים אחרים. עם זאת, אני עומד מאחורי האמירה ומאיץ בכל מי שנפגע להגיש נגדי תלונה על הוצאת דיבה, הסתה ואנטישמיהכחשתשואה.

ובכן, חברים, קראתם את זה כאן בפעם הראשונה: המפעל הציוני מת. סליחה, אתקן את עצמי: לאלה מכם שעבורם המפעל הציוני הוא בהכרח מעשה דמוקרטי. מי שההגדרה שלו לציונות לא כוללת ואף שוללת דמוקרטיה יכול להמשיך לקרוא לעצמו ציוני. יתרנו יכולים או לתכנן ירידה למחתרת או הגירה. גם אלה שיירדו למחתרת יכולים להמשיך לקרוא לעצמם ציונים, אבל הציונות בהתגלמות מדינת ישראל חדלה, רשמית, מלהיות דמוקרטיה, אפילו ליהודיה, לכל אדם, בינואר 2012.

הרי לכם נוסחה נפוצה למאמר דעה פוליטי: “אתה (עובד או נבחר ציבור איקס, בכיר ובעל השפעה), בשמשך בתפקיד (זה או אחר), קיבלת החלטה (זו או אחרת). לא רק שההחלטה שלך היתה שגויה, היא התקבלה בצורה שערורייתית ולא תקינה, ואתה פעלת בצורה לא אובייקטיבית בעד אופציה א' ונגד אופציה ב'. במעשה זה גרמת לאבידות בנפש וזה צריך לשבת לך על המצפון".

האם לדעתכם מדובר באמירה פלילית? ב"העלבת עובד ציבור" שעליו יש להרשיע בעבירה פלילית שדינה עד שישה חודשי מאסר? משרד המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, משרד הביטחון ומשטרת ישראל חושבים כך. נחזור שוב: האשמת קובע מדיניות בהתנהלות פסולה שהובילה למחדל ביטחוני או (לתנאים חברתיים מקוממים) היא כעת עבירה פלילית במדינת ישראל.

אתמול, שהיה היום השלישי בו אני עוסק בפרשה, נואשתי מלהשיג את יחידת להב 433 במספרי הטלפון המופיעים באינטרנט כמגיעים אליה. התקשרתי למטה הארצי ושם הצלחתי סופסוף להגיש בקשה לתגובה מהדוברות הארצית. טרם ענו. מי שעוד טרם ענה היא לשכת היועץ המשפטי לממשלה. רק היום שמתי לב (ואתכם הסליחה) שהתובעת המשטרתית בתיק, אחת פקד דניאלה שדה, היא לא רק "תובעת מכוח מינוי מפכ"ל" השגרתי, אלא גם "נציגת היועץ המשפטי לממשלה". אז אחרי שהם שיגעו אותי (אין אימייל, רק בפקס, תשלח שוב עם מספר לתגובה [הופיע בשולי הפקס כמובן], נפלו לנו המחשבים, אמה דוניה), הוברר סופית שלא יהיה היום.

מי שכן ענו, אבל טרם ענו לשאלת ההמשך, הם משרד הביטחון, שאישרו בהתרסה שהם עומדים מאחורי ההחלטה (של משרד המשפטים, לטענתם) להגיש את כתב האישום, בשל היותם של דברי אזולאי כה "נבזיים" ו"שקריים". לשון התגובה: "ההחלטה להעמיד לדין את מיכאל אזולאי נעשתה בהנחיית משרד המשפטים, לאור העובדה שההתבטאות שלו כלפי עובד משרד הביטחון חרגה מגבולות הביקורת הלגיטימית והפכה להשמצה נבזית ושקרית." בבקשה לתשובות המשך שאלתי גם למה, אם מדובר בשקר נבזי, לא הוגשה תביעת דיבה? אני כאמור מחכה לתשובה.

זו, לטעמי, הנקודה בה חדלה ישראל להיות דמוקרטיה. דבר אחד הוא להגיש כתבי אישום נגד כותבים בוטים מאד (כמו אחד מחבריי הטובים), לעתים גסי רוח (אני), שכל השקפת עולמם חתרנית. גם זה כמובן רע מאד לדמוקרטיה, אבל זוהי התנהגות פחות קיצונית. הגשת כתב אישום נגד אדם כה ממוצע וכה נורמטיבי ומתון מכל בחינה (כולל דעותיו הפוליטיות) פירושה שהממסד החליט חד וחלק להפליל כל ביקורת ומחאה. העובדה שהסיפור אינו פותח את מהדורות החדשות מוכיחה שהממסד צודק בהנחתו שהשינוי הסייסמי הזה יעבור לפחות בינתיים ללא התנגדות של ממש. האנשים שמבינים, ושאמונים על הסברת החדשות, הקשרן וחשיבותן, יתעסקו הרבה יותר בשאלה אם איזה מוקיון עם מתקן שפכים כימיקלי בשיערו כן או לא היה צריך להתקבל לתוכנית לדוקטורט למרות שאין לו תואר ראשון או מושג מהחיים שלו. אז כמה בלוגרי שמאל מנובלי פה ינבחו משהו. כבר התחלנו לטפל בהם ועוד נסיים. בינתיים נטיל בכל עיתונאי, בעל דעה או קשקשן מקלדת באשר הם אימה חשכה. שיידעו שעם הממסד לא מתעסקים.

בפוסט קודם הזכרתי (כן, שוב) את שירו של וו. ב. ייטס, “הביאה השנייה", עם השורה בבית הפותח "המרכז כבר לא מחזיק". המרכז בישראל כבר לא מחזיק, והוא יודע עמוק בנפשו שהוא לא מחזיק, ולכן הוא חוטף ולופת בייאוש של שרידה כל שמץ של סמכות שהוא מסוגל – כלפי אלה העשויים פחות מכל להתנגד, כמובן. או כך לפחות נדמה. המרכז, המודע לרפיונו הסופני והחש בתבוסתו הקרבה בעמקי מוחו גם אם עדיין לא בחזית תודעתו, מכה על כל עבריו ללא רחם ומעלה את "כבודו" ו"יוקרתו" לראש סדר העדיפויות. זו הסיבה שהשב"ס הטיפש נכנע לכבוד אנסי בנושא מדי האיסור בביקורים. הממסד אינו מסוגל כרגע להעלות בדעתו להשפיל את אחד מסמליו המובהקים או להכפיף אותו לחוק הכללי. הוא חש חלש מכדי לעשות זאת. ככה נראה הסוף, קינדער'לך

הזכרתי בפוסט הקודם שהייתי עורך האתר סקופ כאשר פורסם באתר המאמר בגינו נתבע מיכאל אזולאי. בפנייתי למשרד הביטחון בשאלת המשך תהיתי מדוע אינני מופיע גם אני בכתב האישום, כמי שאישר לחומר הפוגעני להופיע באתר (הוא נגיש ברשת עד היום. לא התקבלה כל דרישה – לא רשמית מטעם גורמי אכיפה או ביטחון כלשהם, ולא מעורך דין בקטע של אם–לא–תוריד–אתבע–אותך – להוריד אותו מהרשת). במייל אף אמרתי לדוברות משרד הביטחון ודרכה לנגל ולמעורבים בקביעת עמדת המשרד בפרשה, שאם לא ינקטו בצעד שנראה לי הגיוני ויבטלו את האישום נגד אזולאי, הרי שהם מתבקשים להוסיף גם אותי לכתב האישום. בכל פעם שיש שערוריה סביב מישהו שפוטר כי כתב משהו שפורסם באתר, אני תמיד אומר שזה מופרך לפטר רק את הכותב ולא את העורך שאישר להעלות את החומר לאוויר. אם הכתב נתבע, בוודאי שהעורך חייב להיתבע לצידו. כפי שכתבתי לאדוני המלחמה אשר בקריה, אני לא שש למגע עם מערכת המשפט, אבל מצפוני המקצועי לא מותיר ברירה אחרת. ביום ראשון אפנה בדרישה רשמית בנידון גם ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, שהיא כמסתבר העומדת מאחורי כתב האישום.

לאור זאת, אני מזכיר שוב את קיומו של כפתור התרומות. להגן אגן על עצמי, אבל אם הם יבלעו את הפתיון זה יעלה לי בימי עבודה וזה. אם יתקבלו תרומות רבות, אפנה חלק מהן לפיצוי מיכאל אזולאי על ימי עבודה שיאבד גם הוא בפרשה אווילית זו. אפשר גם לתרום ולציין במפורש שאתם רוצים שהתרומה תועבר למיכאל. עם זאת, אני אבין לגמרי אם גם גדולי תומכיי וחובביי יגידו "חמוד, את כאב הראש המסוים הזה אתה בחרת להפיל על עצמך. סתדר לבד". אני באמת לא נהנה ממגע עם מערכת המשפח, אבל ההוא במראה ימרר לי את החיים אם אנהג אחרת.

הייתי נכנס לכל העניין של "וואו, הם נורא מפחדים שמישהו מדבר על העניין של כיפת ברזל. מעניין מה בדיוק הם מסתירים, וכמה קל יהיה לעיתונאי עם קצת גיבוי מערכתי רציני לגלות את האקדח המעשן נגד נגל, בוכריס ושאר התככנים במשרד הביטחון”. אבל זה, כמו הרבה מאד דברים מעניינים אחרים, דיון רלוונטי במערכת פוליטית בת קיימא. בישראל זה כמו לדבר על הטיח המתקלף באיזו פינה. אכן, ראוי היה לכבד את אותה פינה בשכבת צבע טרי, אבל האש שאחזה בקירות וביסודות קצת מייתרת את העניין… אם נשרוד במקרה את האש, נצבע מחדש את כל הבית.

ועד שהלהבות תהיינה בלתי ניתנות להכחשה, תרגישו חופשיים לחשוב שאני היסטרי. אסקפיזם זה צורך בסיסי של האדם. תדליקו לכם קטנה, תשתו בקבוק יין טוב, תתכרבלו עם מישהו אהוב מול חלון לחורף המזרח–תיכוני שבחוץ, ותשמעו קצת מוזיקה ישראלית. יש (היו) גם דברים יפים בבית הבוער.

(מנקה את הרמקולים מאבק. אחת-חת? חת-חת? חרטטו חרבותם לאתים חת-חת?)

כן לא היינו פה הרבה זמן. לא ניכנס כרגע לסיבות אבל לאור כל מיני התפתחויות אחרונות החלטתי שאני לא מוכן שייווצר רושם שבגלל המשפט העלוב שעשו לי פתאום נבהלתי וסתמתי פה מלוכלך שלי. אז האמת שהיו ימבה דברים שצריך לדבר עליהם, ואנחנו נעלה אותם בקצרות כפוסט נפרד אינשאללה (או שאולי מוטב לי לא להפריז ככה על הרה-איתחול…). בכל מקרה, נתחיל דווקא במשהו קטן ולא ברור.

על פי כל הראיות, שניאור חשין ז"ל היה אדם שהפיק את המרב משפע ההזדמנויות שהקרו בפניו נסיבות הולדתו הברוכות, וזאת על פי כל אמת מידה. באמת עושה רושם שהבחור היה תותח, שגדיעת חייו בשיאם בתאונת פגע–וברח סתמית ומרתיחה אך טבעי שתכה את לב כל יודעיו בזעזוע וברצון נחוש לדאוג שהצדק ייעשה.

לכן, על אף שהצטרפתי לקבוצת פייסבוק המטילה ספק בגרסה הרשמית לאירועים (גרסה שמאז היווסד הקבוצה אף זכתה לאישור מוחץ של בית המשפט והפכה מכתב אישום לעובדה משפטית) ועל אף כמה התנהלויות צורמות במהלך המשפט, עדיין יכולתי לראות במה שעשו החברים הרבים, המסורים והמקושרים מאד במחנה חשין מידה כלשהי של התנהלות בת–קיימא. משחק נוקשה אך בגבולות הסביר.

בחודשים האחרונים אני עובד במשרה חלקית בתל אביב ומגיע וחוזר ברכבת. מטבע הדברים, הדבר מפגיש את האדם בחינם בחומר קריאה שמזמן חדל להוציא עליו כסף: עיתונים. והנה במוזסון מופיעה לה ידיעה לא קטנה, באחד העמודים הפנימיים של מדור החדשות, ש"זוכרים את טל מור, שהורשע בדריסת שניאור חשין וזה? אז אח שלו, הוא יש לו איזו הרשעה בעבירת מין בילדה בת שבע. ולמה אנחנו מספרים לכם את זה? כי אנחנו בכלל אלה שהגשנו בקשה מיוחדת לבית המשפט שירשה לספר את זה. ולמה עשינו ככה? או! טוב ששאלתם. זוכרים שבמהלך המשפט ההוא – שכבר נגמר – הטל מור החצוף הזה, שהרג את הבן המוצלח כל–כך של סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר בגלל שהיה שיכור ומסטול ולמרות זאת עלה על מכונית, ניסה לטעון שהוא בא ממשפחה נורמטיבית? אז הנה אח שלו סוטה מניאק. נורמטיבית עאלק". (זו כמובן היתה פרפראזה. מתורגם ומשופר, כדבר הבדיחה היידישאית הוותיקה).

עכ–שיו, אם זה היה מתפרסם במהלך המשפט – ניחא. אבל דינו של מור כבר נגזר, אלא מאי? שמור הגיש לפני כחודשיים ערעור לבית המשפט העליון על הרשעתו (הוא הורשע כמובן במחוזי. לבימ"ש שלום אין יכולת להטיל 12 שנות מאסר). כאמור, יהיה זעזוע גדול במערכת המשפטית אם עתירתו של מור תתקבל בכל היבט שלה, ובוודאי בהיבט הערעור על עצם ההרשעה. למחנה חשין לא אמורות להיות דאגות, ואם בית המשפט העליון יאמץ את דעתו של בית משפט קמא, אז זה מקרה קלאסי שבו בנאדם מבקש הקלה בעונש ומקבל אפילו החמרה. אם זה קרה לבניזרי זה יכול לקרות לטל מור.

אז למה בכל זאת דואג מי שדואג להמשיך במלחמה נגד מחנה מור גם באמצעים שכבר חורגים מהלגיטימי ומערבים משפחה? כל אחד טוען במצב כזה שהוא משפחה נורמטיבית. זה לא דבר שנוקמים עליו. גם משפחה עם אחים בכלא תציין בבית המשפט את האח האחד שהוא קצין בגולני. ידיעות אחרונות לא סתם נרתם למאמץ הזה וביזבז שעות יקרות מהסכם הריטיינר של ליבליך–מוזר עורכי דין בע"מ כדי להרים איזה איסור משפטי שהיה על הסיפור הזה. ואם אנחנו כבר כאן, אני לא לגמרי משוכנע לצערי שהשופט שהסיר את המניעה, ששמו לא נצרב בזכרוני, היה חופשי מהשפעה מערכתית. השופט חשין לא פרש מזמן, והשפעתו על הממסד המשפטי היתה ניכרת ורבת שנים. הוא לא היה מהפכן עריץ ושנוי במחלוקת כמו הבוס היחיד שלו עלי אדמות, אהרן ברק, אבל הוא שמר לעצמו אוטונומיה נרחבת להיות איש מוזר והפכפך, שפסקי הדין שלו הם חדווה לקורא העברי ומלאכה שעונג גדול בצידה (ועוד בתעריפי חומר משפטי) למתרגם העברי כי לא משנה כמה לא הסכמת איתו, הוא אמר את זה כל–כך יפה. מצד שני, הוא גם פרש בעודנו מרגיש שבית המשפט העליון שייך למשפחה שלו בטאבו*, אז…

בקיצור, מוזר לי הקטע. לאללה משונה. (הערה: סמי גבריאל לוויס אובר פה).

* תבורך מנשים ד"ר נעמה כרמי. תותחית ומשפטנית בישראל

יום השואה מאחורינו, בשעה טובה. כמובן שזה לא יכול היה לעבור בלי מכסת ההתבכיינות הרגילה – מעל ומעבר למה שאפשר לצפות לו באירוע שנועד לשמר באופן לגיטימי זיכרון של טראומה.

זה התחיל עם ראש המכשלה, שדפק לתבל ומלואה פוזה של "עוד לא התנצלתם מספיק"  – פוזה שהוא כנראה למד היטב בבית -.וגעה ש"לא בטוח שהעולם למד את הלקח" זה, להזכירכם, ראש הממשלה של המדינה היחידה בעולם שהמשיכה לשמור על קשרים הדוקים עם ממשלת האפרטהייד של דרום אפריקה, שמחזיק בממשלתו שרים שמטיפים בגלוי לטרנספר ולאפליה על פי נסיבות לידה. עוד להזכירכם, זה ראש הממשלה של עם שכפיצוי על אותו אירוע קיבל מהעולם מדינה, סכומי עתק במזומן, ופס בן עשרות שנים על עוולות גדולות וקטנות, הכל בשם אותו "לקח שלא נלמד". וזה לא מספיק.

ההתבכיינות לא נעצרה שם: מזרחן אחד בשם רפי ישראלי כתב ב-YNET טור בו הוא מלין על כך ש"מה שלארה"ב מותר לנו אסור". לא ניכנס כרגע לטיעון הזה עצמו – בחלקו הפרזה ובחלקו עובדת חיים שייטב לאנשים להתרגל אליה – אלא ניגע במשפט המדהים, בנוגע להכרזה של נשיא ארה"ב על חיסולו של אוסאמה בן לאדן, כי " לו אובמה היה רגיש, יכול היה לפחות להביע אמפתיה לעם ישראל ביום אסונו בהודעתו הדרמטית." מה הקשר בין בן לאדן לשואה? למה חייב נשיא ארה"ב להעמיד בראש מעייניו את ”יום אסונו" של עם אחר? למה זה לא מספיק שיש כבר יום שואה בינלאומי – אותו נשיא ארה"ב ציין גם ציין? שקט! אמרו שואה ולא עברתם מיד לדום? נפסלתם!

וכדי להוכיח שדברים באים בשלשות, התקבלה הידיעה המדהימה שמספריהם הסידוריים של תעודות הזהות ה"חכמות" – אלה מתועבת המאגר הביומטרי – יתחילו מהמספר המקודש (והשגוי, אגב) שישה מיליון. ואם אתם חושבים שזה מספיק, תחשבו שוב: התעודות יעוטרו בשישה מגיני דוד, לזכר אותם שישה מיליון.

אחרים כבר דנו ביהירות שבניכוס כל אותם קרבנות לטובת הציונות, במיוחד שרבים מאד ביניהם היו במוצהר לא ציונים. אבל אותי מטריד יותר המשך האובססיה לשואה. נכון שהשואה מהווה את ההצדקה האולטימטיבית לצדקת הציונות, אבל באותה מידה היא מהווה אבן ריחיים על צווארה.

ההתמכרות הזו לקידוש ההתקרבנות, המהולה בפוזה תוקפנית של "לעולם לא עוד", מונעת מהעם היושב בציון לעבור מתודעה של קורבן לתודעה של עם חופשי – חופשי לא רק מרדיפה, אלא גם מאימת הרדיפה. השואה היתה אירוע נורא, אבל הדגש הוא על היתה. כיום יש ליהודים מדינה, מעצמה גרעינית שמהווה מקום מפלט לכל יהודי הנרדף על היותו יהודי. הגיע הזמן להפסיק להעמיד את השואה בראש זהותנו הלאומית. הגיע הזמן שלהיות יהודי – לא כל שכן ישראלי – יציין משהו מעבר ל"אנחנו העם שכך נעשה לו".

צריך להמשיך לזכור את השואה, ולהמשיך לציין אותה מדי שנה, אבל מבחינת עיקר התודעה, בואו נשאיר את יום השואה מאחור ונתקדם בשעה טובה ליום העצמאות.