עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

היום פתחו העובדים הסוציאליים בשביתה, ואלפי האנשים שנזקקים למעט שעוד ביכולתם לתת יישארו ללא מענה. הדבר ממחיש את עומק החורבן שזרעו ממשלות במשך לפחות חמש עשרה שנה במדינת הרווחה שהיתה כאן פעם – חורבן שהגיע לשיא עם כהונתו של בוז'י "לא חנון" הרצוג.

אני יודע, בוז'י נחשב ל"שר הרווחה הכי טוב שהיה כאן". אתם יודעים למה? כי הוא לא התעלם מהמשרד שלו. לא התייחס אליו כאי גזירה. במקום זאת, הוא התייחס אליו כגראונד זירו של תפישת עולמו הניאו-ליברלית, המתאימה למפלגה סוציאל-דמוקרטית בערך כמו שהתאים לה הגנרל נפוליאון בונאקירוב.

בוז'י התעניין במשרד הרווחה כמו שאיש עסקים המתמחה בהשתלטויות למטרות ייעול וחיסול מתעניין בחברות שהוא קונה. אליבא דהרצוג, את השירותים החברתיים במדינה יש להפריט. להפריט זה אומר למכור, וכשאתה מוכר משהו אתה משתדל שהוא ייראה במצב טוב ככל האפשר. לכן חשו עובדי משרד הרווחה, לראשונה זה שנים רבות, שאשכרה יש להם שר. הם הרגישו כמו שמרגיש עגל שהמגדל מלטף לו את הראש ערב השחיטה – אבל לפחות יש יחס.

בגלל זה הם לא שבתו כשהוא היה שם. לא כי הוא באמת דאג להם למה שהם צריכים, אלא כי הם חששו לאבד את היחס המינימלי שהוא עוד נתן להם. כמו ילד שהיה מוחרם כליל זמן רב, ועכשיו מוכן בשמחה להיות הסנג'ר של אחד הילדים המקובלים, העיקר שמישהו יתייחס אליו בכלל. עכשיו שהוא איננו הם רואים מה הוא נתן להם בפועל, והם מרגישים שאין להם עוד מה לאבד. האמת? צודקים. מדינה שבאמת רוצה לדאוג לשכבות החלשות לא משלמת לאלה שעומדים בחזית המאמץ הזה שכר מינימום שבמינימום. מדינה שבה מי שרוצה שהרבבון העליון ישלם מס סביר למחצה לפחות על רווחיו ממשאבי הכלל מואשם בחבירה לגרועים שבאויביה וברצון להשמידה – דווקא כן.

כשהמוני בית ישראל יבינו לאיזה עשירון שייכים רובם, ויתחילו להצביע בהתאם, אולי אפשר יהיה להסיג את החורבן של הקפיטליזם החזירי לאחור ולחזור לתפישת עולם שבה יש דברים שהם מחובתה של המדינה ואין להפריטם. כל עוד נישאר נגועים במחלה האמריקאים שבה תודעה מעמדית מציאותית נחשבת למידה מגונה, ימשיכו להשתין עלינו ועל אלה שעושים עבורנו את העבודות הקשות והמתסכלות ביותר.

.

בעניין אחר – מלה טובה לרב יובל שרלו. אמנם הוא סך הכל רוצה מה שרוצה כל לאומן חסיד העליונות היהודית – המשך השליטה בשטח מבלי שהרוב המכריע של תושביו יקבלו זכויות אזרח מינימליות – אבל לפחות יש לו שמץ של בושה מהאופן שבו יש המנסים לשמור על מצב זה. לכן הוא הפך לראשון ממחנהו שהפסיק ללכת סחור-סחור ואמר את האמת: "תג מחיר" הוא פוגרום. אמנם, פוגרים "נגד רכוש בלבד" (יעני לא קישינב ועיר ההריגה, סתם קריסטלנאכטים קטנים כאלה), אבל פוגרום. נוכח הסחף המבעית במחנהו, גם זה משהו לא קטן, ולכן הוא מקבל ח"ח.

.

תודה שטסתם רדיקל מקלדת. תרומותיכם תתקבלנה בהכרת תודה ובברכת שלעולם לא תזדקקו לשירותי הרווחה של מדינת ישראל-הל.

ידיעה מעניינת משכה את עיני היום. פלסטיני תושב מזרח ירושלים, בעל תעודת זהות כחולה ותושב שווה זכויות לכאורה של העיר שחוברה חרבנה עליה, עובד משרד המשפטים נוסף לכל, נתקל בסירוב כשניסה לפתוח חשבון בבנק הדואר באחד מסניפי הצבי ישראל בעיר.

מסתבר שבהתחלה אמר לו הפקידון שהוא חייב לדבר עברית ברמה גבוהה בכדי לקבל את הזכות להפקיד את כספו על קרן הצבי. כשהתברר שבהיותו עובד משרד המשפטים הוא דווקא ניחן ביכולת זו – אולי אפילו ברמה עדיפה מזו של הפקידון – אמר לו הפקיד ש"ביום שישי לא פותחים חשבונות, ובכלל לא פותחים חשבונות בסניף הזה לתושבי מזרח העיר (שחוברה, כידוע)". האיש, שהיה מלווה באשתו ההרה מאד, לא רצה לעשות מהומה ועזב, עלבונו עמו.

אבל האיש – ערבי, מה לעשות – לא הבין את הרמז, וחזר כעבור מספר ימים, ביום שאינו שישי, וניסה את מזלו שוב. שוב סירב הפקידון לפתוח לו חשבון, והפעם גיבה אותו גם מנהל הסניף, שנופף לעבר הפלסטיני במפתח והדגיש בפניו ש"ל-א  פ-ו-ת-ח-י-ם".

רשות הדואר כמובן מיהרה להתנצל, ולהסביר שהן טענת יום שישי והן טענת מזרח העיר, כמו גם טענת ה"עברית ברמה גבוהה" מצוצות מהאצבע ואינן מהוות מדיניות של הרשות. אבל זו כמובן חוכמה שבדיעבד. איתרע מזלם של המעורבים בדבר שנפלו דווקא על "צעיר ערבי משכיל" כמאמר המשורר, שגם ידע עברית ברמה גבוהה וגם ידע לעמוד על זכויותיו. על רבים מתושבי מזרח העיר המדוכאים התרגיל דווקא היה עובד יופי.

שכן כך זה עובד. מחלת האפליה אינה רק כזו המעוגנת בחוק, אלא כזו הנסמכת על מאות ואלפי עכברושים קטנים, שיפיצו אותה מיוזמתם ככל שמגעת סמכותם. כך זה עבד בשנות החמישים, אז ידע כל פקיד הסתדרות, מועצת פועלים ולשכת תעסוקה שיש להפלות לרעה את חברי מפ"ם, אחדות העבודה, וכמובן חירות ומק"י, למרות שכל אפליה כזו לא נקבעה בחוק. אחרי עשרות שנים של שלטון ימין ודתיים, העכברושים הנכונים כבר מוצבים בכל מקום, והם ששים לעשות את המלאכה (הפעם נגד הזר, ולא כנגד הלא-רצויים מקרב העם) מבלי שיצטוו לכך.

ואם במקרה זה מתגלה? "אופס, מצטערים, לא יודעים מה עבר לו בראש. הוא יטופל משמעתית". כי הפקידון הנתון הוא זניח. יש עוד אלפים כמוהו.

היהוה-נאצים, שאך אמש הכתימו את העיר יפת הימים במסרי השנאה שלהם, חזרו היום למחוזותיהם הטבעיים והמשיכו ברקיעת הרגליים שלהם על הרס המאחז "חוות גלעד". במסגרת זו, בנוסף לבהמיות הרגילה של התעללות בפלסטינים חסרי כל הגנה או השפעה על האירועים שהרגיזו אותם כל-כך, הם קיבלו לפתע הארה לגבי הכתובת האמיתית של תלונותיהם – אזרחי ישראל ונציגיהם הנבחרים.

בהתאם לכך, הם החלו לפגוע במרקם החיים של הנ"ל באמצעות חסימת צמתים, הבערת צמיגים וגם ניקוב צמיגיה של ניידת משטרה אחת. היות שמעשה טוב (הכל יחסי, כן?) לעולם אינו יוצא ללא עונש, הרי שהבחירה הזו להפנות את המחאה למטרות הגיוניות יותר דווקא תהיה בעוכרי המתנחבלים. עם פגיעה בפלסטינים אין לציבור בישראל בעיה, אבל אם תעשה לו פקק בנסיעה היומית לעבודה הוא יאבד אליך כל אהדה.

אה, ולמקרה שתהיתם – כוחותינו הגיבורים עדיין גיבורים על ילדים בני 11. החזה מחשב להיבקע מהתרחבות הלב מגאווה.

ונסיים בשתי הערות בנושאי חוץ:

1) כבר אתמול פנו המורדים בלוב רשמית וביקשו שמדינות העולם יאכפו על כוחותיו המרצחים של קדאפי אזור אסור בטיסה, בכדי למנוע את ההפצצות האוויריות על המורדים נטולי ההגנה. זה פותר את הדילמה של האם להתערב או לא, וכל יום שבו הצי השישי נמנע מלהניד אצבע כדי למנוע את ההפצצות הוא כתם מוסרי וטעות אסטרטגית כאחת. מדובר כמובן רק בפעולה אווירית, וכניסה של אפילו חייל רגלי זר אחד תהווה טעות גדולה עוד יותר.

במקביל נהדפו נסיונותיו של קדאפי לכבוש מחדש את עיר הנפט ברגה נכשלו, אבל הוא חטף שלושה אזרחים הולנדים כבני ערובה – כנראה מתוך כוונה להבטיח לעצמו דרך להימלט בחיים.

2) חדשות מצוינות במצרים: אמנם אוהלי הענק בכיכר תחריר פורקו זמן קצר לאחר הדחתו של מובארכ בידי הצבא, ותשומת הלב עברה ללוב, בחריין ולזמן קצר גם לאיראן, אבל כמה עשרות אלפים המשיכו להיאסף שם בכדי להבהיר לגנרל טנטאווי וחבר מרעיו שעם כל השמחה על זה שלא לעולם חוסני, הסיפור לא נגמר וגם לא הדרישה לשינוי של ממש. היום הגיעה סנונית ראשונה של שינוי כזה: אחמד שפיק, ראש הממשלה שמינה טנטאווי שנותר מניסיונות הפיוס של מובארכ טרם כניעתו (תודה נדב), התפטר, ובמקומו התבקש עיסאם שארף, לשעבר שר התחבורה ואדם שהשתתף בעצמו בהפגנות בכיכר תחריר, להקים ממשלה חדשה. יעיש שבאב אל-מסר. קול החירות ממשיך להישמע.

מערכת רדיקל מקלדת מודה לכם על הביקור ומבקשת להזכיר את קיומו של כפתור התרומות, המאפשר את המשך הבאתו של תוכן מצוין וחינוכי זה.

אתמול צץ בציוצית קישור מוזר ומעניין: מקורות מצריים, המסתמכים על עיתונאי (עלום שם, כמובן) מידיעות אחרונות, טוענים שחברת "ייעוץ ביטחוני" (קרי: שכירי חרב) ישראלית,* עוסקת בגיוס שכירי חרב עבור משטר קדאפי המתמוטט ברחבי אפריקה – וכי החברה קיבלה לכך אישור של הצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל, קרי של נתניהו, ברק וליברמן, שהשתתפו בפגישה מיוחדת לשם כך, בה מסר דיווח גם אלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, הלא הוא ראש אמ"ן. בתמורה, על פי הידיעה, תקבל ישראל שלל הטבות כלכליות לגופיה הכלכליים בצורת זכיונות חיפוש נפט וגז ופעילויות עסקיות אחרות, כמו גם שיתוף פעולה בתחום הטרור.

רק לאחרונה נקנסה החברה לאחר שהתברר שהחברה חתמה על חוזה של 10 מיליון דולר לגייס, לחמש ולהכשיר עבור רודן אפריקאי, "משמר נשיאותי" שיסייע לו לשמור על כיסאו – כיסא המצוי תחת סנקציות מצד שאר אפריקה והאיחוד האירופי. בנספח קומי, אותה חברה היתה אמורה על פי ההסכם – שמשרד הביטחון אילץ אותה לבטל – להעביר לרודן הנדון ולבכירי שלטונו גם "סדנאות בדמוקרטיה".

מהתמצית שנתתי תבינו למה התקשיתי לכבוש גיחוך כשנציג החברה, אליו פניתי לקבלת תגובה, טען בפניי ש"החברה שלנו בכלל לא פועלת בתחומים האלה" – תחומים כמו גיוס שכירי חרב עבור רודן אפריקאי שמנסה לשמור על רודנותו. בכל מקרה, בחברה מכחישים מכל וכל ואף מאיימים בתביעת דיבה על כל מי שיעז לפרסם משהו בנדון. במשרד הביטחון מסרו בתגובה שמדובר ב"דברי הבל מצוצים מהאצבע ושאובים מדמיון פורה". יכול להיות, אבל הניסיון של אותה חברה להכחיש שהם עוסקים בתחום שבו הם אכן עוסקים מעורר חשד.

בינתיים הידיעה פורסמה באל-ג'זירה בערבית, אבל לא באתר האנגלי, שנוהג להקפיד קצת יותר בוידוא עובדות לפני שהוא מפרסם. עם זאת, רמת הפירוט של הידיעה – החל בחברה המעורבת וכלה ברשימת משתתפי הפגישה, שונה מרוב ידיעות הקונספירציה הרגילות. אז לא ברור אם זה נכון או לא, אבל עם הטמטום של קברניטינו, שמתעקשים להפנות עורף לעמים השכנים ולספוק כפיים באימה נוכח הפלת צורריהם, זה לא מן הנמנע. ואם יוכח שזה נכון? שישראל דחפה את האף שלה כדי לשמור על שילטונו של מטורף, תומך טרור רב שנים שטובח ברגעים אלה ממש באזרחיו? אוי וייזמיר. ישראל תרוויח אז ביושר את השנאה שתופנה כלפיה מכל רחבי העולם הערבי המתקדם.

ספיקינג אוף לוב – אני לא מקנא בעורכי חדשות החוץ בפורטלים השונים שעמוסים בימים אלה בעבודה, באדיבות העמים הערביים (והאיראני) המתקוממים מפאתי מערב ועד מרכז אסיה. אבל בכל זאת, אולי כדאי להציץ בסרטון לפני ששמים אותו בכתבה, כדי שלא ייצא שכלי טיס מעולם "מלחמת הכוכבים" ייצפו מפציצים את בנגאזי? (האייטם מוקדש למסכן שקיבל על הראש ב-YNET).

עדיין באביב העמים המזרח תיכוני, לטום פרידמן (הארי שביט של הניו יורק טיימס) יש תיאוריה מרתקת בנוגע לשורשים של מהפכת כיכר תחריר: זוכרים שנשיא ארה"ב אובמה הגיע לקהיר לשאת נאום לפני שנה וחצי? אז אליבא דפרידמן, עומד לו הצעיר המצרי, רואה את אובמה ואומר "הוא שחור? אני שחור. הוא שמו האמצעי "חוסיין"? גם לי קוראים חוסיין. הוא נשיא ארצות הברית? אני מובטל וחסר כוח להשפיע על חיי. הבה נתקומם!" אבל רגע, זה לא הקטע. הקטע הוא שיש עוד מקור השפעה לגיבורי תחריר, על פי הגאון מהטיימס: סלאם פייאד. כן-כן, האיש שצעירים ערבים משכילים שאני מכיר נוטים לתעב יחד עם אדונו אבו-מאזן כמשת"פ וכמאחז עיניים המבצע עבור ישראל את עבודת הדיכוי שלה, האיש שהרשות שלו אסרה על הפגנות תמיכה במתקוממי קהיר, הוא-הוא הדמות אליה נשאו הצעירים המצרים עיניים עת הפילו את שלטון מובארכ. כנראה שהוא ושביט בתחרות או משהו, מי ייצא יותר הזוי. שרה קאר עושה איתו צדק.

ונעבור לעניינים שלנו:

אבי בניהו (האיש שעשה לשרידי האמינות של דובר צה"ל בעולם, וליושרתו המקצועית של התפקיד, מה שכוחותינו הגיבורים עשו לבית של ד"ר אבו אל-עייש ומקבל משום מה מחמאות על הצלחתו בליטוף החרדות של הקהל הישראלי השבוי שלו) שוב יצא דביל – הפעם כשהתרברב שהצליח לעבוד על הרשעים ולהיכנס ללונדון עם דרכון מזויף, כדי שלא יעצרו אותו על פשעי מלחמה (כמו שכמעט עשו לאביב כוכבי הנזכר לעיל, לדורון "אל תחקור את המוות הזה" אלמוג ולאחרים). נשאלת השאלה האם בכך דפק בניהו נוהל שמאפשר לבכירי צבא הכיבוש לעשות קניות באוקספורד סטריט, והאם נעשה שוב שימוש בדרכון על שמו של נתין בריטי תמים שלא יבין למה הוא ייעצר בפעם הבאה שינסה לטוס.

רציתי לדבר על שלמה "מזכה האנסים" אבינר, האיש העומד בראש תנועת "מעייני הישועה" שמאמר המערכת שלה קרא לפני כחודשיים להקים מחנות השמדה לעמלקים, ועל הלכות אונס נשות האויב שלו, אבל יוסי גורביץ, האיש ששני רק לספי רכלבסקי בפירוק לגורמים של המחלה היהוהיסטית, כבר עשה את זה הכי טוב שאפשר, אז תקראו.

עוד בגזרת היהוהיזם הממאיר: המתנחבלים שוב הענישו פלסטינים חסרי זכות הצבעה לכנסת ישראל בשל פעילות שבוצעה בידי כוחות החוק של ממשלת ישראל. איזה גיבורים.

המועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי, אלוף במיל' יעקב עמידרור (זה שחושב שכל החילונים הם "גויים דוברי עברית") גם חושב שחייל שלא מסתער כשאומרים לו להסתער צריך לקבל כדור בראש. מה שמעלה את השאלה – האם יש איזה תת-סעיף בחוק הרלוונטי שאומר שמועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי חייב להיות מעורער בנפשו? עד שנפטרנו מעוזי ארד מביאים לנו את זה?

בנוגע להפגנת היהוה-נאצים היום ביפו: אולי הגיע הזמן לקבל את הצעתי, ולהתחיל לקבל הפגנות כאלה במאור פנים, בזרועות פתוחות, ובהשלכת בוטנים ובננות כמו שקופים אוהבים? יוציא אותנו יותר טוב מצעקות וזה, במיוחד שעם כל כמה שהם בהמות, זכותם להפגין איפה שהם רוצים.

עדכון: שכחתי את הלינק המרתיח הזה. בניין האוצר. טיל לאו. או עשרה.

לפני סיום, תקראו איך נבחרינו, שכירינו היקרים, גונבים אותנו בשירות אדוני הפשע שלהם.

ממש לפני סיום, הרי הצעה של מאשה צור גלוזמן לדגל חדש לישראל, שיאחד את היהודים והמוסלמים תחת המכנה המשותף להם. והערבים הנוצרים? שיחתכו גם.

ובאמת לסיום, טל שביט, אביר על שני גלגלים, מנחיל תרבות וידע, נהרג היום בתאונת דרכים (ואני לא רוצה לשמוע שום הערות על הסכנה וכו'. מסתבר גם שנהג הקופסא אשם). האיש ומגזין "מוטו" שהקים היו מתבניות נוף נערותי, ואת הקומיקס ההורס "מוטי" אני זוכר בחיבה עד היום. יהי זכרו ברוך ועתיר סל"ד וכוח סוס. שיגיע לסעודת הלווייתן על קאסטום מדוגם ולסעודת שור הבר על אופנוע מירוץ היישר מבית המלאכה של בלאריה.

הערה מנהלית: גם בלוג מצוין וחינוכי זה מצטרף לטרנד של "פרוייקט 300", במסגרתו המטרה היא לנפק לפחות 300 מלה כל יום במשך 30 יום. בניגוד למכובדנו גורביץ, ששואב את הנושאים שלו מהבלוג רב הערך "המדרון החלקלק", אצלנו ברדיקל מקלדת אתם, שמוזמנים לסייע לי בכלכול ילדיי באמצעות כפתור התרומות (רמז רמז), מוזמנים גם להציע את הנושאים. כרגיל, מגיבים שרשומים בספר הישר של התורמים – הצעתם תזכה למשקל יתר.

עדכון: * הפרטים המזהים של החברה הוסרו לבקשתה (העיקשת להדהים, יש לציין) של החברה הנדונה, וכדי להימנע מתביעת דיבה – לא בגלל שאני נורא מפחד מהתוצאות (שכן רק דיווחתי על דיווח במקום אחר), אלא בגלל שתכלס אין לידיעה הוכחות, ולכן אני לא רוצה להתעקש בנדון.

טוב, נגמר שלב א' במהפכה המצרית המרנינה למדי, סך הכל. אני אומר שלב א' כי למרות הדחתו המוצדקת של לא-לעולם-חוסני מובארכ, לא עושה רושם בינתיים שהצבא מתכוון לעתיד אליו התכוונו רובם המכריע של המפגינים. זה מסתמן, למשל, מהידיעה על כך שהצבא הכריז על צעדי חירום וביניהם האיסור על פגישות של איגודים מקצועיים – שהם המנוע העיקרי של החברה האזרחית במצרים.

אחרי האופוריה של יום שישי, אז נערכה בכיכר תחריר מסיבת הרחוב הגדולה בעולם, ראוי לבחון בעין ביקורתית יותר את מה שמצפה לנו: למרות שקיימים תקדימים לכך שצבא יכול לתפוס את השלטון ואז להעבירו באופן מסודר לרשויות האזרחיות והדמוקרטיות (פורטוגל, ניגריה של אובסנג'ו), כרגע לא נראים סימנים רבים לכך שזה מה שהגנרלים טנטאווי וענאן מתכננים. למעשה, הדוגמא של פורטוגל רלוונטית יותר לישראל, כי שם התקומם הצבא נגד שלטון שהתעקש לנהל כיבוש קולוניאלי חסר תוחלת. חבל שגם במקרה הזה לא עושה רושם שההיסטוריה תחזור על עצמה, או אפילו תתחרז, אבל זה נושא אחר.

למרות הסימנים המדאיגים מצד הצבא המצרי, אני סומך על הצעירים המצרים שאם לא פחדו מפרעה ומהמענה הראשי שלו, לא יפחדו גם מטנטה רוזה ותוספת העננים שלו, וייצאו שוב לרחוב. וגם אם יוצאים מהאופוריה, עדיין חייבים להתפעל התפעלות רבה מהאופן השליו, הלא-אלים והאמיץ שבו ניהלו גיבורי תחריר את ההתקוממות שלהם – ומי שרוצה עזרים ויזואליים להתפעלות הזו שיסור לסוף הפוסט ויראה את וידאו המוזיקה של השנה.

הערות בשוליים: קשה שלא לחוש סלידה מסוימת מהישראלים שנחפזו לצרוח באימה מעלייתם הוודאית של האחים המוסלמים לשלטון – צרחות שנמשכו גם לאחר שהוברר אפילו למי שלא עקב מקרוב בטוויטר אחרי ההתפתחויות מהרגע הראשון שהאחים לא עומדים מאחורי ההפגנות האלה, שתומכיהם לא מהווים רוב בין המפגינים, ואפילו לאחר שהאחים הודיעו שלא יריצו מועמד לבחירות הבאות לנשיאות. אבל מה שבאמת היה מגעיל אלה הדיבורים על הצורך "להעדיף את היציבות על הדמוקרטיה". זה לא שאני לא מבין את הדחף – הברך, כמו שאהב אוגוסטוס קיסר לציין, קרובה מן השוק (דרך שכזו לומר שאדם קרוב אצל עצמו). אבל בשלב כלשהו חייב העם היושב בציון להבין שיש גבול כמה הנוחות שלו יכולה לבוא על חשבון הזכויות הבסיסיות של אחרים. עכשיו זה לא רק הפלסטינים, אלא כל המזרח התיכון שחייב להיות משועבד כדי שאנחנו לא נרעד מפחד? כמו שאמר כבר מכובדנו יוסי גורביץ: אם זה המחיר לקיומה של מדינת ישראל, אז הוא פשוט גבוה מדי.

אני גם לא חושב שזה נכון. נהפוך הוא. נכון שרצון העם במצרים כרגע הוא לבטל את הסכם השלום, אבל זה בעיקר משתי סיבות: האחת היא שההסכם הועבר על ידי ממשלה רודנית ולא באופן דמוקרטי, והשנייה מורכבת משתי תת-סיבות: האחת היא היחס שלנו לפלסטינים (העומד, אגב, בניגוד להסכם, למרות שאחרי אוסלו לפחות אפשר להעמיד פנים שמה שיש שם זו אוטונומיה), והשנייה היא חוסר הרצון של המצרים להיות קבלני הביצוע שלנו לדיכוי עזה. אחרי שוך ההתרסה על "לבטל את קמפ דייויד" יגלה כל שלטון שייבחר באופן דמוקרטי שהמחיר לכך יהיה גבוה הרבה יותר מדי, ומה שנקבל יהיה שלום הרבה יותר קר, בלי שיתוף פעולה ביטחוני ועם גבול הרבה יותר בעייתי עם עזה, אבל לא יהיה ביטול מוחלט של ההסכם.

אבל כל הנ"ל נאמר כהערכה בלבד, תוך הכרה בגורם הטעות, היה משעשע עד מאד לראות את הניאו-קון הקטן גיא בכור פוסק נחרצות ש"המומחים" שהספידו את מובארכ טעו, שאנחנו לא מבינים איך עובד "התיאטרון המצרי" (מה זה? סוג של קבוקי?) וש"זה לא משנה כמה אנשים יתכנסו בכיכר תחריר". על איזה מומחים דיבר בכור? כי רוב המכונים מומחים שאני קראתי טענו, כמוהו, שמובארכ ישרוד, אם כי אף אחד לא עשה את זה ביהירות, בנפיחות ובנחרצות כמו אל-דוקטורה, האוריינטליסט הדגול, שמסביר לכולנו מאיפה משתין הספינקס ושעשה זאת לאורך המשבר כולו באותה נימה של מאסטרו המדגים תרגיל קסמים. האם נראה איזו שהיא הודאה בטעות? האם היתה כזו כבר והחמצתי אותה? בכל מקרה, היות שלטעמו של בכור המומחים הם אלה שחשבו שמובארכ גמור, אולי הגיע הזמן שאנשים מהמחנה שלנו (זה המנוגד למחנה שלו) יתחילו לקבל קצת מהחשיפה והקרדיט שאל-דוקטורה נהנה מהם כבר זמן רב מדי?

בינתיים, גם אם תידרש למהפכת תחריר (והסליחה עם המפגינים באיסכנדריה, בסואץ ובשאר ערי מצרים) מערכה שנייה כדי להבהיר שהחלפת מובארכ ברודן אחר אינה תוצאה מספקת, הרי שאירועי יום שישי האחרון כבר מניבים תוצאות בכל רחבי המזרח התיכון. הם נתנו דחיפה נוספת לגל המחאות באלג'יריה ובתימן, והציתו הפגנות בבחריין, וגם הבעירו מחדש את ההפגנות באיראן. בסוריה המשטר רועד כל-כך מפחד שהוא דן בלוגרית בת 17 לחמש שנות מאסר, והביא אותה לבית המשפט להקראת גזר הדין כבולה בשלשלאות כשראה מכוסה בברדס אטום. רוח תחריר חיה. קראו גם את מאמרו המצוין של האיש המצוין רועי "צ'יקי" ארד בנושא.

ובחזרה לארץ חמדת אבות: אמש שודרה בערוץ 10 כתבה לא רעה בכלל על המלחמה המטונפת שמנהלים כוחות הביטחון (צבא, מג"ב ומשטרה) נגד ילדים בני 14 ואף צעירים מכך ברחבי השטחים הכבושים. חיילינו הגיבורים, שללא פעולתם האמיצה והנחושה היינו נשחטים כולנו בשנתנו, נוהגים להגיע לבתי משפחות פלסטיניות בשעות נורמטיביות כמו שתיים ושלוש לפנות בוקר, להעיר את כל יושבי הבית, ולגרור ילדים ממיטותיהם לחקירות של שעות ארוכות, הנערכות ללא נוכחות של בן משפחה או עורך דין, למרות שכך מחייבים הן החוק הישראלי והן אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן.

מה מרגיש קלגס מסומר מגפיים שפולש באישון ליל לבית של משפחה ועוצר ילדים קטנים? מה עובר במוחו? האם הוא באמת חושב שזריקת אבנים מצדיקה את ההתנהגות הזו? שההתנהגות הזו תמנע ממישהו לזרוק אבנים? יפה אמר אמש הכתב של חדשות 10 שמשנגמרו המבוקשים האמיתיים, נאלצים כוחות הביטחון להתנכל לילדים, אבל זה לא מסביר איך אדם מסכים לבצע את הפקודות האלה. לטעמי, מי שהולך לעצור ילדים קטנים בצורה הזו? להטיל אימה על חסרי הגנה כמו הבריון העלוב ביותר? באופן שלא היה עולה בדעתו לעשות או בדעת מפקדו להורות אם היה מדובר בילד חרדי שזרק אבנים על שוטרים בהשתוללות במאה שערים, או בילד של מתנחבלים שזרק אבנים על חיילים ביצהר או במעלה מכמש ז'? מגיע לו לקבל בלוק בראש. אני לא רוצה שזה יקרה כי זה רק ייתן לקלגסים עילה להתנכלויות נוספות. אבל אם אחד מהבהמות האלה ימעד בדרכו הביתה וידפוק את הראש על קצה חד של משהו, יהיה בזה משום צדק פואטי. בסוריה כולאים בני 17 לחמש שנים על כתיבה בבלוג, אצלנו עוצרים בני 11 באישון ליל בחשד לזריקת אבנים וחוקרים אותם שעות בלי השגחה. קשה לי לחליט מה פאתטי יותר.

לסיום, זוכרים את חוסאם רוויידי? חוסאם הוא הבחור הפלסטיני ביש המזל שנתקל בסוף השבוע בחבורת יהודים שיכורים מאלכוהול ומשנאת זרים בכיכר החתולות בירושלים, וכתוצאה מכך נרצח. משטרת ירושלים, הידועה בכינויה "המשטרה של כהנא", מסרבת לשחרר את גופתו למשפחה כל עוד זו לא תסכים לשורה של דרישות בנוגע להלוויה: שהיא תתחיל בחצות הלילה (דרישה שלאחר מכן רוככה לשמונה בערב), שהיא תכלול לא יותר מעשרה אנשים, ושהיא לא תעבור במסגד אל-אקצה לצורך תפילות וטקסי אשכבה.

ברור שקלגסת ירושלים חוששת שהלווייתו של צעיר שנרצח על רקע גזעני, כתוצאה ישירה מההסתה הגזענית המתמשכת שהקלגסת המטונפת לא עושה דבר כדי לעצור, תהפוך לאירוע שיחמם את הגזרה. זה חשש מובן, ואפילו מוצדק – הלוויות נוטות להיות אירועים של התלהטות היצרים. אלא שלא שמענו מעולם על דרישה שכזו בהלווייתו של קורבן טרור יהודי. למעשה, כשמדובר ביהודים, אז אפילו כשמדובר בטרוריסט ולא בקורבן טרור, מותר לא רק לערוך לו הלוויה רבת משתתפים לאור היום, אלא גם לערוך הילולות על קברו בכל יום שנה למעשה הזוועה שביצע.

שוב אנו עדים להלך המחשבה לפיו ביטחונם של יהודים מצדיק כל התנכלות, כל עוול, כל מעשה תועבה. מהעם שניצח בשישה ימים צבאות גדולים ממנו בהרבה במבצע מזהיר, שטס אלפי קילומטרים כדי לחלץ חטופים, שהישיר אל המוות מבט והמוות השפיל מבטו, הפכנו ליצורים עלובים, המבוהלים מצל עצמם, שמטילים אימה על ילדים בני 11 וחוטפים גופות כמו מפלצות בזויות בסרט הוליוודי נחות. לתפארת מדינת ישראל.

הערה מנהלית: האם כולם שמו לב לכפתור התרומות, המאפשר לכם לסייע לאבו-קדם לכתוב עבורכם מבלי שיעקלו לו את הנשמה? עשו בו שימוש – All the cool kids are doing it.

וכמובטח: וידאו המוזיקה של השנה – קול החירות מכיכר השחרור. איזה יופי

כנראה שלא מספיק ששופט מבטיח ביותר התפטר במחאה על העומס הבלתי נסבל המוטל על המערכת. היינו צריכים ששופט יתאבד בשביל שיתחילו לדבר על זה – וגם אחרי זה הנושא נדחק מהר מאד לקרן זווית. נגיע מיד לסיבה לכך.

השופט מוריס (משה) בן-עטר, מבית משפט השלום בירושלים, התאבד לאחר שתוך חודש ננזף פעמיים על שהוא גורם לסחבת בעבודה ואוים בהפניה לנציב תלונות השופטים, תוך שנרמז לו שכדאי שישקול "יציאה מהמערכת". אמנם השופט בן-עטר היה יכול להתפטר כדי להימלט מהלחץ הבלתי נסבל, אבל מצד שני בגיל 59 קצת קשה לוותר על חלק נכבד מן הפנסיה ולחזור לשוק הפרטי, במיוחד אם על הרקורד שלך יש כוכבית של "הופלט ממשרת שופט עקב אי-עמידה בעומס". לא בדיוק מה שמשרדי עורכי דין מחפשים.

על פי עדותו של מנהל בתי המשפט, משה גל – שגם לו על פי המשפחה היה חלק במירור חייו של המנוח, ואשר מונה לתפקיד אחרי שהנשיאה דורית בינוניש, בצעדה הראשון בתפקיד, דחקה מהתפקיד את העילוי בועז אוקון – בן-עטר דווקא עבד קשה, והתעמק בכל תיק. מה שהוא לא עשה זה שני דברים: האחד היה הדרישה מכל שופט "לחסל" לפחות ארבעה תיקים ביום (דבר שקשה לעשות אם אשכרה מתעמקים בתיקים), והשני היה הלחץ לשלוף מהתחת מאות עמודים של פסק דין על כל תיק בן אפסיים. הדרישה הראשונה  היא ניסיון להתמודד עם הכשל המובנה של השיטה הקיימת, והשני ניסיון לכסת"ח פסקי דין מופרכים על ידי הקדמת תשובה לכל צל של ערעור, כמו לדוגמא באמירה ההזויה ממשפט רמון, לפיו "לא יכול להתקיים מצב של פלירטוט אם שני הצדדים לא יודעים זה את שמו המלא של זו".

מערכת המשפט הישראלית היא אחת העמוסות בעולם. על כך אין מחלוקת. הן משה גל עצמו הודה בכך באמרו "מערכת המשפט בישראל היא מהעמוסות בעולם, בישראל יש רק כמחצית מכמות השופטים הדרושים ולעומס יש מחיר" ולא פחות מאשר גאון הדור המשפטי, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק אמר שהעומס המוטל על שופטי ישראל "לא אנושי". יש כ-550 שופטים בישראל (נכון ללפני שנתיים. המספר לא השתנה מהותית מאז), המטפלים בלמעלה ממיליון תיקים בשנה. בחישוב פשוט, בניכוי שישי שבת בלבד, בלי חגים ובלי פגרות, זה יוצא ממוצע של שמונה תיקים ביום. אחרי הפגרות והחגים אנחנו מגיעים ליותר מעשרה תיקים ביום. ואם נזכור ששופטי מחוזי (שלא לומר עליון) שומעים הרבה פחות תיקים משופטי שלום, אנחנו מגיעים למספר מפלצתי לגמרי של תיקים ביום עבור שופטי שלום. כדי לעמוד בעומס, דרושה הכפלה של מספר השופטים, וכן אמצעים נוספים, כמו שימוש בעורכי דין לבירור תיקים של תביעות קטנות והפניית כמות נכבדה של תביעות אזרחיות לגישור, גם כן אצל עורכי דין פרטיים שיוסמכו על ידי בתי המשפט.

לאור העובדה הזו, אין פלא שכל מי שמגיע לראשונה לאולם משפטים בארץ נדהם לראות שופטים שיושבים בדיון חמישי או עשירי בתיק נתון ועדיין אין להם מושג מי נגד מי, למה וכמה – וכדי לשמור על שמץ של סמכות וכבוד כלפי העורכים ובעלי הדין, הם מעמידים פנים בתוקפנות ובשרירותיות שיש להם, ופשוט ממציאים דברים. כל סניגור יכול לספר לכם אינספור סיפורי זוועה על שופטים שמדברים שטויות, מפגינים חוסר התמצאות מוחלט בחומר – ומגיבים בזעם ובנקמנות כלפי מי שמעז להעמיד אותם על טעותם.

אבל ההתנהגות הזו היא רק סימפטום, תגובת אנוש ללחץ ולעומס – והלחץ והעומס האלה הם לא מקרה. הם לא תאונה. זהו מצב מכוון שנועד ליצור מערכת משפטית חלשה, לא ערוכה, שנאלצת ברוב מכריע של המקרים ליישר קו עם התביעה – אותה תביעה שהמערכת כולה משוחדת לטובתה (כפי שהוכח מעבר לכל צל של ספק כשהנשיאה דורית בינוניש קבעה כי מועמדים לעליון שמגיעים מהמחוזי או מהאקדמיה (או, במקרה היחיד שמוכר לנו, מהשוק הפרטי) ייאלצו לעבור תקופת מבחן של חצי שנה, ואילו מועמדים שמגיעים מפרקליטות המדינה, כלומר מהתביעה הכללית, לא יחויבו בתקופת מבחן שכזו. תחשבו על זה רגע: מי שכבר הוכיח יכולת שיפוט ומזג שיפוטי הוא חשוד ודורש תקופת מבחן. מי שמעולם לא ישב על הכס ובילה את כל חייו בתפישת עולם של תובע – הוא מוכן בוודאות לתפקיד של שופט, שכל תכליתו לשמש בורר בין התביעה להגנה. זה, כאמור, לא מקרה.

אז ברוב מכריע של המקרים, השופט הכורע תחת העומס, שאינו מסוגל כלל לרדת ברצינות וביסודיות לעומק העניין הנדון, ונמצא תחת לחץ מתמיד "לחסל תיקים", נאלץ לקבל את הגרסה של הצד העדיף מבחינת משאבים, שבכוחו להטביע את בית המשפט בהררים של מלל וראיות (אמיתיות או מפוברקות, לא חשוב, שהרי כאמור, אין לבית המשפט היכולת לבדוק לעומק). לעומת זאת, במה שנראה כמו פרדוקס אבל גם הוא מצב עניינים מכוון, באותם מקרים נדירים יותר שבהם הנאשם או הנתבע מגיעים מהממסד או מגופים כלכליים רבי עוצמה, הרי שהם הצד בעל המשאבים העדיפים, היכולת לתמרן, להתיש ולהלך אימים, ואז הם אלה שבית המשפט עומד מולם חסר אונים. נכון, לא תמיד זה עובד, ולא כל השופטים רשעים המשתפים פעולה עם הקנוניה, ובתיקים שהם ממש בעלי פרופיל גבוה מקדישה התביעה את מיטב כוחותיה למאבק ומהווה יריב שקול גם לנאשם כמו הירשזון, בניזרי, או אפילו לולמרט. אבל ברוב המקרים, זה מה שקורה.

זו הסיבה שמשאירים את מערכת המשפט חלשה, וזו הסיבה שמשאירים את המשטרה בלי משאבים שיאפשרו לה לא לגייס כוח אדם ראוי ולא להעמיד תשתיות טכנולוגיות ומערכתיות ראויות. כי לא רוצים שלחוק יהיו שיניים חדות מדי. את בית המשפט משאירים חלש כדי שלא יוכל להתנגד לגחמות התביעה ולמניפולציות של פרקליטי הצמרת, ואת המשטרה משאירים חלשה כדי שלא תוכל להתמודד כראוי עם הפשע המאורגן ועם תאגידים העוברים על החוק.

ההטיה המובנית לטובת התביעה, אגב, היא גם הסיבה שבישראל שוטרים אינם נענשים על מנהגם לשקר במצח נחושה בבית משפט. אדם מן הישוב שיעלה ויעיד עדות שקר שתיחשף, ימצא עצמו עומד לדין על עדות שקר. שוטר יכול לשקר בבית המשפט, למצוא את השקר שלו מופרך ונחשף קבל אולם ומלואו (אולם בא' בכוונה) – ולא יקרה לו דבר וחצי דבר. כי למערכת המשפט אין אינטרס לחבל בשיטה הזו.

לכן, למרות התאבדותו של כבוד השופט משה בן עטר ז"ל, ולמרות ששופט מהמבטיחים שהיו, כמו ישגב נקדימון, פרש מהכס לאחר חצי שנה בלבד בתפקיד אחרי שהבין איזה משחק מכור זה ואיך למערכת אין כל כוונה לאפשר לו לעשות עבודה ראויה, המערכת מושכת בכתפיים וממשיכה הלאה. אמנם בינוניש הודתה אז ש"העומס על השופטים בישראל יוצא דופן בקנה מידה בינלאומי, וכדי לעמוד בנטל נדרשים השופטים לעבוד בלילות ובשבתות. זה מאוד קשה ותובעני וגם התנאים הפיזיים קשים". אבל בפועל היא לא עשתה דבר לתיקון המצב, ואפילו חסמה למשך זמן מה את מינויים של כמה עשרות שופטים – עשירית בלבד ממה שהמערכת באמת צריכה, אבל גם זה משהו – בכדי לוודא שתהיה לה שליטה מלאה בזהות הממונים.

כשקורה אסון תשתיות כזה או אחר שגורם להרוגים אז המערכת, שבאופן עקרוני אינה רוצה בהרוגים המקוממים עליה את ההמונים, מזדרזת לתקן את הליקוי, אותו לא תיקנה לפני כן מחמת העצלנות והנרפות והאינטרסים הכלכליים. אבל במקרה הזה לא מדובר בבאג, מדובר בפיצ'ר מכוון שעושה את תפקידו בצורה מצוינת, ולכן אין כל לממסד כל אינטרס לטפל בעניין. לא זו בלבד, אלא שבכל פעם שקם שר משפטים שאיים לשנות את המצב, דאגו להיפטר ממנו. פעם ראשונה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, פעם שלישית – תבנית מובהקת.

אמנם ההמונים בתוניסיה ובמצרים הראו לנו רק לאחרונה שאפשר להכריח ממסד לפעול נגד האינטרס שלו, אבל בשביל זה להשקיע זמן, להסתכן באיבת המערכת ולפעמים גם לצאת לרחוב, ומי שיעשה את זה עלול להחמיץ "האח הגדול".

ומלה קטנה לסיום: מילא, חרפת הנשיא בינוניש, שהגעת להספיד את השופט המנוח בן-עטר למרות שאיש מבני משפחתו לא ביקש, לא הזמין ולא רצה בכך. אבל לנצל את הבמה בבית העלמין כדי לסנגר על המערכת הרקובה שלך ובכך בעצם להאשים בעקיפין את המת שסיבת התאבדותו המוצהרת אינה נכונה או ראויה? אין לך שמץ בושה, פוליטרוקית עלובה שכמוך? מכל הדברים הרעים שאפשר להגיד על אהרן "הכל שפיך" ברק, העובדה שכפה עלינו את האישה הזו כיורשתו היא ללא ספק החמור מכולם.

הערה מנהלית: הפוסט הזה התעכב בשל צירוף של שלושה דדליינים, פלוס חובות משפחתיות של סוף השבוע. אתכם הסליחה. הפוסט הבא, שיהיה על מהפכת מצרים (כולל וידאו של שיר השנה) יעלה בשאיפה הערב או לכל המאוחר מחר בבוקר, אלא אם כן יקרה משהו מרעיש קודם.

הערה 2: התקבלו שתי תרומות נוספות בקרן לכלכלת קדם וכרמל. החתום מעלה מודה לתורמת ולתורם הנדיבים.

הערה 3: היות שאתם מוזמנים לשלם בשביל הפוסטים האלה (לא, לא לשלם במובן המשפטי, מר שטייניץ; הסר טלפיך מהתרומות שלי!), מן הראוי שתהיה לכם מלה בנוגע לנושאים הנדונים. אז מי שרוצה לבקש פוסט בנושא מסוים מוזמן בחפץ לב לעשות זאת. אני לא מבטיח להיענות לכל בקשה, אבל כל בקשה תישקל בכובד ראש. אם אתם בין אלה שתרמו (ואתם ואני יודעים מי אתם, כך שאין צורך להזדהות כתורמים בתגובה שבה הבקשה, אלא רק בשמכם כמו כל מגיב אחר) – לבקשתכם יהיה משקל עודף, כמובן.

ערוץ 10 פימפם במשך שבוע את התחקיר המרעיש שהוא עומד להעלות על תנועת "אם תרצו" ונכונות טענותיו לגבי ארגוני השמאל, האקדמיה בישראל וכל מי שלא מתיישר עם שירת הלל למדינה ומדיניותה. אמש עלה הדבר הזה, שאני מסרב לקרוא לו "תחקיר". במלה אחת: ביזיון. במלה אחת אחרת: דמיקולו. מקומם ומעציב שזו הרמה שמנפקים שני "טאלנטים" עתירי משכורת, הנהנים ממשאבים שרוב העיתונאים בישראל יכולים רק לחלום עליהם. ואני אנמק:

כבר בהתחלה, כשהציגו את הנפשות הפועלות, וביניהן את אחד משני מנהיגי "אם תרצו", ארז תדמור, לא טרחו שם להזכיר שהפטריוט הדגול, שומר כבודו של צה"ל, הורשע בגניבת נשק ותחמושת מאותו צה"ל עצמו. לא רלוונטי. לא מעניין.

כשמנו את "חטאי" המרצים באוניברסיטת בן גוריון, גיבבו בערימה אחת תמיכה בחרם אקדמי על ישראל, תמיכה בסרבנות שטחים (לא סרבנות גורפת לשירות בצה"ל, רק בשטחים) וגם אמירה של מרצה בעל אזרחות בריטית לפיה, בהסתכלות פנים-בריטית, יש טעם לפגם בדרישה של הלובי הישראלי בבריטניה לתמיכה בלתי מסויגת בכל מדיניות של ישראל. כולם אותה רמה של "שמאל קיצוני". כשהראו צילום במצלמה נסתרת של מרצה באותה אוניברסיטה האומרת שמקור טוב הוא דו"חות בצלם, לא טרחו לציין שאפילו בצה"ל מהללים ומשבחים את אמינות תחקירי הארגון, ואומרים שהם מסייעים לצה"ל לאתר ולטפל בהפרות ועבירות.

לא הזכירו במלה את המלחמה הנואשת של "אם תרצו" נגד תיוגה כתנועת ימין, כולל איומי תביעת דיבה נלעגים (מה נסגר איתם, באמת? LOL) נגד מי שהעז להצביע על העובדה הפשוטה הזו (כן הזכירו שמנכ"ל הארגון, רונן שובל, היה מועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי", אבל בלי ההקשר המעניין הנ"ל).

הזכירו באופן חולף את היחצ"ן משה קלוגהפט, בלי להזכיר במלה את העובדה שהוא עומד מאחורי קמפיינים דומים בשמות של ארגוני קש אחרים (כמו ההסתה המחליאה לפיה התומכים בהעלאת תמלוגי הגז שנמצא בים התיכון כביכול משרתים – במודע ובמכוון – את האינטרסים הערביים ומחבלים במכוון בעצמאות האנרגיה של ישראל). לא הזכירו את האסטרטגיה המוצהרת של קלוגהפט למכור לציבור תכנים ימניים ו"אמוניים" בלשון חילונית ו"צעירה" תוך הסוואת המקור הימני-אמוני ותוך יצירת מצג שווא של התעוררות שטח עצמאית, אסטרטגיה שמתקשרת למאבק הצווחני הנזכר לעיל נגד הזיהוי של "אם תרצו" כתנועת ימין.

גם כשהזכירו שהתנועה לקחה כסף ממטיף אוונגליסטי אנטישמי, שחושב שהיטלר היה עונש על דחיית היהודים את ישו ותומך בישראל אך ורק כדי שזו תגשים את ייעודה לפי הנצרות המשיחית ותצית את מלחמת גוג ומגוג, לא טרחו להזכיר שאייל אשכול, "רכז המדיה" של התנועה, ובעצם הדובר שלה, הצהיר מפורשות ש"היינו לוקחים כסף גם מהיטלר" – דבר ששומט בצורה הכי אפקטיבית את הטענות שלהם נגד מקורות המימון של אחרים.

כאשר "חשפו" שצינור המימון של "אם תרצו", "הקרן המרכזית לישראל", מממנת גם את ההגנה של יצורים כמו ג'ק טייטל, יגאל עמיר, ושאר דמויות ש"מה פתאום ימין", לא טרחו לעשות את העבודה הקלה עד גיחוך ולהפריך את טענתו של שובל, שאמר ש"כן, אלה מטרות קיצוניות שאני לא תומך בהן, אבל לא מצאתי שום גוף אחר שמסוגל לאסוף בארה"ב תרומות פטורות ממס למען ישראל" – זאת בשעה שיש עשרות גופים שעושים בדיוק את זה מדי יום ביומו. גם את העובדה שהסוכנות היהודית שימשה באופן לא ממש חוקי צינור להעברת תרומות ל"אם תרצו" לא טרחו לציין.

חמור מכל: את העובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור, שעלות הקמפיינים שהריצה "אם תרצו" גבוהה בהרבה מסך ההכנסות המוצהרות שלה (גם אם מניחים שהעיצוב של החומרים, הדפסתם וכל שירותי היח"צ נעשו בהתנדבות, רק בחישוב עלות שטחי הפרסום של מודעות הרחוב הענקיות, וגם אם לא סופרים את ההכנסות המוצהרות שהלכו במוצהר לתשלום משכורות והוצאות מנהליות), לא הזכירו במלה. כאן לא מדובר סתם בצביעות או בהתנהגות מקארתיסטית, אלא בחשד מאד רציני, שטרם נמצא לו בדל של הפרכה שאני ראיתי לפחות, להונאה ועבירה על חוקי רשם העמותות; זאת באמצעות מימון ישיר של הקמפיינים שלהם מבלי להעביר את הכסף כתרומה לארגון עצמו, ובכך לעקוף את חובת הדיווח. בהקשר לכך, לא טרחו להזכיר שאביו של שובל הוא מיליונר הסטארט-אפים אדוארדו שובל, אדם שלפני כמה שנים עבר "לידה מחדש" כיהודי מאמין ואיש ימין נלהב, ואת החשד המבוסס שכל ה"אם תרצו" הזה אינו אלא צעצוע שקנה איש עשיר לבנו הלא-יוצלח, שיהיה לו במה לשחק.

גם כשכן הפריכו ביעילות טענה מרכזית של ארגון התבחלה, לפיו כביכול מקבלים ארגוני שמאל מימון ממדינות ערב וארגונים אסלאמיים (תוך הבהרת האמת כי הכסף מגיע ממדינות אירופיות דרך ארגון בשם NDC, שמשמש כאן רק כצינור עם פיקוח הדוק מצד אותן מדינות על המטרות לשמן מנוצל אותו כסף, ארגון שבלי קשר, מקבל גם תרומות ממדינות וארגונים כנ"ל) – לא טרחו העיתונאים הנועזים והמפורסמים לתת קרדיט למי שחשף ראשון את העובדות האלה, הלא הוא מכובדנו יוסי גורביץ (וגם מכובדנו לא פחות שלום בוגוסלבסקי). והטענה שלא היה להם מושג לא אוכלת פה. אם העין השיביית יכלו לשים לב ולתת קרדיט, גם שלח ודרוקר יכולים, וגם בחיפוש על "אם תרצו" ו-NDC מופיע הפוסט של יוסי חמישי בעמוד הראשון.

בקצרה, מדובר בתעודת עניות מחפירה למה שמתיימר להיות תוכנית תחקירים עתירת תקציבים, המוגשת על ידי שני אנשי תקשורת בעלי פרופיל גבוה בערוץ טלוויזיה בעל גב משפטי רחב. מבחינה עיתונאית גרידא, הקראה מונוטונית של הפוסט של יוסי גורביץ היה בה ערך עיתונאי גבוה יותר מכל הפוזה היומרנית ובזבוז זמן המסך הזה.

על עופר שלח חבל לי. שלח הוא איש סופר-מוכשר וגם רציני, שפשוט פורס את עצמו לדעת על פני עיסוקים רבים מדי. איש אינו יכול לעשות גם סופרבול (ובשנה הבאה שידור פוטבול שבועי) וגם NBA וגם כדורסל ישראלי וגם עבודה כפרשן באולפן שישי וגם כתבות בבלייזר וגם תוכנית תחקירים שבועית, לא משנה כמה הוא מוכשר וכמה מעט הוא ישן. התוצאה היא שאיפה שהוא, הוא יחפף (וכאן המקום לציין שבסופרבול הוא דווקא היה בסדר גמור, בניגוד לשותפו לשידור ירון טלפז שהיה על הפנים, ובתור גילוי נאות אציין שאני חושב ללא בושה שאני הקטן הייתי מתאים בהרבה משניהם למשימה, וכך גם יורשי המעולה והמשובח ב"וואלה! פוטבול", דוד רוזנטל שליט"א). העניין הוא שלמעסיקיו, הן בערוץ 10 והן בערוץ הספורט, משתלם יותר לשלם עוד קצת לשלח שיעשה גם וגם וגם, מאשר לשלם לשניים או שלושה אנשים בנפרד שיתמקדו כל אחד בתחומו. אבל זה לא אומר ששלח צריך לשתף פעולה עם ההזניה הזו.

מרביב דרוקר, לעומת זאת, כבר מזמן הפסקתי לצפות למשהו. האיש חפפן בכל מעשיו שחושב שתלתליו וחיוכו השובב מהווים תחליף לתוכן עיתונאי של ממש. זה הפרצוף של העיתונות החוקרת בישראל, 2011, ולהצופה (לא) ינעם.

הערה מנהלית: השבוע נוסף לבלוג כפתור דרכו אפשר לתרום לכלכלת ילדיו הרכים של הכותב, המצוי לא עלינו בקשיים כלכליים ויהיה אסיר תודה על כל שקל. עדכון – תרומת הבכורה התקבלה. אני רוצה להודות לתורם ולהודיע לו שהוא נשמה טהורה וזכה. מי הבא בתור? תודה מראש.

הערה 2: הפוסט על מערכת המשפט, העומס הבלתי נסבל (והמכוון) והשופט שהתאבד יידחה להלילה או מחר עקב הצורך להגיב לדרעק של "המקור". עמכם הסליחה.

הערה 3: היום נפטר פרופסור מיכאל הרסגור, מלומד דגול, איש מצוין, רודף דעת ומפיצה ברבים, אוהב את ההיסטוריה ומקרבה אל הבריות. יהי זכרו ברוך.

כשעליתי לארץ בגיל שמונה וחצי, גרנו בעיר לוד, שם היו רוב בני כיתתי בנים ובנות למשפחות יוצאות צפון אפריקה. דרך אלה, התוודעתי לראשונה לאותו מאכל מופלא, קוסקוס שמו. בהיות בני ישראל, במיוחד המזרחים שבהם, מכניסי אורחים ידועים, ובהיותי בן לאם חד הורית שעבדה עד ארבע כל יום, התארחתי הרבה אצל חבריי לכיתה לארוחת צהריים, וכך התוודעתי לקוסקוס על נוסחיו השונים. עם מרק כזה, ומרק אחר, עם דג ברוטב חריף וכיוצא באלה.

יום אחד אני דן בעניין הקוסקוס וכמה שהוא חביב עליי עם חברי הטוב איציק ג'ווילי (שגדל להיות איש מצוין ורקדן מחונן, איפה אתה בנאדם?). איציק דנן, בן לאב יוצא לוב ואם יוצאת מצרים, נופף בידו בביטול ואמר: "המרוקאים האלה לא יודעים מה זה קוסקוס. קוסקוס אוכלים עם סוכר. תבוא אליי לאכול, תראה." אני עוד באמריקה הייתי סקפטי, ובאותו רגע לא כל שכן, אבל בהיותי אכלן הרפתקן משחר ילדותי אמרתי: "ננסה, למה לא."

טוב, יושבים אצל איציק במטבח, והוא ממלא לי צלחת בקוסקוס ובוזק עליה סוכר ביד נדיבה. אני תוקע כף, מכניס לפה… ומשתדל בכל כוחי לשמור על נימוס ולא לירוק את מה שיש לי בפה חזרה לצלחת. מה לעשות, גועל נפש. המרוקאים האלה דווקא מבינים, וקוסקוס צריך רטיבות ומליחות. איציק, שאוכל בהנאה רבה מאותו דרעק עצמו, עושה לי "טעים, אה?" אני מנסה עדיין להיות מנומס ונמנע מלהגיד במפורש שלא, דווקא מגעיל, אבל איציק מבחין במצוקתי ומציע פתרון מבריק: "רגע, אולי צריך להוסיף סוכר!"…

איציק, כאמור, הוא בחור מצוין וכלל לא דיקטטורי באופיו, אבל היינו בני תשע והוא טרם הפנים את חוסר התועלת בלנסות עוד מאותו דבר בתקווה להשיג תוצאה שונה, וטרם הפנים שהדבר שבו הוא מרוכז אינו תמיד הפתרון לכל עניין. יש אנשים שכבר חצו את גיל ארבעים (גיל הבינה, לכאורה) ועדיין לא הבינו את זה. כך לדוגמא חברי הכנסת מהמגזר היג"ע, שלא מבינים שזהות, אפילו יהודית, היא לא דבר שניתן לכפות, ולא מבינים גם שזהות, אפילו יהודית, היא לא הפתרון לכל דבר ולא עומדת במוקד כל דבר.

כך באה לעולם האמירה היודו-נאצית המחליאה של חברת הקלסת ציפי חוטובלי (חברת סיעת פייגלין שבמפלגת הליכוד), לפיה "חלק מרכזי מעבודת הוועדה למעמד האישה הוא חיזוק הזהות היהודית", ובמסגרת זו ראוי לדון ב"בעיית ההתבוללות" בוועדה זו, ולהזמין כאורחים מכובדים את אנשי ארגון להב"ה, אלה שמסיתים לפוגרומים על רקע "נישואי תערובת" ונותנים תעודות כשרות לגזענים טובים שלא מעסיקים ערבים. כי לאדם עם פּטיש, כל דבר נראה כמו מסמר, ולאדם עם פֶטיש כל דבר עושה נעים וקשה, או רטוב, לפי המקרה הנדון. כך מתהפכות היוצרות, ובמקום לחזק את המעמד האוטונומי של האדם ממין נקבה, משעבדים אותה לטובת הקולקטיב כמיטב המסורת של חברות בהן מעמד האישה נמוך מיסודו.

כך גם באה לעולם הצעת החוק ההזויה של חבר הקלסת ציון פיניאן, לפיה תחנות רדיו יחוייבו בכך שכל שיר חמישי (להלן: 20% מכלל ההשמעות) יהיה "בעל טקסטים ותכנים יהודיים", עם ועדה במשרד התקשורת שתגדיר מה זה בדיוק ("אתה שקראוך אלוהים" מתוך "מאמי" הולך? השיר של יונה וולך על לאונן עם תפילין? "יהוה על הזין" מתוך התקליט שמעולם לא הוצאתי?). ולא משנה שיש כיום ביזור של שידורי הרדיו, ותחנות אזוריות ואידיאולוגיות ושאם יש דרישה של ממש לתכנים כאלה אז כוחות השוק יכתיבו אותם, ממש כמו שקרה עם המוזיקה הים-תיכונית. לא משנה גם שכל מקרה של הכתבת תוכן אידיאולוגי בעבר תרם דווקא לניכור הציבור, ולא לקירובו לנושא הנדון. לבזוק לכם עוד סוכר על הקוסקוס?

אותו ציון פיניאן, אגב, היה פעיל מאד בשבוע האחרון ויזם הצעת חוק נוספת, יחד ראש המפלגה היודונאצית "האיחוד הלאומי" יעקב כ"ץ, לפיה מי ש"יוציא דיבה" על המדינה יוכל להיתבע – על ידי כל אזרח, ללא הוכחת נזק – ממש כאילו הוציא דיבה על תאגיד. מעבר לתועלת שבהצעת החוק הזו – הוכחה סופית שהמדינה מתנהלת כמו תאגיד לכל דבר – אני מתכבד להיות הראשון שייתבע בכפוף לחוק זה, ולשם כך נשחזר סיסמת הפגנות ישנה מבילעין: Five-six-seven-eight – Israel is a fascist state!

ולסיום, הסר לבידחון פנים, יצחק "מסריח כמו יודונאצי" אהרונוביץ', מיהר אמש לגבות את השוטרים שלו, כאשר בתגובה לזעמם של חברי כנסת מהאגף הפשיסטי, שזעמו על צו המעצר שהוצא לרב דב "תומך בהרג תינוקות האויב" ליאור, אמר כי מפקד משטרת חברון, שהוציא את הצו, שגה בשיקול דעתו. עם זאת, כבוד הצר סירב להתחייב בפני חברי הקלסת של האיחוד הנאצי כי צו המעצר יבוטל – אולי כי הוא מודע לזה שאין לו סמכות לכך, ושעדיין לא הגיעה השעה להתעלם באופן כה מפגיע מבעיה טכנית קטנה ושולית זו. גם זה עוד יגיע, ולהשומע ינעם.

מחר: על מערכת המשפט אוכלת יושבי הכס.

תזכורת מנהלית: יש כפתור לתרומות (בעמוד הראשי עד לתיקון התקלה המונעת ממנו להופיע גם כאן למטה), ואני מתחייב שכל שקל שייכנס יופנה לתשלום חובות מעיקים המונעים ממני להקדיש את ההכנסה המעטה שעוד יש לי לכלכלת ילדיי. תודה.

קשה להיות שמאלן, מהסוג הרואה בצה"ל מכשלה לסיום הכיבוש ולקיום דמוקרטיה בריאה במדינה הזו, מבלי ליהנות ולו במעט מהבלגאן החוגג בצבא "המוסרי ביותר בעולם". התקווה היחידה להפחתת המיליטריזם הממאיר השולט במערכי חיינו היא להפחית את יראת הקודש בה מתייחסים רוב העז-רחים לבהמה הירוקה, ואין ספק ששרשרת פרשיות כמו זו האחרונה, בה מתברר שאחד אחרי השני בכירי המטכ"ל נושאים על גבם קופת שרצים דוחה למדי, כל אחת בדרכה, היא דרך יעילה להשיג הפחתה שכזו.

אולם ממדי ההפרעה הנפשית שהתבררה אצל מי שכמעט-כמעט התמנה לרמטכ"ל, יואב "הדוכס מעמיקם" גלנט, צריכה להדאיג גם אחרי שהגילויים על פשעיו היהירים פטרונו מעונשו של זה.

בואו קודם נעשה חזרה וסיכום, לטובת אלה שעוד פועים ש"מחפשים אותו", ש"זה לא כזה נורא" וכו': גלנט, שקיבל שטח של 35 דונם במושב שלו לפנים משורת הדין, ביקש לחכור שטח נוסף ומסוים של 28 דונם הצמוד לנחלתו – ביקש וסורב. הוא התעלם מהסירוב, פלש לשטח הזה בכל זאת ונטע שם עצי זית לצורך גידול יבול מניב רווחים. זוהי העבירה הראשונית, ושימו לב להתנהגות המאפיונרית הבסיסית, ממש כמו ג'ואי זאזא ב"הסנדק 3": "אתם לא תיתנו – אז אני אקח!".

הלאה: במשך כארבע שנים התעלם גלנט מהדרישה לפנות את השטח, ומשך את העניין בטענות ובתואנות שונות ומשונות. לבסוף, כשהבין שלא תהיה לו ברירה, המציא עלוב הפיקוד תירוץ מקומם במיוחד, לפיו לא יוכל להיענות מיידית לצו הפינוי, משום שעקב שנת השמיטה קיים חשש שאם יעקור את העצים ייפסל היבול שלו ממכירה על ידי רשויות הדת. או במלים אחרות: אינני יכול לפנות את השטח אליו פלשתי משום שטרם סיימתי להפיק רווח מהעבירה שלי.

בנוסף, כפי שהתברר, שיקר גלנט בשתי הזדמנויות נפרדות בנוגע לפרשה כולה. שקרים גמורים. בכתב. זה הספיק כדי שאפילו היועץ המשפחתי לממשלה, שפחה נרצעת של ראש הממשלה (שרוצה לשמח את שר הביטחון, שרצה שגלנט יהיה רמטכ"ל) ירים ידיים ויגיד שעל כזה מינוי הוא לא מסוגל להגן בבג"ץ. אם בזה זה היה נגמר, היינו יכולים ליהנות מהביצה המרוחה על פניו של רוצח הילדים מעזה ולעבור הלאה, אבל לדוכס מעמיקם זה לא הספיק.

תחילה באו ההתעקשויות הראשונות שלו לא להבין שהסיפור שלו נגמר ושרמטכ"ל הוא כבר לא יהיה. טובים ממנו נאלצו לוותר על משרת החלום שלהם ועשו את זה עם מינימום כבוד עצמי, אבל אולי בגלל זה הם היו טובים ממנו. אחרי זה באו הראיות לכך שהוא ומקורביו הענישו את מי שחשף לראשונה את פרשת הקרקעות, והדיחו אותו למעשה משירות מילואים בתור עונש על שהעז לצאת נגד החנרליסימו. לאחר מכן באה ההתבטאות המצמררת על כך ש"אני לא מועמד לרמטכ"ל – אני מיועד". מיועד, מלה מיסטית שכזו. כל אלה מעוררים תחושה מאד לא נוחה על שאדם כזה הגיע קרוב כל-כך לעמדה כה רגישה. וזה עוד בלי לדבר על כך שהסיבה לכך שנפוליאון בונאקירוב רצה בגלנט כל-כך היא שהם חולקים להיטות לתקוף באיראן.

היה מנחם לחשוב שגלנט הוא יוצא דופן, מקרה קיצון לא מייצג, אבל זו תהיה תמימות. בסוף ייגמר לנו המזל, ואחד כזה יתמנה לרמטכ"ל, ואז יגייס את נאמניו ויחולל פוטש כשיסתבר לו שזו משרה זמנית, או יחולל פוטש כשינסו למנוע ממנו להגשים את "ייעודו". הכתבה בידיעות אחרונות של הסופ"ש האחרון מדגימה יפה עד כמה עמוק הרקב של תרבות השקר הצה"לית. יושרה ונאמנות לא יעמדו בדרך. בסוף יהיה מישהו עם קצת יותר יכולת תכנון לטווח ארוך, קצת יותר כריזמה ויכולת לגייס תומכים, והמעבר לרפובליקת בננות בשליטתה המוצהרת של חונטה יתרחש.

הערה: בתחילה נדמה היה שניאלץ בעל כורחנו לתת מלה טובה לאהוד ברק, לאחר שהגיעה החשיפה של ריצ'ארד סילברסטין על כך שאשכנזי הוא האדם נגדו נפתחה חקירה פלילית בנוגע (או שלא בנוגע, או בערך בנוגע) למסמך הרפז. הידיעה הזו, אם נכונה, האירה באור חיובי יותר את התעקשותו של בונאקירוב להפוך כל אבן ובלבד לא להאריך את כהונתו של אחינו הגולנצ'יק. אבל אז באו השקרים של מר ברק על כך ש"למה נזכרו רק עכשיו להאשים את גלנט על הקרקעות" (למרות שכאמור, כבר לפני שנתיים נחשפה הפרשה על ידי קלמן ליבסקינד – עוד אחד שלא כיף לתת לו מלה טובה, אבל מה לעשות שמגיע), ובנוסף באה העובדה שגם אם יש לו משהו על אשכנזי מן הדין שיחלוק אותו הן עם הציבור והן עם הרשויות, ולא ישחק את המשחק המטונף של פיזור רמזים ללא בסיס, ולסיום באה היום ההתחמקות שלו בשנייה האחרונה מלתת דין וחשבון על כל הנ"ל בוועדת חוץ וביטחון – כל אלה מביאים אותנו חזרה למסקנה הישנה: לך כבר הביתה, דיקטטור מגומד.

הערה מנהלית: נוספה אפשרות לתרום לתחזוקת הכותב וילדיו. לכל תרומה אודה.

בשעה טובה ומוצלחת נגמרה העמדת הפנים, במסגרתה התחזה המתנקש המומחה אהוד ברק לראש מפלגת "השמאל" הגדולה ביותר. אהוד ברח מהאבודה, ולקח איתו את המושחת, ההלמוט, הכלומניקית והלא שייכת. יפה אמר היהודי האוסטרלי הנחמד סול סאלבה, שההתלבטות היחידה של אדם בן תרבות עברית היא האם לומר "ברוך דיין אמת" או "ברוך שפטרנו".

כמה הערות לגופה של סערה בכוס תה:

שלי יחימוביץ' קיבלה כאן שיעור בפוליטיקה, מה שיאה למי שכבר קרוב לחמש שנים לא מפסיקה להוכיח שהיא לא רק (או אפילו בעיקר) אידיאולוגיה, אלא בעיקר יודעת להיות מניאקית משספת גרונות כמו אחרונת האפרטצ'יקים. אחרי שסירבה בתוקף להתפצל בעצמה מהאבודה יחד עם שרידי הנורמליות לכאורה במפלגה הרקובה הזו, הקדים לה המחסל הקטן תרופה למכה והשאיר אותה ואת חבריה עם המותג המת. הוא גם עשה את זה אחרי מהלך מופתי של פוליטיקה מרושעת, בו פיזר שמועות על עריקתו של עמיר "משקפת מכוסה" לקדימה כדי לטשטש את המהלך שהוא עצמו הכין. רוצה להיות בתזונה תוקעת סכינים, שלי'נקה? תלמדי. בזה ברק עדיין מבין.

מה שיותר חשוב מעניין המותג המת הוא עניין הכסף. כששלי ובוז'י ופואד ו… מי עוד, בעצם? ירוצו לבחירות הבאות (או ידדו, ליתר דיוק), יהיו להם חמש יחידות מימון פחות. מכיוון שהדיבור הרווח הוא שהסיעה המגוחכת הזו לא תרוץ בעצמה בבחירות ("עצמאות", כמו שאמר יפה מכובדי רועי רוטמן, זה שם לגן ציבורי אליו הולכים למגע מיני אלמוני ומעט מפוקפק, בעצם מאד הולם אם חושבים על זה*), והיות שרוב חבריה הצהירו לפחות שהם פורשים מהכנסת אחרי הקדנציה הזו, הרי שהנכס הסחיר היחיד שלהם הוא יחידות המימון שברשותם, ששוות הרבה מאד כסף ודקות תשדירים. אני מהמר שהם יימכרו לביבי תמורת ההבטחה להמשך כהונתו של נפוליאון בונאקירוב כשר המלחמה.

ונשאלת השאלה: מי יוביל את האבודה במסעה למציאת עצמה מחדש, כעת משהשתחררה מלפיתת החנק של הברונטית? בוז'י עושה קולות שהוא רוצה להתמודד, אבל ספק אם חבריו עד כדי כך אובדניים – הם יודעים שבקטריות של גבינה מקולקלת אינן רשומות בפנקס הבוחרים ואיש מלבדן לא יצביע ללא-חנון הזה. פואד? אין מסר של "עסקים כרגיל" יותר מזה. עמיר'קלך? ניסינו. לא עבד. אלים ואלות, כמה שלא עבד. שלי? החבר'ה לא יתנו לה. שלי בעצמה, אומרים, כבר פנתה לאריה דרעי בהצעה שיבוא להוביל את סרח העודף שנשאר מהמפלגה שלה (וזו היתה בדיחה עלומה משהו של אבו מתי מהציוצית. די לבלבל אותי, רשעים!) שמועות אומרות שהיא תתמודד אבל כאמור, לא בוז'י, לא פואד ולא ברוורמן יתנו לזה לקרות, והשניים הראשונים הם אלה עם הגייסות בין המתפקדים. האופציה שאיש לא מדבר עליה להנהגה, ושלי נראית הכי סבירה – הן מבחינתה היכולת להביא גייסות, הן מבחינת זה ששמו טרם הוכתם ברמה הפוליטית-ארצית, והן מבחינת יכולת פוליטית, הוא כמובן עופר עיני.

אז עכשיו נותר לראות כמה זמן תחזיק מעמד האחדות הגדולה של משוחררי ברק, אם דניאל בן סימון יזחל חזרה עכשיו שהרזון ד'טרה לפרישתו חלף מן העולם או שיישאר בסיעת יחיד בשביל לשלוט ביחידת המימון אבל יצביע יחד עם האבודה, ואם מישהו מהנשארים לא יהיה מרוצה ממה שיקרה ויערוק לקדימה.

לסיום, ההכרזה על השם הנלעג של הסיעה החדשה קצת הוציאה את העוקץ מהמשחק, עדיין יהיה נחמד לחתום את הפוסט עם שלושת השמות המשעשעים ביותר שהוצעו לאסופת האפסים של אודי חמודי: "ארצה" (של נדב פרץ רן כהן, לא חבר הכנסת לשעבר אלא מכובדי מהציוצית), "תנועת המושבים" (של עבדכם הנאמן. תחשבו על זה רגע. *שיעול*שמחון*שיעול*), ובמקום הראשון, באדיבותו של עופר עיני הנזכר לעיל נמרוד אבישר: "אהוד ברק לשלטון", או בראשי תיבות… אהב"ל.

ולהשומע ינעם.

* אני משום מה הבנתי את זה כמתייחס לגן ילדים. כוונת המשורר יותר מצחיקה