עיתונות רדיקלית ללא מורא, ללא משוא פנים – ובלי לדפוק חשבון

הלך איש הדוב (שזה אני) בעקבות דוב הפנדה (שזה דה-מארקר), ופתח לו בלוג ב"קפה דה מארקר". אם זה טוב לשי גולדן, זה טוב גם לי.

קישורים לפוסטים חדשים שם ימשיכו להתפרסם כאן. אני מקווה שכולכם, כל ששת קוראיי (וחצי), ינדדו בעקבותיי גם לשם.

כן, כן, אתם חשבתם שכבר לא יגיע…אז דווקא לכם. הנסיך קדם הראשון, בן שנתיים בסוף חודש זה, בתצלומים מהחודש האחרון.

אחרי הנאגלה של היום אני מראה את התמונות לקדם ולאום קדם שתחיה, ואני אומר לו:

"מי זה בתמונה?"

אז הוא עונה:

"אמא! ו…שסק!…"

"ומי עוד?" אני דוחק בו

אז הוא מתרכז ועונה:

"ו….ילד!"

וואלה, לפעמים הולך לי עם המצלמה

רק העוגב חסר 🙂

תוד כדי תנועה…

Mike Jaimes

1967-2006

 A God of Guitar

 R.I.P.

אני מתקשר לחבר שלי דייב בניו יורק, כדי לשמוע מה שלומו ושלום החבר'ה, והוא שואל אותי בקול המפחיד הזה "שמעת, נכון?"

אני אומר לו שלא והוא אומר לי "איבדנו אח".

מייק היימס, הגיטריסט האגדי – כן, אפשר לומר זאת – של להקת נייטיב מת בגיל 39, מהתקף לב שנגרם בשל כשל בכבד ובלבלב.

נייטיב היתה להקת מועדונים שלמרות שנים ארוכות בסצינה ומאגר רחב של שירים מעולים וקליטים, מנענעי ישבן וחודרי נשמה (לינקים בקרוב, במחשב קורס לי), לא הצליחה להמריא. לא ניכנס כרגע לסיבות. אבל כשמישהו בכלל נתן לה סיכוי לאורך הדרך, לפרוץ מבין מאות הלהקות שמחפשות "לעשות את זה" ובאמת לעשות את זה – כשמישהו בכלל נתן להם את הסיכוי, זה היה בראש ובראשונה בגלל מייק היימס, אחד הגיטריסטים המוכשרים של דורו.

לא צחוק. טובי המוזיקאים בניו יורק החזיקו ממנו. אני אישית לא שמעתי מישהו שבכלל התקרב לרמה שלו בשש שנות חיים ושיטוט במועדונים בשנות ה-90. הוא היה בזמנו מועמד סופי ללהקה של התוכנית של לטרמן, כשזה עבר מ-NBC ל-CBS, ולדעתי הוא טוב לאין ערוך מהבחור שכן מנגן שם עם שייפר. אני מניח שרק התדמית החפיפניקית שהוא שידר מנעה ממנו את הג'וב.

בכל מקרה, היימס היה גיטריסט מופלא, מהסוג שעליו אמר המשורר "כי באצבעותיך אור". כי מייק באמת עשה את זה עם האצבעות, עם הרגש, עם הנשמה – את מה שכמה מהגיטריסטים הכי נחשבים צריכים פדלים ודיסטורשנים כדי להוציא מהכלי.

אבל שלא כמו אשפי גיטרה רבים, שמרגישים חובה לאמץ גינונים של אלפא-מניאק, מייק היה נשמה טובה, נשמה עדינה, תמיד עם חיוך. עד ששמעתי את הבשורה המרה, לא ידעתי, לדוגמא, שמייק נהג לתרום מזמנו לעזרה עם ההומלסים בכנסייה במורד הבלוק שלו – כנסייה, אגב, שבערבי שישי ושבתות שימשה כבית כנסת.

גם חברי הלהקה וחבריו הקרובים לא ידעו על זה, ולמדו על זה רק בלוויה. הוא פשוט היה עוזר ככה בדרך הלוך או בדרך חזור, נגיד בחמש בבוקר עם ראש מלא אלכוהול, ולא מספר לאף אחד

מצד שני, אף פעם לא ידעתי שהוא נולד לפניי. תמיד ראיתי אותו כצעיר ממני. הדברים שלומדים רק כשמישהו מת.

מייק לא הרבה להתחשב בגוף שלו. הוא אכל טוב, שתה הרבה, שיחק כדורסל, דפק שאכטות, והפיק מכלי הקיבול שסופק לנשמה הגדולה שלו את כל הקילומטרז' שהוא רק יכול היה. הוא לא זכה לתהילת העולם שכישרונו היה ראוי לה, ולא לכסף ולמנעמי החיים שהצלחה כזו היתה מביאה, אבל הוא חי כמו רוקר ולמרבה הצער גם מת כמו שרוקרים רבים מדי מתים – הרבה יותר מדי מוקדם.

הוא השאיר חברה בשם סאמר, אחות בשם ליז ומשפחה נבחרת עצומה וכואבת.

Peace, Mikele.

קשה, קשה העניין הזה של ההורות. ככל שאתה הורה יותר נאור ויותר מלא כוונות טובות כרימון, ככה אתה יותר בבעיה ויותר צפוי להיות מתוסבך שכבר אמר פיליפ לארקין (ולא הרולד פינטר, ותודה לקורא אבנר):

They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you 

הורים ניאנדרטלים אין להם בעיה. דוחפים את הילדים, צועקים עליהם, מפליקים להם ולא חושבים על זה יותר מדי. אבל אנחנו? כל נזיפה, כל דחייה וסירוב מעלים חששות על פגיעה בנפשו הרכה של הילד ובהתפתחותו עיקרון הרצף שלו. טוב, לא כל, אבל רוב.
 
ילד, במיוחד בגיל הזה (שנה וחצי), זה גם אחושרמוטה מתיש. אי אפשר להוריד ממנו את העיניים כמעט לרגע, והיות שהיכולת שלו לשעשע את עצמו עדיין מוגבלת, הוא תובע תשומת לב בכמויות מטורפות ממש. במיוחד מעיק הדבר בערב, שאז הוא כבר מתחיל להיות עייף וקצת נרגן, אז הוא תובע לדוגמא שיקראו לו בספר (באותו ספר, שמונים אלף פעם רצוף), אבל מאבד עניין אחרי עמוד וחצי – רק כדי לשוב ולדרוש שיקראו לו שוב(באותו ספר עצמו) כעבור שתי דקות.
 
גם איך הוא מבקש שיקראו לו? לוקח את הספר ודוחף לך אותו לחזה, או לפנים. אז יש התקדמות מסוימת בללמד אותו שלא דוחפים דברים לפנים של אנשים, אבל סך הכל השליטה המוטורית שלו עדיין מוגבלת, אז גם כשהוא מבקש "יפה" זה עדיין במין דחיפה כזו של שדרת הספר הקשיחה בזרוע, נגיד. וכשזה בא בהפתעה זה גם מציק כזה.
 
הלילות האחרונים היו קשים. אתמול הוא עוד נרדם ב-22:30 (אבל קם במהלך הלילה כמה פעמים ובסוף נאלצנו לתת לו לישון אצלנו במיטה) – וזה עוד היה שיפור לעומת שני הלילות הקודמים. בלילות האלה הוא אמנם ישן "כל הלילה" במיטה שלו, אבל "כל הלילה" התחיל רק בחצות, כי לפני זה לא התאים לקלאבר הקטן ללכת לישון.
 
בנוסף לכל אלה, יש את הבעיה הטכנית הקטנה שהחיזר הקטן טרם נכנע לצו המציאות ללמוד את שפתנו הנחותה, ולכן כשמשהו מציק לו קצת קשה לנו לדעת מה בדיוק, למרות שיש דרכים לשער ולהעריך.
 
אז אלה הבעיות. אבל מה זה בעיות לעומת הרגע (החד פעמי בינתיים) שבו הוא בא אליי למיטה והודיע בקול: "בוקֶה טוֹ!", או המנהג שלו לגעת לי או לאמא שלו בפה ולהכריז "פה!", או לגעת באף ולהכריז "אף!" או המשחק המשגע החדש, להצביע על הכלב, להכריז בקולי קולות "הב-הב!" וללטף את הכלב כמו שלימדו אתו לעשות במקום הכאפות שהוא היה מחלק עד לפני כמה שבועות ליצור הסבלני?
 
או – באמת רגע של קסם טהור – ללכת לאסוף אותו מהמעון, להיכנס לחדר של הקבוצה שלו ולראות את הפנים שלו נדלקות כמו שמש כשהוא רואה אותי? אין על זה, אין.
 
היום אני לוקח אותו מהגן ישר לצוציכיף בדרך השלום, שישתולל שם על המזרנים ועל מצעי הכדורים העמוקים, שיוציא אנרגיה ויצרח קצת, ואולי ככה הוא יסכים בטובו לחזור לסדר שינה נורמלי. חוצמזה, יהיה מגניב, כי גם ילדים גדולים אוהבים את השטויות האלה 🙂 
 
טוף, אני חושב שהיגגתי מספיק על האושר הפרטי שלי ושל אום-קדם (טפו, טפו, חמסה, חמסה, ותודה מיוחדת לאלה הטובה), אז נעבור היישר לפינתנו הפופולארית, פוטוגרפים להמונים:
 

בוא אלי חיזר נחמד…

"בדרך להיותו הקוטרבק העברי הראשון, שיחק קדם משחקי כדור רבים…"

מה אני אגיד…? 🙂

אום-קדם משועשעת מפרי בטנה

ולסיום, בעל חיים מסוג אחר המצוי בפיסת הטבע הבתולית הזו…

לכל חבר'ה יש את השטויות הפנימיות שלהם. לי ולידידי ערן ורד ולעוד שניים בערך ממכרינו יש קטע מפגר, שנולד עוד בימי עלה ירוק הנידפת, שאנחנו קוראים אחד לשני "עז", ואומרים דברים כמו "איזה עז אתה" במצבים שאנשים מהישוב אומרים "נעל" או "אמה", נגיד.

אוקצור, אני במסנג'ר עם אחד מאותם שניים אחרים ממכרינו, הראסטה צ'יף אור קלפר יבדל"א, ומספר לו את הסיפור הבא:

"היינו השבוע בכפר פלסטיני לצלם איזו כתבה, אז עובר ברחוב עדר עיזים, אני עושה לערן 'תגיד שלום לבני דודים שלך, לא יפה' "

אור מתעצבן ואומר לי:

ערן הזה חצוף
Wicked-Wacko says:
מנסה לקחת ממני את עניין העיזים
Wicked-Wacko says:
אין מה לעשות אני אשאר מלך ומייסד יו"ר עמותת המיעו של העיזים

והוא מוסיף ודורש, בהמיית רוחו:

אני חי את העיזות כל יום
Wicked-Wacko says:
כבר בערך
Wicked-Wacko says:
8 שנים
Wicked-Wacko says:
לפחות

ואז הוא מסיים במשפט המחץ הבא, שבו נאמר כדלהלן:

"אנשים גונבים פוסטרים של עיזים מיֶלוֹ בשביל להקריב לי למזבח"

אני חושב שבהחלט מ.ש.ל (מה שצריך להצחיק, מאד. אותי לפחות).

אגב, בטח לא יפתיע אתכם לשמוע שאור מחזיק בשרת פורומים בשם saroot.com, נכון?

זהו, שלוש וחצי שנים מאד יפות עבורי בוואלה! תקשורת הגיעו היום לקיצן, ואני חייב לציין שזו החלטה טובה לכל הנוגעים בדבר. שחוק נשחקתי, שעמם החילותי להשתעמם, ובמצב כזה אפילו האווירה הנדירה באיכותה בוואלה לא מצדיקה המשך.

אני רוצה להודות מקרב לב:

לאורי בר שביט, איש יקר, שנתן לי את הג'וב הראשון שלי בוואלה!, במדור הספורט, לימד אותי את היסודות והמשיך להאמין ולסייע גם אחרי משבר די רציני.

ליהורם דילמאני ולברק רונן, שלקחו צ'אנס על המוניטין שלי כמשיגינער, ונתנו לי ג'וב בדסק החדשות.

לברק (שוב) שהפקיד בידיי את ניהול המדור "בחירות באמריקה" במהלך 2004, תפקיד ממנו נהניתי ולמדתי המון.

לדריה שועלי, שהאמינה בי, שיפרה את כתיבתי ומינתה אותי לראש דסק החוץ.

לצחי בירן, שתמיד תמך, ועזר, והקשיב וייעץ, ושהיה כיף להחליף איתו חוויות של אבאים.

לאבי משולם, שהביע לא פעם הערכה ליכולותיי והרבה לחפש דרכים לנצל אותן.

לתולי שרגאי, עורכת בחסד ששיפרה אותי כפובליציסט ואשה נחמדה לעילא.

לעפר אדרת, שהיה מאד כיף לעבוד איתו, לחלוק איתו דעות ולפרוק אגרסיות באופן הדדי, בצורה שאולי הרימה גבות אצל אנשים מסביב, אבל נראתה לי ולו הכי נורמלית בעולם.

לאביחי ברוך, שהפך כל משמרת למשעשעת.

לשרון אשד, שהיה כיף להחליף איתה חוויות הורות.

לליבי גלבר, שעזרה ברגעים אישיים קשים.

כמובן לגיא סבר, חבר אישי קרוב ביותר בלי קשר, שהרבה לסייע ועזר רבות להחזיר אותי לוואלה! בחורף 2003.

לענת שתיוי ולנעמי וינר (ידידה ותיקה הרבה מלפני תקופת וואלה!), שאני הכי שמח בעולם שעזרתי להכניס אותן לעבודה בדסק, כי היה פשוט כיף להעביר איתן משמרות.

וגם: לאדר ריכטר, נגה משל, חגית ברונסקי, רותם דנון, רונה זילברשטיין, ירון זילברשטיין, ספי אפרתי, יעל קישיק, דור קידר, שי מנדלסון, לי-אור אברבך, איתמר סיידא, נתי יפת,  דרור נחום, אוהד בולוטין, יאיר (ג'יי) רונן, נמרוד בן משה, כמובן החבר'ה המצוינים מהספורט, בראשם ממשיך דרכי במדור הפוטבול דוד רוזנטל המשובח, איזי עין דור המעולה ואוהד הרפז המגניב וגם חמי אוזן ודני בורשבסקי, לאודי הירש, לתומר, אורי, ליסנדרו ושאר החבר'ה הנחמדים מהסיסטם, שיצרו מסביב אווירה שבגללה היה פשוט כיף להגיע לעבודה בבוקר, ולסיום למנכ"ל וואלה היוצא, אילן ישראלי, שתמיד הקפיד לומר לי שלום, להתעניין בשלומי ולתת לי הרגשה שאני יותר מסתם בורג במכונה. ואם שכחתי מישהו מרוב עייפות (אני על הרגליים מלפני חמש בבוקר, וטחנתי היום איזה 150 ק"מ על האופנוע), אז אני מביע בזה התנצלות עמוקה.

אני בספק רב אם אמצא במקום אחר סביבת עבודה כה נעימה, ואין לי אלא לוודא שלפחות התגמול הכספי יצדיק את המעבר.

ספיקינג אוף וויץ' – אם למישהו יש הצעות, אוזני כרויה ואימיילי פתוח.

אתמול בערב החג אני יושב במשמרת, ולקראת סופה שואלת אותי העורכת שעבדה אתי "איך מאייתים את שמו של ראש ממשלת דנמרק, ראסמוסן". אמרתי לה "עם אלף אחרי הריש". אז היא שואלת "רגע, שם המשפחה זה מוסן?", ובתגובה עניתי "לא. שם המשפחה הוא ראסמוסן. השם המלא הוא אנדרס פוג ראסמוסן".

היא אמרה תודה, הוציאה את המבזק שלה, ואז צרחה: למה לעזאזל אתה יודע את השם המלא של ראש ממשלת דנמרק??!"

עניתי לה: "השאלה היא לא למה אני יודע את זה, אלא למה עוד לא מצאתי מישהו שישלם לי כמו שצריך על כך שאני יודע את זה".

וזו, תודו, תובנה די מעניינת.

אז אם אתם מכירים מישהו שמוכן לשלם כסף טוב על דברים כאלה (ויש, כמו שאומרים באמריקאית, עוד הרבה במקום שממנו זה בא), נא להודיע לי בהקדם. תודה.

טוף, האמת שהתלבטתי הרבה אם לעשות את זה, אבל החלטתי שאין עם זה בעיה ממשית, ושבית המשפט העליון בכל מקרה יגיד שלמה לא לחכות עד הבחירות שהעם יאמר את דברו, והעם הרי זה אני, ואני את דברי אומר כבר עכשיו – בקיצור, אני מציע, לרגל חג הפורים הבא עלינו לטובה, למכור ג'ובים בממשלת קדימה העתידה, אם תרצה השם, לקום להשתרר עלינו.

ואיך בדיוק אני עושה את זה? ובכן, הסוד הוא לא הצטרפות חשאית של מאוכזבי עלה ירוק לבועת הכלום הנוצצת, אלא הבן שלי, משוש חיי, שרק נולד וכבר יש לו קשרים אחושילינג. מה קשרים לו, לעולל הפותה, אתם שואלים? טוב, נו, נגלה לכם. קדם שלי הוא בן דוד גאה של עמרי ושל גלעד.

כן, כן. ואם חשבתם שירדה קרנם של הנסיכים, טעות מרה בידיכם. אתם ודאי סבורים, קינדערלך, שבקדימה הרי לא יעזו עכשיו "לעשות טובה" דווקא לעמרי ולגלעד, ויתרחקו מהם כשם שמתרחק הוא אדם מחולי קשה, לא עלינו. אלא שמה עושה הגורל? קודם, כשהיו גלעד ועמרי שועים אדירי כח, שטמום הבריות על שחיתותם. ואילו עכשיו מקרה סעד הם, רחמנא ליצלן, ומצווה בישראל להיטיב עמם.

אוקצור, מה אני אומר? מלה של קדם לעמרי (תינוקה הרך של גיסתי האחת) ולגלעד (בנה עטור תשעת החודשים של גיסתי האחרת), והשניים מזיזים הרים, מכופפים אוזניים ומסובבים מרפקים כדי שבקשתכם תיענה לפי התור, תודה.

אז כמו שאמר אבשלום, שפעם-פעם היה לי שיער כמו שלו, הנה דבריכם טובים ונכוחים, ושומע אין לכם מאת המלך, אז בואו, מה שאתם צריכים, נסגור לכם את הפינה הזו באחריות.

כמה עולה? היום פורים, אני עושה לכם את זה בתור טובה. אבל יום אחד, וייתכן שהיום הזה לא יבוא לעולם, אני אבקש מכם להחזיר לי את הטובה הזו…

יאללה, די לזיין ת'מוח. פוטוגרפים להמונים.

And there's a starman, waiting in the sky…

הנסיך הקטן תחת חופת עלים, שבת בבוקר, הפארק הלאומי

 

קדם מקשיב לאייבי נתן

החיזר המכונה קדם, או במלים אחרות בננו הבכור, מדבר.

לא, חלילה, בשפה כלשהי שרווחת ביקום שמחוץ לגיל הפעוט, אבל בהחלט שפה, וצירופי הברות שונים ומשונים, כמו למשל "אגה, אמ-דדה דהא, אדה-פח טטם טפח" שנאמרים בשלל אינטונציות. השפה, אגב, היא צלילית באופיה. צירוף הברות הנאמר בטון גבוה, נוסק ולחשושי-מהורהר, אינו זהה כלל לאותו צירוף הנאמר בהכרזה בקול באס.

בנוסף, הגיעו החוקרים למסקנה שתרבותו של החיזר לטמאית באופיה. (לטמאית – מבוססת על לאטמות, כלומר מכות בכף יד פתוחה). החוקרים הגיעו למסקנה לאחר שהחיזר, שהובא לישון במיטת החוקרים עקב העוררות דומעת, הלביש אחת מאותן לאטמות בפרצופו של החוקר הישן. מקרה זה, בצירוף למנהגו המוכר זה כבר של החיזר להלביש לחוקר לאטמות על קרחתו בכל הזדמנות, חיזקו את הביטחון בסיווג.

מקבוצת המחקר הכלבית נמסר, שלדעתם תרבות החיזר דווקא צובטנית. עוד הוסיפו שהעם הכלבי מקווה שאורך הרוח שהוא מפגן להצקות החיזר נרשם וייזכר. מקבוצת המחקר האנושית נמסר בתגובה, שהעם הכלבי יישב בלול, יען גורם הוא צרות, אז יש לו מזל שהוא טוב עם הילד – ז'תומרת, עם החיזר.

קבוצת המחקר הביעה את תקוותה שלהבא ישלחו החיזרים מילון יחד עם שגריריהם. לחילופין הם מקווים שהחיזר יתגבר על רתיעתו התרבותית ויואיל בשעה טובה ללמוד עברית או אנגלית.

יותר טוב מסנטה קלאוס